יש אנשים בלתי מפוענחים כאלה. הם יכולים לספר בדיחה ולא להזיז ולו שריר צחוק אחד. מאידך, הם יכולים להגיד משהו מאוד רציני וללוות את זה בקריצה ובחיוך. אתה אף פעם לא תדע לתרגם אותם נכון כי הם מבלבלים את חוש ההיקש שלך. אני קוראת להם "אנשי זיקית" כי מלבד שינויי צבע, זיקית מסוגלת להזיז את עיניה לשני כיוונים שונים בו-זמנית, ובמוחה מתקבלות שתי תמונות שונות וברורות בו-זמנית. המוח האנושי לא מסוגל לעבד שתי תמונות שונות בו-זמנית, בדומה לשני מסרים מנוגדים – מילולי וחזותי.
אז כזה הוא הספר הזה. ספר-זיקית.

אלונה שמשוני היא ישראלית. פסיכולוגית. היא יוצאת לשליחות במרכז קהילתי בקליפטון, ניו-ג'רזי, ארצות הברית. במהלך השליחות, היא פוגשת את ד"ר ווילבור ינובסקי, מהנדס כימיה אמריקאי. הוא מזמין אותה לביתו המבודד ביער עבות ולאחר סיור קצר בבית חלומותיה שיצא כמו מתוך ז'ורנל, הם מקנחים בנשיקות ושאר ירקות. היא מאוהבת ומזנקת להתחתן איתו אבל לוחצת על ברקס חירום חזק וצורם בדקה ה- 90 כי לא מתחשק לה להיקבר באדמת ארצות הברית הזרה, ללא חברים ובני משפחה בלוויה של עצמה. היא חוזרת ארצה, מתחתנת עם יואב בר-אדון, פיזיקאי משמים שמבלה את רוב שעות הערות שלו בספריית האוניברסיטה העברית ומפלרטט עם ספרי מדע.
אלונה משתעממת בכבוד ומטפלת בבתם המשותפת, אלה.
מפה לשם, היא מחדשת את הקשר עם הכימאי-היערן ומתניעה אותו להילוך גבוה במכתבים לוהטים שאותם מגלה יואב, הפיזיקאי-הספרן, ודורש לפרק את החבילה, הקרועה והמקומטת ממילא, סופית ולאלתר!
אלונה לא מייבשת את הדמעות וטסה ליער הקסום, לזרועותיו של ד"ר love.
בטקס החתונה נאספים החברים והמכרים של הזוג, וגם שני האקסים של אלונה "מכבדים" אותה בנוכחותם.
מייד לאחר החופה, חלה תפנית בלשית קלאסית סטייל אגתה כריסטי – מישהו מורעל וכל האורחים מתבקשים להיתקע ביחד ולהשתגע על אש קטנה, בצפיפות וחוסר מעש, עד לסיום החקירה.

וכאן מתחילה החגיגה האמיתית: אהבות-שנאות-רכילויות-הגזמות-מחלות-ירח-פרשיות-ריגול-הריונות-בחורות-דרמה-קווין-התאבדויות-משחקי-בובות-חתולים-כלבים-טיולים-קניות.....
וכמובן, כולם חשודים ולכולם יש לפחות מניע אחד לרצח.

בתפקיד החוקר הראשי - צ'יף-אינספקטור ג'ף;
בתפקיד החוקרת החובבנית – דורותי – בעלת הפנקס הצהוב שמונח באופן קבע בתיק קטן עם רקמה אדומה, הלו היא "מיס מארפל" שלא בוחלת באמצעים כדי לחדור לתוך קן צרעות ומחילות נחשים, למלא את הפנקס בהערות סודיות ולנסות לפענח את חידת הרצח.

אז למה ספר-זיקית? אני אסביר.
אדם נרצח או מתאבד, ואנשים מגיבים, מדברים ומתנהגים בצורה, איך לומר? לא הולמת ולא מקובלת.
הנה לכם דוגמא:
"ההליכה ביער בבוקר שימחה אותו; השמש שמתחילה את יומה, הטל המתנצנץ על העצים, ריח העשבים וציוץ הציפורים. "איזה יום יפה", אמר לעצמו...לפתע שמע חרחורים. מישהו תלוי שם על עץ. לעזאזל! מה קרה ליער השקט שלנו?! חשב לעצמו, בלי תלוי אחד ליום זה כבר לא הולך..."

וכך לאורך כל הספר. התגובות של הדמויות למתרחש והדיאלוגים ביניהן הם ההפך הגמור ממה שהייתם מצפים בסיטואציה כזאת.
זה מבלבל. וזה גם מצחיק ומרגיש כמו פרודיה על מיליון ואחד דברים: על יחסים בין גבר לאישה, על חתונות, על לוויות, על אמריקאים, על ישראלים, על מדענים, על הורים, על חוקרים ובלשים ועל אנשים בכלל...

ספר שונה. הזוי, שנון ומדגדג את בלוטות הצחוק.
הוא בסדר. במובן של ממש בסדר. 3++, ¾3, 3.75.
אם מתגברים על השם האינפנטילי, על פירות הפלסטיק על הכריכה (מתוצרת dreamstime.com), ועל הוצאת סטימצקי...ואם שורדים את העמודים הראשונים ונכנסים ל"ראשו" של הספר, אפשר בהחלט ליהנות ממנו.

**פינת היכרויות**
נורית הַשוּנָמִי רייכמן היא ד"ר לחינוך, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בת 78, אלמנה + 2. יש לה חתול בשם פלופי אשר מככב בסדרת הילדים שהיא כתבה.

שמו של הספר נלקח מתוך שיר "רעל מתוק" / אליס סאלי הופמן. פורסם באתר "במה חדשה".
http://stage.co.il/stories/523859

יש אנשים בלתי מפוענחים כאלה. הם יכולים לספר בדיחה ולא להזיז ולו שריר צחוק אחד. מאידך, הם יכולים להגיד משהו מאוד רציני וללוות את זה בקריצה ובחיוך. אתה אף פעם לא תדע לתרגם אותם נכון כי הם מבלבלים את חוש ההיקש שלך. אני קוראת להם "אנשי זיקית" כי מלבד שינויי צבע, זיקית מסוגלת להזיז את עיניה לשני כיוונים שונים בו-זמנית, ובמוחה מתקבלות שתי תמונות שונות וברורות בו-זמנית. המוח האנושי לא מסוגל לעבד שתי תמונות שונות בו-זמנית, בדומה לשני מסרים מנוגדים – מילולי וחזותי.
אז כזה הוא הספר הזה. ספר-זיקית.

אלונה שמשוני היא ישראלית. פסיכולוגית. היא יוצאת לשליחות במרכז קהילתי בקליפטון, ניו-ג'רזי, ארצות הברית. במהלך השליחות, היא פוגשת את ד"ר ווילבור ינובסקי, מהנדס כימיה אמריקאי. הוא מזמין אותה לביתו המבודד ביער עבות ולאחר סיור קצר בבית חלומותיה שיצא כמו מתוך ז'ורנל, הם מקנחים בנשיקות ושאר ירקות. היא מאוהבת ומזנקת להתחתן איתו אבל לוחצת על ברקס חירום חזק וצורם בדקה ה- 90 כי לא מתחשק לה להיקבר באדמת ארצות הברית הזרה, ללא חברים ובני משפחה בלוויה של עצמה. היא חוזרת ארצה, מתחתנת עם יואב בר-אדון, פיזיקאי משמים שמבלה את רוב שעות הערות שלו בספריית האוניברסיטה העברית ומפלרטט עם ספרי מדע.
אלונה משתעממת בכבוד ומטפלת בבתם המשותפת, אלה.
מפה לשם, היא מחדשת את הקשר עם הכימאי-היערן ומתניעה אותו להילוך גבוה במכתבים לוהטים שאותם מגלה יואב, הפיזיקאי-הספרן, ודורש לפרק את החבילה, הקרועה והמקומטת ממילא, סופית ולאלתר!
אלונה לא מייבשת את הדמעות וטסה ליער הקסום, לזרועותיו של ד"ר love.
בטקס החתונה נאספים החברים והמכרים של הזוג, וגם שני האקסים של אלונה "מכבדים" אותה בנוכחותם.
מייד לאחר החופה, חלה תפנית בלשית קלאסית סטייל אגתה כריסטי – מישהו מורעל וכל האורחים מתבקשים להיתקע ביחד ולהשתגע על אש קטנה, בצפיפות וחוסר מעש, עד לסיום החקירה.

וכאן מתחילה החגיגה האמיתית: אהבות-שנאות-רכילויות-הגזמות-מחלות-ירח-פרשיות-ריגול-הריונות-בחורות-דרמה-קווין-התאבדויות-משחקי-בובות-חתולים-כלבים-טיולים-קניות.....
וכמובן, כולם חשודים ולכולם יש לפחות מניע אחד לרצח.

בתפקיד החוקר הראשי - צ'יף-אינספקטור ג'ף;
בתפקיד החוקרת החובבנית – דורותי – בעלת הפנקס הצהוב שמונח באופן קבע בתיק קטן עם רקמה אדומה, הלו היא "מיס מארפל" שלא בוחלת באמצעים כדי לחדור לתוך קן צרעות ומחילות נחשים, למלא את הפנקס בהערות סודיות ולנסות לפענח את חידת הרצח.

אז למה ספר-זיקית? אני אסביר.
אדם נרצח או מתאבד, ואנשים מגיבים, מדברים ומתנהגים בצורה, איך לומר? לא הולמת ולא מקובלת.
הנה לכם דוגמא:
"ההליכה ביער בבוקר שימחה אותו; השמש שמתחילה את יומה, הטל המתנצנץ על העצים, ריח העשבים וציוץ הציפורים. "איזה יום יפה", אמר לעצמו...לפתע שמע חרחורים. מישהו תלוי שם על עץ. לעזאזל! מה קרה ליער השקט שלנו?! חשב לעצמו, בלי תלוי אחד ליום זה כבר לא הולך..."

וכך לאורך כל הספר. התגובות של הדמויות למתרחש והדיאלוגים ביניהן הם ההפך הגמור ממה שהייתם מצפים בסיטואציה כזאת.
זה מבלבל. וזה גם מצחיק ומרגיש כמו פרודיה על מיליון ואחד דברים: על יחסים בין גבר לאישה, על חתונות, על לוויות, על אמריקאים, על ישראלים, על מדענים, על הורים, על חוקרים ובלשים ועל אנשים בכלל...

ספר שונה. הזוי, שנון ומדגדג את בלוטות הצחוק.
הוא בסדר. במובן של ממש בסדר. 3++, ¾3, 3.75.
אם מתגברים על השם האינפנטילי, על פירות הפלסטיק על הכריכה (מתוצרת dreamstime.com), ועל הוצאת סטימצקי...ואם שורדים את העמודים הראשונים ונכנסים ל"ראשו" של הספר, אפשר בהחלט ליהנות ממנו.

**פינת היכרויות**
נורית הַשוּנָמִי רייכמן היא ד"ר לחינוך, מרצה בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, בת 78, אלמנה + 2. יש לה חתול בשם פלופי אשר מככב בסדרת הילדים שהיא כתבה.

שמו של הספר נלקח מתוך שיר "רעל מתוק" / אליס סאלי הופמן. פורסם באתר "במה חדשה".
http://stage.co.il/stories/523859