בנובלה זו פוגשים הקוראים באריק ומיקה בשנית והפעם כזוג נשוי וכהורים לפעוט בן שנה וחצי. רובנו רגילים שסיפורים מסתיימים בדרך כלל במשפט: והם חיו באושר ובעושר עד עצם היום הזה. הנובלה הזו באה להראות כי החיים שלנו הם יותר: "כמו ריקוד טנגו, שני צעדים קדימה ואחד קטנטן לאחור, אבל כל הזמן מתקדמים". אריק ומיקה אומנם מאד אוהבים זה את זו וזו את זה, אבל חייהם לא סוגים בשושנים:
- גם אריק וגם מיקה צריכים להסתגל לחיים יחד בחלל שפעם היה מיועד לאדם אחד.
- הם צריכים להסתגל להורות כשלכל אחד מהם יש גישה די שונה באשר לשאלה מהי הורות טובה? מהי המשפחה המושלמת?
- מיקה צריכה להסתגל לשינויים בגופה בעקבות ההיריון והלידה.
על רקע זה ועל רקע מצבה הנפשי העדין של מיקה, מתגלים ביניהם כל הזמן חיכוכים, אבל אז נכנס לתמונה עידו (האח של מיקה) וכנשוי ותיק יותר מלמד את אריק שיעור חשוב בזוגיות: האישה תמיד (גברים השלימו את החסר...).
אהבתי את זה שההתחלה תיארה קשיים שיכולים לפקוד כל זוג נשוי... היה תיאור ריאלסטי של מציאות יומיומית אפרורית, תיאור של שגרה שיש בחיים של כולנו ולאו דווקא בחייו של זוג מהספרים.
ואז דווקא כשהחיים חזרו למסלולם, פקד את מיקה ואריק אירוע שכמעט ושבר את שניהם, אירוע שהכניס אקשן ומתח לעלילה, האם הם יעמדו בניסיון הקשה? קראו וגלו בעצמכם.
אהבתי לחזור לביקור אצל אריק ומיקה, ביקור קצר אך קולע... וגם מצחיק לפרקים. בעיקר העלו בי חיוך פרקי הבונוס. (פרקי הבונוס נכתבו עבור הגירסה החדשה של הספר משנת 2021).
