“"דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות, אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו, כפות ידיו שלובות מתח לראשו, ולא זע": פתיחות יפות כמו זו כבר לא מוצאים ברחוב. והיא לא רק יפה אלא גם הכרחית, כי אל מסעות לא יוצאים סתם ככה, ולפני מסע מוכרחה להיות איזושהי סטטיות שתאצור בתוכה את הפוטנציאל. וגם אם דניאל דרור היה קצין קרבי שחזר ממלחמת ששת הימים עייף מאוד זה לא סיפור על קצין קרבי שחזר ממלחמת ששת הימים, אלא על נער או בחור או עלם צעיר שפגש את המוות וחזר מהמפגש הזה מרוקן מאוד - וזו כבר סיטואציה יותר יומיומית. הריקנות הזו היא מהזנים הנפוצים ביותר של האומללות המודרנית, ויעידו על כך מדפי העידן החדש העמוסים והנוסעים להודו. ובכן, במובן מסוים גם הספר הזה יכול להימצא על מדף העידן החדש או בתרמילו של נוסע להודו, אבל זה לא נאמר בגנותו. כי אחרי שדניאל דרור חוזר מן המלחמה, עייף מאוד, הוא קצת מתחרפן ומחליט לבסוף ללכת לגור בים. הוא מוצא חוף בתולי סמוך לרידינג ובונה שם סוכה. הוא מתבונן הרבה, הוא חושב הרבה, הוא נשבע אמונים אל הים, הוא בוהה בגרגרי החול ומגלה אותם. נו, סיפור כזה. שכתוב יפה-יפה, שאם מצמידים אל האוזן שומעים ממנו את הים, שאם פורקים את אקדחי הציניות מוצאים בו דברים טובים ונכונים. באחרית הדבר כתוב שאורפז אמר על הספר שהוא "ספר דתי, ככל שספר שאין בו אלוהים יכול להיות דתי." וחדות המשפט מורגשת היטב כשדניאל חוזר מן הים בחלק האחרון. נו, גם לי היה מוזר לחזור. לא יצאתי לרחוב ושרתי שירים של בוני אם ולא יצאתי להפגנות נגד הכיבוש והנשק: כי גם אם זה ספר די היפי, זה עדיין לא ספר פציפיסטי. זה מישהו ששם לך יד על הכתף ואומר, "עצור רגע," ואתה עוצר. אומנם העצירה הזו לא משנה לך את החיים אבל היא כן משנה משהו במהירות צעדיך, אולי אפילו מאטה אותם. ואתה חושב לעצמך, "איזה עולם יפה, בנאדם. זה חדש היופי הזה או שכבר היה פה מקודם?"”

“"דניאל דרור חזר מן המלחמה עייף מאוד. הוא ישן רצוף כשתי יממות, אך גם לאחר מכן לא הרבה לרדת ממיטתו. שעות היה שוכב על גבו, כפות ידיו שלובות מתח לראשו, ולא זע": פתיחות יפות כמו זו כבר לא מוצאים ברחוב. והיא לא רק יפה אלא גם הכרחית, כי אל מסעות לא יוצאים סתם ככה, ולפני מסע מוכרחה להיות איזושהי סטטיות שתאצור בתוכה את הפוטנציאל. וגם אם דניאל דרור היה קצין קרבי שחזר ממלחמת ששת הימים עייף מאוד זה לא סיפור על קצין קרבי שחזר ממלחמת ששת הימים, אלא על נער או בחור או עלם צעיר שפגש את המוות וחזר מהמפגש הזה מרוקן מאוד - וזו כבר סיטואציה יותר יומיומית. הריקנות הזו היא מהזנים הנפוצים ביותר של האומללות המודרנית, ויעידו על כך מדפי העידן החדש העמוסים והנוסעים להודו. ובכן, במובן מסוים גם הספר הזה יכול להימצא על מדף העידן החדש או בתרמילו של נוסע להודו, אבל זה לא נאמר בגנותו. כי אחרי שדניאל דרור חוזר מן המלחמה, עייף מאוד, הוא קצת מתחרפן ומחליט לבסוף ללכת לגור בים. הוא מוצא חוף בתולי סמוך לרידינג ובונה שם סוכה. הוא מתבונן הרבה, הוא חושב הרבה, הוא נשבע אמונים אל הים, הוא בוהה בגרגרי החול ומגלה אותם. נו, סיפור כזה. שכתוב יפה-יפה, שאם מצמידים אל האוזן שומעים ממנו את הים, שאם פורקים את אקדחי הציניות מוצאים בו דברים טובים ונכונים. באחרית הדבר כתוב שאורפז אמר על הספר שהוא "ספר דתי, ככל שספר שאין בו אלוהים יכול להיות דתי." וחדות המשפט מורגשת היטב כשדניאל חוזר מן הים בחלק האחרון. נו, גם לי היה מוזר לחזור. לא יצאתי לרחוב ושרתי שירים של בוני אם ולא יצאתי להפגנות נגד הכיבוש והנשק: כי גם אם זה ספר די היפי, זה עדיין לא ספר פציפיסטי. זה מישהו ששם לך יד על הכתף ואומר, "עצור רגע," ואתה עוצר. אומנם העצירה הזו לא משנה לך את החיים אבל היא כן משנה משהו במהירות צעדיך, אולי אפילו מאטה אותם. ואתה חושב לעצמך, "איזה עולם יפה, בנאדם. זה חדש היופי הזה או שכבר היה פה מקודם?"”