יש לי חיבה גדולה לספרות העוסקת בוייטנאם, אולי משום שהמלחמה ההיא ממשיכה להדהד לא רק בהיסטוריה אלא גם בנפשם של כל אלו שחוו אותה, וייטנאמים ואמריקאים כאחד. לכן ניגשתי אל הפליטים של וייט תאן נוון בציפייה לספר חזק, כזה שיספר את סיפורם של אלה שנשאו את וייטנאם בליבם הרחק מביתם. אך כפי שקורה לא פעם בקובצי סיפורים, גם כאן האיכות אינה אחידה: יש סיפורים המותירים רושם חזק ויש כאלו אשר פרט להיותם חסרי עומק, גם לא ממש מעניינים.

נוון, שזכה בפרס פוליצר על ספרו "האוהד" (שתורגם גם הוא לעברית), מציג בספר זה תמונה רגשית של חיי פליטים ומהגרים וייטנאמים בארצות הברית. הוא מביט לא על המלחמה עצמה, אלא על ההשלכות שלה: האנשים שנעקרו, ניסו להשתלב ונשאו איתם זיכרונות שאינם מרפים. אין ספק כי זהו נושא עם פוטנציאל אדיר אך כפי שכתבתי, חלק מהסיפורים ממש חולפים ליד הקורא.

ובכל זאת, יש בספר משהו חשוב: תיעוד מדויק של חוויית הפליטות. חיי פליטים ומהגרים מאופיינים בתחושת קרע מתמדת בין המקום שממנו באו לבין המקום שאליו הם הגיעו. הם נעים בין זיכרון לעתיד, בין תקווה לאשמה, בין שייכות לזרות. הבית הופך למושג חמקמק, לעיתים הוא יותר רגש מאשר מקום, וכמובן שיש הבדל גדול בין בני הדור הראשון לבני הדור השני. גם בפער הדורות הזה נוגע הסופר. בסיפורים היותר טובים בספר, מייטיב הסופר לתאר את האנשים שמנסים לבנות חיים חדשים על אדמה זרה, מבלי לאבד את עצמם בדרך.

למרות מספר הסיפורים הטובים שבספר, נראה לי כי ניתן היה להוציא מנושא זה הרבה יותר. הספר לא עמד במלוא הציפיות שלי ואני מקווה שהאוהד, ספרו הראשון של נוון, יעניק חוויה ספרותית שלמה וטובה יותר.

יש לי חיבה גדולה לספרות העוסקת בוייטנאם, אולי משום שהמלחמה ההיא ממשיכה להדהד לא רק בהיסטוריה אלא גם בנפשם של כל אלו שחוו אותה, וייטנאמים ואמריקאים כאחד. לכן ניגשתי אל הפליטים של וייט תאן נוון בציפייה לספר חזק, כזה שיספר את סיפורם של אלה שנשאו את וייטנאם בליבם הרחק מביתם. אך כפי שקורה לא פעם בקובצי סיפורים, גם כאן האיכות אינה אחידה: יש סיפורים המותירים רושם חזק ויש כאלו אשר פרט להיותם חסרי עומק, גם לא ממש מעניינים.

נוון, שזכה בפרס פוליצר על ספרו "האוהד" (שתורגם גם הוא לעברית), מציג בספר זה תמונה רגשית של חיי פליטים ומהגרים וייטנאמים בארצות הברית. הוא מביט לא על המלחמה עצמה, אלא על ההשלכות שלה: האנשים שנעקרו, ניסו להשתלב ונשאו איתם זיכרונות שאינם מרפים. אין ספק כי זהו נושא עם פוטנציאל אדיר אך כפי שכתבתי, חלק מהסיפורים ממש חולפים ליד הקורא.

ובכל זאת, יש בספר משהו חשוב: תיעוד מדויק של חוויית הפליטות. חיי פליטים ומהגרים מאופיינים בתחושת קרע מתמדת בין המקום שממנו באו לבין המקום שאליו הם הגיעו. הם נעים בין זיכרון לעתיד, בין תקווה לאשמה, בין שייכות לזרות. הבית הופך למושג חמקמק, לעיתים הוא יותר רגש מאשר מקום, וכמובן שיש הבדל גדול בין בני הדור הראשון לבני הדור השני. גם בפער הדורות הזה נוגע הסופר. בסיפורים היותר טובים בספר, מייטיב הסופר לתאר את האנשים שמנסים לבנות חיים חדשים על אדמה זרה, מבלי לאבד את עצמם בדרך.

למרות מספר הסיפורים הטובים שבספר, נראה לי כי ניתן היה להוציא מנושא זה הרבה יותר. הספר לא עמד במלוא הציפיות שלי ואני מקווה שהאוהד, ספרו הראשון של נוון, יעניק חוויה ספרותית שלמה וטובה יותר.