“אפשר לחלק אנשים שהתעשרו לשתי קבוצות: יש את אלה שהצליחו להתעשר תוך עבודה קשה ולא נוטים להיפרד בקלות מהכסף שעשו. פה ושם הם קצת יפנקו את עצמם (ישפרו דיור, יקנו מכונית טובה ואמינה אבל לא מנקרת עיניים) אבל ההתעשרות לא תשנה בצורה משמעותית את אורח חייהם . הקבוצה השנייה היא מתעשרים שחשים צורך לנפנף בהצלחה שלהם, במיוחד בפני אלה שזלזלו בהם בעבר (יש גם קבוצה שלישית של אנשים שהתעשרו מאוד בקלות – למשל זכו בפייס- והם לרוב מבזבזים את הכסף במהירות כי קל לבזבז כסף שלא עבדת קשה כדי להשיג, אבל נניח לקבוצה זו לפי שעה). יוסף לוריא ,אחד הגיבורים של הספר "בית לוריא" מאת שמרית לוסטיג, שייך לקבוצה השנייה. הוא בונה בית בסגנון ארמון ורסאי בראש גבעה, הוא ממלא את ביתו באוספים של שעוני יוקרה, חליפות, עניבות ויצירות אומנות שבשווי הכספי שלהם אפשר להאכיל את כל עניי פתח תקווה. באחת הסצנות בספר, הוא נכנס לחנות בגדים ופשוט קונה את כל הסחורה ואז נותן את הבגדים במתנה לאחיו. לוסטיג מכירה באופן אישי את הדמויות ואת העלילה. יוסף לוריא מבוסס על דמותו של אביה שהיה איש עסקים מוכשר וחרוץ אך מחלה ממארת קטעה את סיפור הצלחתו והותירה את אלמנתו ובנותיו בחובות עתק. הספר נכתב ברובו מנקודת ראותה של ביתו הצעירה והאהובה של יוסף ,גליה, שכמו לוסטיג היא שחקנית שמאסה בעולם המשחק. למרות סיפור החיים הלא שגרתי של גליה (ושל לוסטיג) זה יותר רומן של דמויות ואווירה מאשר של עלילה. אומנם ידעתי כבר איך הסיפור נגמר (גם ממה שכתוב בכריכה האחורית וגם מהסצנה הפותחת את הספר) אך עדיין הייתי סקרנית לקרוא את תיאור מהלך העיניינים על ידי המספרת. חוץ מדמות האב, לוסטיג מטיבה לצייר את דמותה של האם ,רותי ,המורה להיסטוריה , ביתם של ניצולי שואה מהקריות, שנהייתה לאשת החברה הגבוהה בעקבות הצלחתו של בעלה. רותי קורמת עור וגידים מול עינינו בקטע ארוך ונפלא שמסכם את כל הדברים שהיא נוהגת לומר לשתי בנותיה. הנה מדגם קטן: "לא זה לא יפה לך ככה, החולצה הזו נוראית, מה זה הפצע הזה על הפנים שלך? לא לשכוח למרוח קרם הגנה! גם בחורף גם על כפות הידיים שלא יהיו לך כתמים של זקנות. מה זה עשית משהו עם השיער?... את רוצה להיות יפה כמו ירדנה ארזי? את רוצה להיות שמנה כמו מלי? את יותר יפה ממנה! היא בטוח עשתה מתיחת פנים, רואים שזה ניתוח. הבת שלה לא יפה. הבית שלהם נורא מכוער, פשוט מלאים בכסף בלי טעם...אני לא מרשה לך לצאת למועדון, את חוזרת עד חצות , את לא נוסעת לבד במונית, את לא הולכת לים, הים אכזר! ... כל העיר מדברת עליה. כל העולם מדבר עליה...אתן ילדות טובות. הילדות שלי לא כמו שלה, הן ילדות טובות...שקט! את לא תדברי אלי ככה!...למה אין אף עט בבית הזה! איפה כל העטים? אני לא כועסת. בואי הנה! אני אתן לך פלאסק עד שהדם ירד לך מהפרצוף...נו מה את אומרת על אמא שלך? אה? ראית איזה אמא יש לך? אני לא רוצה שבסוף תגידו שאני לא הייתי אמא טובה". תיאור גסיסתו של יוסף בבית החולים גם כן מאוד נגע לליבי (הוא הזכיר לי את גסיסתו של אבי בנסיבות דומות). הספר הקצר הזה (165 עמודים בלבד) איננו מושלם אבל בהחלט שווה קריאה.”

“אפשר לחלק אנשים שהתעשרו לשתי קבוצות: יש את אלה שהצליחו להתעשר תוך עבודה קשה ולא נוטים להיפרד בקלות מהכסף שעשו. פה ושם הם קצת יפנקו את עצמם (ישפרו דיור, יקנו מכונית טובה ואמינה אבל לא מנקרת עיניים) אבל ההתעשרות לא תשנה בצורה משמעותית את אורח חייהם . הקבוצה השנייה היא מתעשרים שחשים צורך לנפנף בהצלחה שלהם, במיוחד בפני אלה שזלזלו בהם בעבר (יש גם קבוצה שלישית של אנשים שהתעשרו מאוד בקלות – למשל זכו בפייס- והם לרוב מבזבזים את הכסף במהירות כי קל לבזבז כסף שלא עבדת קשה כדי להשיג, אבל נניח לקבוצה זו לפי שעה). יוסף לוריא ,אחד הגיבורים של הספר "בית לוריא" מאת שמרית לוסטיג, שייך לקבוצה השנייה. הוא בונה בית בסגנון ארמון ורסאי בראש גבעה, הוא ממלא את ביתו באוספים של שעוני יוקרה, חליפות, עניבות ויצירות אומנות שבשווי הכספי שלהם אפשר להאכיל את כל עניי פתח תקווה. באחת הסצנות בספר, הוא נכנס לחנות בגדים ופשוט קונה את כל הסחורה ואז נותן את הבגדים במתנה לאחיו. לוסטיג מכירה באופן אישי את הדמויות ואת העלילה. יוסף לוריא מבוסס על דמותו של אביה שהיה איש עסקים מוכשר וחרוץ אך מחלה ממארת קטעה את סיפור הצלחתו והותירה את אלמנתו ובנותיו בחובות עתק. הספר נכתב ברובו מנקודת ראותה של ביתו הצעירה והאהובה של יוסף ,גליה, שכמו לוסטיג היא שחקנית שמאסה בעולם המשחק. למרות סיפור החיים הלא שגרתי של גליה (ושל לוסטיג) זה יותר רומן של דמויות ואווירה מאשר של עלילה. אומנם ידעתי כבר איך הסיפור נגמר (גם ממה שכתוב בכריכה האחורית וגם מהסצנה הפותחת את הספר) אך עדיין הייתי סקרנית לקרוא את תיאור מהלך העיניינים על ידי המספרת. חוץ מדמות האב, לוסטיג מטיבה לצייר את דמותה של האם ,רותי ,המורה להיסטוריה , ביתם של ניצולי שואה מהקריות, שנהייתה לאשת החברה הגבוהה בעקבות הצלחתו של בעלה. רותי קורמת עור וגידים מול עינינו בקטע ארוך ונפלא שמסכם את כל הדברים שהיא נוהגת לומר לשתי בנותיה. הנה מדגם קטן: "לא זה לא יפה לך ככה, החולצה הזו נוראית, מה זה הפצע הזה על הפנים שלך? לא לשכוח למרוח קרם הגנה! גם בחורף גם על כפות הידיים שלא יהיו לך כתמים של זקנות. מה זה עשית משהו עם השיער?... את רוצה להיות יפה כמו ירדנה ארזי? את רוצה להיות שמנה כמו מלי? את יותר יפה ממנה! היא בטוח עשתה מתיחת פנים, רואים שזה ניתוח. הבת שלה לא יפה. הבית שלהם נורא מכוער, פשוט מלאים בכסף בלי טעם...אני לא מרשה לך לצאת למועדון, את חוזרת עד חצות , את לא נוסעת לבד במונית, את לא הולכת לים, הים אכזר! ... כל העיר מדברת עליה. כל העולם מדבר עליה...אתן ילדות טובות. הילדות שלי לא כמו שלה, הן ילדות טובות...שקט! את לא תדברי אלי ככה!...למה אין אף עט בבית הזה! איפה כל העטים? אני לא כועסת. בואי הנה! אני אתן לך פלאסק עד שהדם ירד לך מהפרצוף...נו מה את אומרת על אמא שלך? אה? ראית איזה אמא יש לך? אני לא רוצה שבסוף תגידו שאני לא הייתי אמא טובה". תיאור גסיסתו של יוסף בבית החולים גם כן מאוד נגע לליבי (הוא הזכיר לי את גסיסתו של אבי בנסיבות דומות). הספר הקצר הזה (165 עמודים בלבד) איננו מושלם אבל בהחלט שווה קריאה.”