אז בעצם החלומות שלי מאוד מיוחדים אפשר לומר.
יש חלומות שהם סתם אבל ברוב החלומות חוזרים כמה מוטיבים דומים, בעיקר בלבול, המון בלבול לקראת סוף החלום.
ויש שתי דמויות שמופיעות בכל חלום שלי. בחורה צעירה ממני וגבר, והם מופיעים במיליון צורות שונות, פה למשל הגבר הזה מופיע שוב ובצורה מאוד מבלבלת.
בחיי אני צריכה מפרשת חלומות צמודה!!
החלום הזה התחיל כמו החלום הקודם, כמו חלום שמתפתח בהמשכים.
סמי-צלול, אם כי לא צלול. אף פעם לא היה לי חלום צלול ולא חושבת שיהיה, אני מפחדת מהאופציות יותר מדי.
הייתי בבית קולנוע כלשהו, הפעם לא הייתי כולי רוח כמו בחלום הקודם. הייתי צופה, התיישבתי לראות את הסרט כשהאולם התמלא לאט לאט ואז כשהסרט התחיל להתנגן עצמתי עיניים ושוב הייתי רוח. הגוף שלי נשאר במקומות בעוד הנשמה ממשיכה באותו מסלול כמו בחלום הקודם.
עוברת בדלת הנעולה של הסגל, מרחפת במעלי המסדרון ונכנסת דרך הקיר לחדר ההקרנה.
אני רואה אותו מאחור, בחור שמנמן שהיה גם בחלום הקודם, אבל בחלום הקודם הוא לא ראה אותי.
כשהפסקתי לרחף ועמדתי מול הזכוכית לא הצלחתי לראות את הסרט, רק אור חזק ומסנוור.
בזווית העין אני רואה את זה... זיהוי.
הוא ראה אותי! איך הוא ראה אותי?! אני רוח! אני לא פה! אני שם, יושבת, צופה בסרט עם שאר האנשים!
הלב שלי החסיר פעימה.
מתוך דחף של פחד אני מתחילה לרחף שוב, מהר יותר, אני ממהרת לחזור ולהתיישב בגוף שלי.
פתאום אני שוב עצמי, הסרט כבר פסק, האנשים מתחילים לצאת מהאולם.
פעמון. אני שומעת צלצול מוכר!
קאי? לא יכול להיות! אני לא באתי עם קאי.
אני רודפת בשוק אחרי החתולה החומה-שחורה שלי. דקה לפני שהיא בורחת מהדלת עובר יצור אבן דמוי כלב ואחריו רודפת אישה כחושה.
"קאי, לא!".
בום, הדלת נתרקת והיצור דמוי הכלב נעלם מאחוריה. אני תופסת את קאי ואז רואה מי עומד מולי ונרתעת עם צעד לאחור.
"זה לא מקום לחתולים. הכלוב שלה ליד המושב שישבת בו נכון? קדימה, הגיע הזמן לצאת."
"אה, כן, אני הולכת." אמרתי ומיהרתי לכיוון המושב.
כשאני מתקרבת לכיסא אני רואה את הכלוב, אני עושה את דרכי אל הכלוב, בידיי קאי שמנסה לברוח ומתלוננת. אני עומדת ליד הכלוב ואני לא מבינה מה אני רואה.
עוד קאי! עם הגב שלה אליי!
אב-ל, אבל... איך זה יכול להיות!?
אני לוקחת את הכלוב של קאי, דוחסת אותה פני וחוסמת את היציאה של הכלוב שלה עם הבטן שלי מאחר והקאי השנייה עומדת על הדלת המתנתקת של הכלוב.
אני עוברת מעל הקאי השניה שפונה לכיווני ומביטה בי בעיניים אדומות שחופרות בור במודעות שלי.
זה לא יכול להיות, אני אומרת לעצמי. לא יכול להיות! אלא אם כן זו לא קאי... רפליקה! אבל מי ירצה ליצור לקאי רפליקה? אלא אם כן, מישהו רוצה לפגוע בי בעיקופין. קאי היא כמו הילדה שלי, אני לא סובלת כשמישהו מעליב אותה, זה מרתיח לי את הדם ופוגע בי.
כשאני מבינה מה קורה הבחור השמן כבר מופיע מאחורי הרפליקה של קאי. הוא מביט לי בעניים ושמץ של חיוך מופיע על פניו.
מעוות ומשתנה, זה כבר לא בחור. זו אישה. לא, לא אישה. זו מפלצת!
אני לוקחת את קאי ובורחת.
אני בורחת, אבל לאן?
זה לא משנה עכשיו, העיקר לצאת החוצה! להתרחק ממה שרודף אותי.
מחוץ לבניין הקולנוע אני רואה מכונית. את הדלת פותח אבא שלי, ושניה אחרי מהצד השני אחותי הקטנה מגיחה עם ספר מרופט בידה.
"כנסי למכונית" אבא אומר.
אני נכנסת למכונית ומוסרת את קאי למור שמוסרת לי את הספר.
כשאנחנו עוצרים אחרי מה שנראה כמה שניות אבא מראה לי עם תנועה של היד. "שם. את יודעת איפה ומה לעשות"...
אבל אני לא יודעת. מה שכן, אני יודעת שאני צריכה להמשיך, הרוח שלי מורה לי.
אני נכנסת לבניין שנראה כמו ספרייה, ואני כבר יודעת מה לעשות ברגע שאני רואה את זה.
אזור מיוחד לספר, הוא נראה כמו כל אזור אבל יש ממנו תחושה. אני מתקרבת לשים את הספר במקומו, ופתאום חושך.
ידיים וטלפיין נוגעות בי ואני נאבקת לתוך שינה כשאחת מן הידיים חוסמות את דרכי הנשימה שלי.
אני מתעוררת בקושי, כמו מסוממת.
אני באוויר, הספר כבר לא אצלי.
זה אותו חדר? כן, זה אותו חדר, רק הוא גדול יותר, שונה, משהו...
אני נמצאת במצב השהייה, מהצדדים ספרים קריסטליים מרחפים ו-הוא- עומד שם.
במרכז, מתחתיי.
הוא נראה מוכר, אבל מאיפה? אני עדיין לא יודעת.
הבנות! אלו הבנות! עכשיו אני יודעת למה הכל נראה מוכר.
החדר הזה מבוסס על הספריה בבית הספר.
קורה למטה משהו, יש וויכוח, הבנות נלחמות!
ההשהייה שהחזיקה אותי מפסיקה ובנפילה אני נאכזת במדף ספריים.
זה כמו ג'לי, מגן בילתי נראה שמגן על הספרים מתנאי מזג האוויר אך בן אדם יכול לקחת אותו.
עכשיו אני כבר על הרגליים ומבינה שכל הבניין רועד, הוא מתפורר!
הכל הולך להיהרס. אנחנו חייבות לברוח.
"לכו! צאו מכאן!" אני צועקת לעבר החברות שלי שמנהנהנות בראשון ויוצאות החוצה כמו שאר היצורים שהיו בחדר.
רק אני והוא, רק אני והוא בחדר! מה אני עושה?
באותו רגע אני רואה אותו, הספר.
הספר במרחק שני מדפים ממני, אני מתחילה לזוז לעברו אבל הכל רועד.
אני מושיטה את ידי לקחת אותו וכמעט נופלת. מעבירה את היד בנוזל דמוי הג'לי ולוקחת את הספר. הוא נקי ויבש ונראה במצב טוב יותר ממקודם.
אני מסתובבת לראות איפה ה-הוא- ומגלה אותו מעליי, הוא גבוה. מאוד גבוה.
אז גם הוא משתנה, כמו פקעת, או בעצם... כמו פרפר שיוצר מתוך הגולם.
מולי עכשיו עומד יצור מופלא, כל כך חזק, וכובש, כל כך מוכר.
הוא דרקון.
הדרקון מנסה לקחת את הספר ממני.
אני מצמידה את הספר לליבי ורצה לכיוון היציאה.
אנחנו רצים קצת, השגתי עליו יתרון.
אני רואה מלכודת ומבינה שהבנות שמו אותה שם. ילדות טובות. יופי.
הוא מגיע, שוב בצורת בן אדם, אבל אני רואה אותו לא יותר ולא פחות מאשר הדרקון שהוא. חזק, איתן, מאיים... ומוכר, מוכר בצורה מחליאה.
הוא רוצה את הספר. אני חושבת...
זה קרב מבטים ממרחק כלשהו, אבל הוא מתקדם לעברי ואז מתרחק.
מושלם, הוא בדיוק על המלכודת.
אני מפעילה אותה והוא מועד אבל לא נתפס.
אני לא יודעת למה לעזאזל התקרבתי אליו אבל... הוא לא עשה כלום, הוא רק דיבר.
"טוב, אז אני מניח שנצטרך לחקות ביחד כי שנינו יודעים שככה אף אחד לא יצליח.
הוא מסמן לי עם ידו להתקרב ואני מתיישבת לידו, מבולבלת, ורק מגיבה "נכון", כי שום דבר אחר לא עולה לי לראש.
עכשיו כבר לילה, הוא מניח אבן רותחת על הרצפה החולית מולנו ואני מניחה עליה קומקום שאין לי מושג מאיפה הוא הגיע, אבל יש לו מטרה כלשהי.
גם אין לי מושג איפה הספר, אבל אני חושבת שהוא במקום בטוח, כי אני מרגישה בטוחה.
הדרקון בצורת אדם עדיין לידי, הוא לא אומר הרבה אבל ממה שכן אמר אני מבינה שהוא כבר רוצה ללכת לישון ושישאיר אותי להשגיח על דברים פה.
פתאום הוא מתכופף, ומביא לי נשיקה על הלחי.
אני בשוק. שוק מוחלט, לשניה החלום קפא, הכל קפא, כל מה שאני מרגישה זה את התחושה החמימה של הגוף שלו ואת הנשיקה שהביא לי על הלחי.
אז אני מבינה, אני מבינה מי הוא.
הוא השד מהחלום בבית הקודם שלנו, הוא האדם מרצף החלומות בעולם שהתפורר, הוא המגן שלי, אך לא בדיוק. הוא דמות פנטום שנמצאת בכל החלומות שלי.
אני לא יודעת למה עשיתי את זה, אבל אני מתחרטת על זה! מתחרטת כל כך.
לפני שהוא עזב אותי והסתובב לישון היה לי את הדחף הזה רק מהידיעה מי הוא. נתחתי את הצוואר ונגעתי בשפתיו עם שפתיי. הוא נרתע, לא, אני נרתעתי, למה לעזאזל עשיתי את זה?!
זה היה כמו בשאר החלום, משהו שהרוח אמרה לי לעשות, אבל אז פתאום משהו השתנה.
למה?
הוא התכופף, עכשיו כבר שוכב על החול, אני שוכבת ליידו, אני לא חושבת שהוא ראה שראיתי שהוא עשה את זה אבל הוא הוציא את הלשון ונגע איתה בחול ואז התחיל לצחוק.
"זה היה... מוזר!!" הוא גיחך.
לא ציפיתי לזה. התגובה הזו, זה לא הוא, הוא אף פעם לא היה כזה... מצד שני הוא גם אף פעם לא התחיל בצד של הרשע בחלום...
מה קורה כאן? מה זה הדבר הזה?
ואז התעוררתי.
רציתי לחזור לישון כל כך.
לראות מה קורה בהמשך, למה זה היה מפגש כל כך מוזר איתו.
למה קרה כל מה שקרה ואיך שקרה.
מה זה הספר הזה...
אבל בעיקר, כמו כל חלום שהיה לי איתו, הדבר שהכי רציתי מכל...
זה לדעת מתי אני אראה אותו שוב.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
