בוקר סביר אחד אני מתישבת לעבוד בבית. נויה והמטפלת בטיול ואני שמחה מהשקט שהשתרר סוף סוף. התגעגעתי כל כך לעבוד מהבית. אני פותחת את המגרה ומוציאה דף טיוטא. בהסח הדעת אני קוראת את מה שמודפס עליו:
"מי ששומע מוזיקה חזקה,
זה מראה שאין לו בכלל ביטחון עצמי.
זה בגלל שיש לו זי..."
בשולי הדף האותיות מרוחות ולא ניתן לקרוא את הכתוב. בעל כורחי אני מחייכת. ארז. זה משהו שרק הוא מסוגל לעשות.
בכל יום שישי בצהריים מוציאים הילדים של השכנים, אלו שכבר יש להם רשיון נהיגה, את המכוניות של הוריהם לחצר ושוטפים אותן לקראת היציאה של ערב שבת. דלתות המכוניות פתוחות והמוזיקה המזרחית שהם שומעים קולנית עד כדי שהיא עולה, מסתלסלת ומהבילה, עד לדירתנו שבקומה השישית. הבסים מרעידים את קירות ביתנו וגורמים לי לעצבנות בלתי נשלטת. כשמגיעה השעה הקבועה ביום שישי אני כבר חסרת מנוח.
"אני לא יכולה יותר," אני מקטרת בוכיה לארז, "אתה חייב לעשות משהו. אי אפשר לגור פה ככה."
ארז כהרגלו נלחץ מהבכי שלי, מנסה לפשר ככל יכולתו. "זה רק שעה שעתיים והם גומרים."
"אבל אני רוצה לנוח בשישי בצהריים ואי אפשר להרדם ככה. יש לי כזה חוסר שינה. אנחנו חייבים לעבור דירה."
"בגלל רעש ביום שישי את רוצה לעבור דירה? את לא רציונלית."
להיות אי רציונלית זה העלבון הגדול ביותר האפשרי, עבור שנינו.
הבכי שלי ממשיך.
"תני לי כמה ימים כדי לחשוב על פתרון."
"אין שום דבר שאתה יכול לעשות עכשיו?"
"מה את רוצה, שאני ארד למטה וארביץ להם? את רוצה לבקר אותי בכלא?"
האמת שלא נעים לי להודות בה היא שאני כן רוצה שהוא ירביץ. מייד. לכולם. הוא יכול. חגורה שחורה דאן 2. אני יודעת שזה לא מעשי אז אני שותקת. אני לא באמת מאמינה שהוא ימצא פתרון. הרי ניסינו לדבר איתם כמה וכמה פעמים וזה לא עזר בכלל.
יומיים חולפים והנושא לא מוזכר. אני מניחה שנשכח, כמו הרבה בקשות אחרות שלי. ואז ארז מראה לי דף עליו מודפסים הדברים הבאים באותיות ענק:
"מי ששומע מוזיקה חזקה,
זה מראה שאין לו בכלל ביטחון עצמי.
זה בגלל שיש לו זין קטן.
מוזיקה חזקה=זין קטן."
"מה זה?"
"את זה אני הולך לפזר בתיבות הדואר של הבית שלנו והבתים בסביבה."
"בשביל מה?" אני לא מבינה.
"כי אני רוצה שהמטומטמים האלה ישתכנעו שלא טוב להרעיש."
"למה שהדף הזה ישכנע אותם?" אני מקשה.
"כי הרעיון יחלחל בהם, ואז אני אגיד שמצאתי ברשת מאמר שמדבר על זה."
"הם לא יאמינו לך. הם מייד ידעו שזה אתה, הרי ברור מה המניע שלך."
"הם לא יקחו את הסיכון. הרי הדבר היחיד החשוב לבחורים בגיל הזה זה הזין שלהם. וחוץ מזה הם טפשים."
אני סקפטית כהרגלי אבל לא מתנגדת. ארז משכפל את הדף במאה וחמישים עותקים ומחלק בתיבות הדואר. ביום שישי הוא יורד למטה בדיוק בשעת רחצת המכוניות. אני ממתינה בבית, תוהה לאן יוביל אותנו הפעם חוש ההומור היצירתי שלו. אחרי כשעה אני שומעת את המעלית עוצרת בקומה שלנו. ארז נכנס, מחוייך כולו.
"נו?" אני לא מתאפקת.
"מסודר."
"מה זאת אומרת 'מסודר'?"
"הם קנו את זה."
"אל תעבוד עלי."
"באמת."
אני שותקת, יודעת שתיכף אשמע את הסיפור כולו.
"איזה קטעים. שאלתי אותם אם הם גם קיבלו דפים כאלו ונועם אמר שכן. סיפרתי להם שקראתי מאמר באינטרנט על זה. שהסימפטום הראשון הוא החלשות של הידיים בגלל פגיעה בגיד האפיקורד, ורק אחר כך מגיעה הבעיה בזין."
"יש בכלל גיד כזה?" אני מפסיקה אותו.
"מה פתאום? לא נראה לי. סתם המצאתי. בכל מקרה נועם אמר שאלו שטויות. שאלתי אותו אם הוא בטוח. הוא היה בטוח. אמרתי לו שאפשר לבדוק את זה כי אני לא שומע מוזיקה בקול רם ואני הרבה יותר מבוגר מהם, ושאני מוכן להתערב שאני יותר חזק מהם. הם צחקו. ביחוד שאיציק היה שם. שאלתי את איציק אם הוא מוכן ללכת הורדות הוא הסכים מייד ורק אמר שאזהר שלא ישבור לי את היד. ברור שניצחתי אותו. ואז גם מיכה רצה וגם נועם, ואחר כך כולם השתתקו. שאלתי אותם אם יש להם חברות ואם עדיין הכל בסדר והם היו מודאגים ממש. כשעליתי נועם שאל אם אני יכול לתת לו את המאמר. הבטחתי שכן, אז עכשיו אני צריך לכתוב אותו, אבל שווה, תודי."
ארז שלי. הפתרון המופרך הזה אכן הצליח ואנחנו לא הפסקנו לצחוק.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
