אהבתי את הספר הראשון, אבל הספר הזה היה מאכזב.
ההתחלה הייתה בסדר, מצאתי בה הנאה כלשהי, להיות רוב הזמן עם שתי הדמויות בדירת הסטודיו של לינה (הדמות מהספר הקודם), היה נחמד.
אבל איפשהו בערך בחלק שבו הסמאט התחיל, הפסקתי ליהנות מהספר הזה.
אני חושבת שהספר הזה ניסה לעשות הרבה דברים דומים למה שנעשה בתרמית האהבה הספרדית, אבל הוא עשה אותם גרוע.

למשל בתרמית האהבה הספרדית יש משהו שיכול להיחשב מעצבן מאוד, שזה בעצם דמות נשית שלא מודעת לכך שהגבר שהיא מוצאת מאוד מושך, באמת בעניין שלה.
הסיבה שזה כל כך מבלבל אבל עובר חלק, היא בגלל הטרופ של מערכת יחסים מזויפת, שנמצא בשני הספרים, רק שבספר הראשון זה כשארון צריך להעמיד פנים שהוא הבן זוג של לינה, ופה זה פשוט שלוקאס מציע לרוזי שהם יצאו לדייטים מזויפים כדי שזה אולי יעורר בה השראה ויגרום לה לכתוב.
רוזי נמצאת במצב מאוד לא נוח, במחסום כתיבה ועם תאריך להגשת ספר, והיא מרגישה שאולי הפעם הראשונה שבה היא כתבה ספר והוא הצליח הייתה סתם מזל, ושעכשיו היא לא תצליח.
זה מלחיץ כי היא התפטרה מהעבודה שלה בשביל לרדוף אחר החלום הזה של להיות סופרת.

דעתי השלילית על הספר הזה ממש התגבשה, בחלק האחרון של הסיפור.
השלב שבו הכול נהיה מאוד מרגש, ודביק, ואני אמורה להיות בקטע של זה - אבל אני לא.
לא התחברתי לדמויות, לא מצאתי עומק בסיפור כמו שמצאתי בתרמית האהבה הספרדית, ואחרי שסיימתי את הספר, הבנתי שגם בעצם - לא הרגשתי שום מתח מיני!
לכן החלק הכי פחות נסבל של הספר, היה החלק שניסה לגרום לי להרגיש, ובעצם להביא את המרכיבים של הספר הזה לאיזשהו שיא רגשי, שאני פשוט לא הרגשתי כי לא חשבתי שיש משהו ששווה להתרגש ממנו.

קראתי את תרמית האהבה הספרדית פעמיים, אז אני די בטוחה שהספר הראשון שהסופרת הזאת כתבה - היה טוב.
אבל כאן היו כמה דברים שממש לא אהבתי, למשל גם בספר הראשון וגם פה, יש שימוש בספרדית, אבל הדרך שבה זה נעשה בתרמית האהבה הספרדית, הוסיפה לסיפור והפכה אותו ליותר אותנטי - וכאן הספרדית הרגישה כמו איזשהו גימיק.
תיעבתי את כמות הכינויים שיש ללוקאס עבור רוזי, בסוף הספר זה כבר ממש בולט כשהוא קורא לה גם פרסיוזה וגם אנחל באותו עמוד.
יותר מדי כינויים(הוא גם קורא לה רו), שנאמרים ביותר מדי פעמים, והם מעניקים לכינויים האלה יותר מדי עומק ומשמעות וזה פשוט מגוחך!
אני מבינה שזה שהוא מדבר ספרדית מחרמן אותה, אבל גאד... זה פשוט לא משכנע, והשימוש בכינויים נהיה ממש מוגזם לקראת סוף הסיפור, ברמה שממש גורעת מאיכות הספר מבחינתי.

אפילו את הסמאט אני לא אהבתי!
אפילו על הסצנות מין הלוהטות רציתי לדלג, כי היה משהו בדינמיקה של הזוג, שפשוט לא התחברתי אליו.
הייתה כאילו... הערצה עיוורת, דביקות, דברים שאני פשוט באופן אישי בתור קוראת לא הרגשתי וגרמו לי לרצות לדלג על הסצנות מין.
לא דילגתי, אבל אני בהחלט לא זוכרת משהו ממה שקראתי, כי כשהגענו לשלב הזה, כבר הפסקתי ליהנות מהספר.

לדעתי הספר פשוט משעמם לקראת הסוף, כי הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים שהיו רלוונטים גם בהתחלה, וזה מרגיש שיש מעט מאוד התפתחות אמיתית בסיפור, ושהספר צריך להיות 100 עמודים פחות!
הקיטשיות גם שברה פה שיאים, כי הרי רוזי כותבת רומנים רומנטיים, אז יש המון שיח פה על מה נחשב רומנטי בעיניה, ואיך דייטים צריכים להרגיש, וכל הקטע של "המחווה הגדולה".
שנאתי את כל זה.
לא נהניתי מהרומנטיקה בכלל, הייתה פה יותר מדי השתדלות, לא הרגיש לי אמיתי וכנה, ושוב, קראתי את תרמית האהבה הספרדית פעמיים!
אז אני יודעת שלא טעיתי בדעותיי על הספר הזה, ושזה לא שהטעם שלי השתנה, משהו בספר הזה פשוט לא עובד מבחינתי, ואני מצטערת, אבל אני הולכת לתת לו דירוג שמשקף את החוויה שהייתה לי.

זה מצער כי באמת לא הרגשתי ככה בחלק הראשון של הספר, ההתחלה באמת סבירה מאוד וראויה לשלושה כוכבים, אבל הסוף היה כל כך לא בשבילי, לא כל כך אמין, יותר מדי פונה לרגשיות שאני בתור קוראת לא מרגישה, כי אני ברצינות לא מרגישה שיש משהו שראוי להתרגש ממנו בסיפור הזה.
ואני חושבת שהבעיה היא לא שלא היה ממה להתרגש, אלא שמשהו התחיל לזייף בסיפור, משהו פשוט איבד אמינות, וזה גרם לי לאבד כל חיבור שהיה לי לדמויות.
שדרך אגב, לא חיבבתי ובדיעבד אני חושבת שהן די שטוחות.
אין להם ממש אופי או קסם מלבד הבעיות שלהם, והדרך שבה הם יוצאים לדייטים, שכמו שאמרתי, לא השתכנעתי, לא נפלתי בקסמו של לוקאס, לא ראיתי את היופי של רוזי - זה פשוט לא היה כיף להגיע לסוף הספר שאמור להישען על חיבה והיכרות שיש לי לדמויות, ולגלות שבעצם אין לי.
שבעצם, אני מעדיפה את ארון ולינה הרבה יותר, וחושבת שיש עומק לדמויות שלהם שלרוזי ולוקאס פשוט אין, ואני חושבת שזה באמת לא הדמויות שאשמות - אלא הכתיבה.

הספר כתוב משעמם, מאוד מסוגר, אין הרבה רגעים שחושפים את הדמויות, ואני עדיין לא מבינה את הקטע בכתיבה של "להראות, לא לספר", אבל באמת הרגשתי שהכתיבה אמרה לי איך אני צריכה להרגיש, ואיך הדמויות מרגישות, במקום שאני ארגיש את זה כקוראת.
וזה מכעיס האמת, אני לא אוהבת כשאומרים לי איך אני צריכה להרגיש, ואז להיות מבולבלת לגבי למה אני לא מרגישה את זה ואם אולי אני הבעיה.
אני מרגישה שבספר הזה, הדמויות פשוט דיברו יותר מדי.
דיברו יותר מיד, ולא הראו לי מספיק, ושוב - לא היה שום מתח מיני שאני באופן אישי הרגשתי.

אז מכיוון שלא היה אפילו מרכיב אחד בספר הזה שאהבתי, אני הולכת לתת לספר הזה שני כוכבים.
אולי זאת רק אני, אבל הסיבה שאני בוחרת להיות כל כך קשוחה עם הספר הזה, זה כי בחרתי לקרוא את זה למרות שמשהו בי הבין שזה כנראה ספר של שלושה כוכבים שהוא פחות טוב מתרמית האהבה הספרדית.
אז הציפיות שלי היו נמוכות, ובכל זאת... הספר הצליח לאכזב אותי.
לכן אני קשוחה עם הביקורת והדירוג, כי אני לא רוצה שהקורא הבא שממש אהב את תרמית האהבה הספרדית יחשב שהספר הזה רק טיפה פחות טוב מהספר הראשון.
לדעתי, הוא פשוט לא ספר מוצלח נקודה.
אני עוד צריכה לחשוב על זה, אבל יש מצב שזה הספר הרומנטי שאינו שלגי, הכי גרוע שקראתי.

לא כיף להיות היטרית.
אבל אתם יודעים שאם אני מגיבה ככה לספר שהוא בז'אנר שאני הכי אוהבת לקרוא, זה מוצדק.

אהבתי את הספר הראשון, אבל הספר הזה היה מאכזב.
ההתחלה הייתה בסדר, מצאתי בה הנאה כלשהי, להיות רוב הזמן עם שתי הדמויות בדירת הסטודיו של לינה (הדמות מהספר הקודם), היה נחמד.
אבל איפשהו בערך בחלק שבו הסמאט התחיל, הפסקתי ליהנות מהספר הזה.
אני חושבת שהספר הזה ניסה לעשות הרבה דברים דומים למה שנעשה בתרמית האהבה הספרדית, אבל הוא עשה אותם גרוע.

למשל בתרמית האהבה הספרדית יש משהו שיכול להיחשב מעצבן מאוד, שזה בעצם דמות נשית שלא מודעת לכך שהגבר שהיא מוצאת מאוד מושך, באמת בעניין שלה.
הסיבה שזה כל כך מבלבל אבל עובר חלק, היא בגלל הטרופ של מערכת יחסים מזויפת, שנמצא בשני הספרים, רק שבספר הראשון זה כשארון צריך להעמיד פנים שהוא הבן זוג של לינה, ופה זה פשוט שלוקאס מציע לרוזי שהם יצאו לדייטים מזויפים כדי שזה אולי יעורר בה השראה ויגרום לה לכתוב.
רוזי נמצאת במצב מאוד לא נוח, במחסום כתיבה ועם תאריך להגשת ספר, והיא מרגישה שאולי הפעם הראשונה שבה היא כתבה ספר והוא הצליח הייתה סתם מזל, ושעכשיו היא לא תצליח.
זה מלחיץ כי היא התפטרה מהעבודה שלה בשביל לרדוף אחר החלום הזה של להיות סופרת.

דעתי השלילית על הספר הזה ממש התגבשה, בחלק האחרון של הסיפור.
השלב שבו הכול נהיה מאוד מרגש, ודביק, ואני אמורה להיות בקטע של זה - אבל אני לא.
לא התחברתי לדמויות, לא מצאתי עומק בסיפור כמו שמצאתי בתרמית האהבה הספרדית, ואחרי שסיימתי את הספר, הבנתי שגם בעצם - לא הרגשתי שום מתח מיני!
לכן החלק הכי פחות נסבל של הספר, היה החלק שניסה לגרום לי להרגיש, ובעצם להביא את המרכיבים של הספר הזה לאיזשהו שיא רגשי, שאני פשוט לא הרגשתי כי לא חשבתי שיש משהו ששווה להתרגש ממנו.

קראתי את תרמית האהבה הספרדית פעמיים, אז אני די בטוחה שהספר הראשון שהסופרת הזאת כתבה - היה טוב.
אבל כאן היו כמה דברים שממש לא אהבתי, למשל גם בספר הראשון וגם פה, יש שימוש בספרדית, אבל הדרך שבה זה נעשה בתרמית האהבה הספרדית, הוסיפה לסיפור והפכה אותו ליותר אותנטי - וכאן הספרדית הרגישה כמו איזשהו גימיק.
תיעבתי את כמות הכינויים שיש ללוקאס עבור רוזי, בסוף הספר זה כבר ממש בולט כשהוא קורא לה גם פרסיוזה וגם אנחל באותו עמוד.
יותר מדי כינויים(הוא גם קורא לה רו), שנאמרים ביותר מדי פעמים, והם מעניקים לכינויים האלה יותר מדי עומק ומשמעות וזה פשוט מגוחך!
אני מבינה שזה שהוא מדבר ספרדית מחרמן אותה, אבל גאד... זה פשוט לא משכנע, והשימוש בכינויים נהיה ממש מוגזם לקראת סוף הסיפור, ברמה שממש גורעת מאיכות הספר מבחינתי.

אפילו את הסמאט אני לא אהבתי!
אפילו על הסצנות מין הלוהטות רציתי לדלג, כי היה משהו בדינמיקה של הזוג, שפשוט לא התחברתי אליו.
הייתה כאילו... הערצה עיוורת, דביקות, דברים שאני פשוט באופן אישי בתור קוראת לא הרגשתי וגרמו לי לרצות לדלג על הסצנות מין.
לא דילגתי, אבל אני בהחלט לא זוכרת משהו ממה שקראתי, כי כשהגענו לשלב הזה, כבר הפסקתי ליהנות מהספר.

לדעתי הספר פשוט משעמם לקראת הסוף, כי הוא חוזר שוב ושוב על אותם דברים שהיו רלוונטים גם בהתחלה, וזה מרגיש שיש מעט מאוד התפתחות אמיתית בסיפור, ושהספר צריך להיות 100 עמודים פחות!
הקיטשיות גם שברה פה שיאים, כי הרי רוזי כותבת רומנים רומנטיים, אז יש המון שיח פה על מה נחשב רומנטי בעיניה, ואיך דייטים צריכים להרגיש, וכל הקטע של "המחווה הגדולה".
שנאתי את כל זה.
לא נהניתי מהרומנטיקה בכלל, הייתה פה יותר מדי השתדלות, לא הרגיש לי אמיתי וכנה, ושוב, קראתי את תרמית האהבה הספרדית פעמיים!
אז אני יודעת שלא טעיתי בדעותיי על הספר הזה, ושזה לא שהטעם שלי השתנה, משהו בספר הזה פשוט לא עובד מבחינתי, ואני מצטערת, אבל אני הולכת לתת לו דירוג שמשקף את החוויה שהייתה לי.

זה מצער כי באמת לא הרגשתי ככה בחלק הראשון של הספר, ההתחלה באמת סבירה מאוד וראויה לשלושה כוכבים, אבל הסוף היה כל כך לא בשבילי, לא כל כך אמין, יותר מדי פונה לרגשיות שאני בתור קוראת לא מרגישה, כי אני ברצינות לא מרגישה שיש משהו שראוי להתרגש ממנו בסיפור הזה.
ואני חושבת שהבעיה היא לא שלא היה ממה להתרגש, אלא שמשהו התחיל לזייף בסיפור, משהו פשוט איבד אמינות, וזה גרם לי לאבד כל חיבור שהיה לי לדמויות.
שדרך אגב, לא חיבבתי ובדיעבד אני חושבת שהן די שטוחות.
אין להם ממש אופי או קסם מלבד הבעיות שלהם, והדרך שבה הם יוצאים לדייטים, שכמו שאמרתי, לא השתכנעתי, לא נפלתי בקסמו של לוקאס, לא ראיתי את היופי של רוזי - זה פשוט לא היה כיף להגיע לסוף הספר שאמור להישען על חיבה והיכרות שיש לי לדמויות, ולגלות שבעצם אין לי.
שבעצם, אני מעדיפה את ארון ולינה הרבה יותר, וחושבת שיש עומק לדמויות שלהם שלרוזי ולוקאס פשוט אין, ואני חושבת שזה באמת לא הדמויות שאשמות - אלא הכתיבה.

הספר כתוב משעמם, מאוד מסוגר, אין הרבה רגעים שחושפים את הדמויות, ואני עדיין לא מבינה את הקטע בכתיבה של "להראות, לא לספר", אבל באמת הרגשתי שהכתיבה אמרה לי איך אני צריכה להרגיש, ואיך הדמויות מרגישות, במקום שאני ארגיש את זה כקוראת.
וזה מכעיס האמת, אני לא אוהבת כשאומרים לי איך אני צריכה להרגיש, ואז להיות מבולבלת לגבי למה אני לא מרגישה את זה ואם אולי אני הבעיה.
אני מרגישה שבספר הזה, הדמויות פשוט דיברו יותר מדי.
דיברו יותר מיד, ולא הראו לי מספיק, ושוב - לא היה שום מתח מיני שאני באופן אישי הרגשתי.

אז מכיוון שלא היה אפילו מרכיב אחד בספר הזה שאהבתי, אני הולכת לתת לספר הזה שני כוכבים.
אולי זאת רק אני, אבל הסיבה שאני בוחרת להיות כל כך קשוחה עם הספר הזה, זה כי בחרתי לקרוא את זה למרות שמשהו בי הבין שזה כנראה ספר של שלושה כוכבים שהוא פחות טוב מתרמית האהבה הספרדית.
אז הציפיות שלי היו נמוכות, ובכל זאת... הספר הצליח לאכזב אותי.
לכן אני קשוחה עם הביקורת והדירוג, כי אני לא רוצה שהקורא הבא שממש אהב את תרמית האהבה הספרדית יחשב שהספר הזה רק טיפה פחות טוב מהספר הראשון.
לדעתי, הוא פשוט לא ספר מוצלח נקודה.
אני עוד צריכה לחשוב על זה, אבל יש מצב שזה הספר הרומנטי שאינו שלגי, הכי גרוע שקראתי.

לא כיף להיות היטרית.
אבל אתם יודעים שאם אני מגיבה ככה לספר שהוא בז'אנר שאני הכי אוהבת לקרוא, זה מוצדק.