“כשנרשמתי לאתר אי אז לפני אחת עשרה שנים, קיטלגתי את הספר ברשימת "אהובים על ילדי", והשארתי את זה ככה. למען האמת הוא אפילו לא היה אצלנו בבית. קראנו מהספריה או משהו, ולא טרחנו לשמור אותו. אבל הוא היה זכור כאהוב. הוא גם מוכר, גם מיכאל אנדה מוכר (דווקא "ג'ים ונהג הקטר" כן קניתי) ויוצא שמדברים עליו ומזכירים אותו בשיחות.
שוב נזכרתי בספר הזה בזמן שקראתי את הספר "4000 שבועות" שהוא אנטי-מדריך לניהול זמן, ובכך הופך בעצמו, גם אם לא רצה, לסוג של מדריך לניהול זמן. מה שהוא אומר בספר זה שהזמן ממילא קצוב וקצר, ולא נגיע לסיים את כל המשימות שלנו כדי לסמן עליהן וי אז להגיע למה שחשוב או מה שהכי רצינו לעשות. לכן, זו התזה העיקרית בספר, אל תנסו להיות יעילים או להספיק הכל. תתחילו במה שחשוב לכם ותתמקדו בו בלי ניסיונות למולטי-טסקינג או לאפס הודעות בתיבת המייל.
וזה הזכיר לי את מומו, משום שזה מה שמומו מנסה לעשות. להקשיב, שזה לוקח זמן, ולא לייעל עשייה. וזה מה שהאויבים שלה, האנשים האפורים מנסים למנוע ממנה לעשות. הם משכנעים את אנשי העיר החברים של מומו שעליהם לייעל את העשייה שלהם כדי לחסוך זמן ובכך מאפירים ומעציבים את כל העיר, כולל את הילדים. ואז מצאתי את הספר בספריית הרחוב שקרובה אלי, וזה כבר היה נפלא מדי, ולכן לקחתי אותו אלי הביתה.
נתחיל מהתחלה. מעשה בילדה ושמה מומו שהופיעה פתאום בקצה העיר באיצטדיון עתיק, ואף אחד לא יודע מי ההורים שלה, בת כמה היא ומאיפה היא באה. היא לובשת חצאית טלאים ארוכה ומקטורן גברים שגדול מכפי מידתה והיא שומרת מכל משמר בגלל שש לו כיסים. המבוגרים של העיר דאגו לה למקום לישון ולאוכל, והילדים שיחקו איתה, וכולם הסכימו שיש למומו אישיות טובה ובנוכחותה הם אנשים טובים יותר. בעיקר היו למומו שני חברים - גיגי שהיה מדריך טיולים פנטזיונר, ובפו שהוא מנקה רחובות זקן. יום אחד התחילו להגיע לעיר אנשים אפורים בכובעים אפורים ועם סיגריות אפורות והם מתחילים לשכנע את כולם לחסוך זמן. בהדרגה כולם הופכים להיות יעילים יותר ושמחים פחות, ומומו מגלה שאין לה חברים. היא נודדת בעזרת צבה קסומה ושמה קסיופאה ומגיעה לארמון של אדם תמהוניי ושמו מינוטיוס סקונדוס הורה ששולט על הזמנים של האנשים והוא אויבם של האנשים האפורים. כשמומו חוזרת היא מגלה שבפו הפך להיות עסוק יותר ויותר ושגיגי הפך להיות סלב ולשניהם אין זמן בשבילה, אבל היא מצליחה להילחם באפורים גוזלי הזמן ולהציל את העיר.
אגדה נחמדה מאוד, מסופרת יפה, לפחות בשבעים העמודים הראשונים שלה. סוג של בילבי קסומה שעושה מה שהיא רוצה, בלי בית ספר ומבוגרים מעצבנים שיגידו לה מה לעשות, ועם זאת בוגרת ומסתדרת. אחר כך התחלתי להרגיש כמו בבית ספר בעצמי, שבו המורה מותחת קו ומבקשת שנכתוב על הלוח טבלה מסודרת עם עמודה אחת עבור "המשל" ועמודה אחרת עבור "הנמשל". זה מסתדר מעולה, הקונספט של גנבי זמן אפורים, גם בלי שתהיה התאמה חד-חד ערכית בין הסיגרים ובין הדקות שהם חיים, ובלי לקרוא לאחראי על הזמן בשם שכולל שלוש מילים שמעידות על זמן. נניח "קסיופאה" לצבה זה כבר הגיוני יותר. ההתאמה המרובה הזאת אפילו מעצבנת מדי כי הספר הופך לדידקטי.
עם זאת הוא יצא לאור בשנה שבה נולדתי, 1973, והפך כבר לקלאסיקה, לכן אני מאמינה שעם חסרונותיו אני אשאיר אותו בבית.”
