“מעט רקע בתחילת הדברים: לצד פרויקט הענק של "האנציקלופדיה העברית" הושק גם פרויקט קטן יותר אך בהחלט שאפתני, מקיף ורציני ביותר - "האנציקלופדיה המקראית". האנציקלופדיה המקראית נכתבה בין השנים 1982-1950 ע"י טובי המומחים לחקר המקרא, הארכיאולוגיה והלשון העברית, כמעט כולם מן האוניברסיטה העברית שממנה עלתה היוזמה מלכתחילה. הכרך השמיני והאחרון יצא כאמור ב-1982, וכבר אז עלה לפני קברניטי האנציקלופדיה הרעיון להמשיך ולעדכן אותה, ואף לפתח אותה לכיוונים חדשים, באמצעות סדרת ספרי המשך - "ספריית האנציקלופדיה המקראית". בתחילה ראו אור בסדרה זו ספרים שהיו מבוססים על ערכים מן האנציקלופדיה, עם תוספות מרחיבות שונות ועם עדכון ביבליוגרפי. מאז יצאו לאור כבר למעלה משלושים ספרים, והיא ממשיכה להיכתב גם בימים אלה, לאורך ימים ושנים. הספר שסיימתי זה עתה הוא הראשון בסדרה הבת, והוא יצא לאור ב-1983. למעשה הוא עדכון קל ומרחיב מעט של הערך "תנ"ך, פרשנות" שיצא בכרך השמיני של האנציקלופדיה. הספר כולל תיאור מקסימלי במינימום מילים (כראוי באנציקלופדיה) של תולדות פרשנות המקרא שנכתבה ע"י יהודים, החל מחז"ל ועד סוף המאה ה-19. שמונה מומחים השתתפו בכתיבת ספר זה, וניכרת עריכה מוקפדת ואחידה לכתיבה של כולם - בנוגע לכל פרשן ופרשן מצוין אילו מספרי התנ"ך הוא פירש, מה הייתה מטרתו, מה היה הרקע הסביבתי והאינטלקטואלי שבתוכו פעל, וכמה דוגמאות תמציתיות שנועדו להמחיש את הישגיו הפרשניים. אני מודה שהסגנון האנציקלופדי-תמציתי הזה לא סיפק אותי במלואו. הדברים קצרים מדי, קצת חסרי השראה והדוגמאות מועטות ומוגשות באופן יובשני. יוצאי דופן לטובה הם הדברים שנכתבו על רש"י (ע"י משה גרינברג), אברהם אבן-עזרא (אוריאל סימון) ורמב"ן (יעקב ליכט), הפרשנים הגדולים של ימי הביניים, ובעצם מגדולי פרשני המקרא בכל הזמנים. נהניתי במיוחד מהפרק שכתב פרופ' אוריאל סימון על פרשנותו של ר' אברהם אבן-עזרא. ההערכה שרוחש פרופ' סימון למושא כתיבתו ניכרת בכל שורה, ויכולת התיאור הקולעת שלו צלחה את ההקפדה היתרה של העורך, ונותרה עשירה ומחכימה. נהניתי גם מהפרק על פרשנות המקרא הקראית. פרשנות זו כמעט ואיננה מוכרת לי ושמחתי להיחשף אליה מעט. כמו כן הפרק על פרשנות המקרא הנוצרית בימי הביניים והשוואתה ליהודית היה מאיר עיניים. בסך הכל ספר זה הוא פיספוס מסוים בעיניי. במקום לנצל את יתרונות הבמה החדשה והמשוחררת מעול הסד האנציקלופדי ולתת דרור לכותבים להרחיב ולהגביה עוף - נשמר הטון האינפורמטיבי המנמיך טוס. למעט המקרים הבודדים שהזכרתי לעיל. וחבל. גם העובדה שספר זה יצא לאור שנה אחת בלבד לאחר פרסום הערך האנציקלופדי עומדת בעוכריו. העדכון הביבליוגרפי מזערי וספק אם הוא מוצדק בכלל. לעניות דעתי נכון היה יותר לחכות כמה שנים מאז כתיבת הערך המקורי, לאפשר לכותבים להרחיב יותר, להוסיף פרקים על פרשנים חשובים שלא נמצא להם מקום בערך האנציקלופדי המקורי (חסר לי במיוחד פרק על ר' חיים בן עטר, פרשן מקרא מעמיק ומבריק ממרוקו, בן המאה ה-18), ולאפשר לעדכון הביבליוגרפי להיות משמעותי יותר. לסיכום - ספר טוב בתחומו, אך מוגבל.”

“מעט רקע בתחילת הדברים: לצד פרויקט הענק של "האנציקלופדיה העברית" הושק גם פרויקט קטן יותר אך בהחלט שאפתני, מקיף ורציני ביותר - "האנציקלופדיה המקראית". האנציקלופדיה המקראית נכתבה בין השנים 1982-1950 ע"י טובי המומחים לחקר המקרא, הארכיאולוגיה והלשון העברית, כמעט כולם מן האוניברסיטה העברית שממנה עלתה היוזמה מלכתחילה. הכרך השמיני והאחרון יצא כאמור ב-1982, וכבר אז עלה לפני קברניטי האנציקלופדיה הרעיון להמשיך ולעדכן אותה, ואף לפתח אותה לכיוונים חדשים, באמצעות סדרת ספרי המשך - "ספריית האנציקלופדיה המקראית". בתחילה ראו אור בסדרה זו ספרים שהיו מבוססים על ערכים מן האנציקלופדיה, עם תוספות מרחיבות שונות ועם עדכון ביבליוגרפי. מאז יצאו לאור כבר למעלה משלושים ספרים, והיא ממשיכה להיכתב גם בימים אלה, לאורך ימים ושנים. הספר שסיימתי זה עתה הוא הראשון בסדרה הבת, והוא יצא לאור ב-1983. למעשה הוא עדכון קל ומרחיב מעט של הערך "תנ"ך, פרשנות" שיצא בכרך השמיני של האנציקלופדיה. הספר כולל תיאור מקסימלי במינימום מילים (כראוי באנציקלופדיה) של תולדות פרשנות המקרא שנכתבה ע"י יהודים, החל מחז"ל ועד סוף המאה ה-19. שמונה מומחים השתתפו בכתיבת ספר זה, וניכרת עריכה מוקפדת ואחידה לכתיבה של כולם - בנוגע לכל פרשן ופרשן מצוין אילו מספרי התנ"ך הוא פירש, מה הייתה מטרתו, מה היה הרקע הסביבתי והאינטלקטואלי שבתוכו פעל, וכמה דוגמאות תמציתיות שנועדו להמחיש את הישגיו הפרשניים. אני מודה שהסגנון האנציקלופדי-תמציתי הזה לא סיפק אותי במלואו. הדברים קצרים מדי, קצת חסרי השראה והדוגמאות מועטות ומוגשות באופן יובשני. יוצאי דופן לטובה הם הדברים שנכתבו על רש"י (ע"י משה גרינברג), אברהם אבן-עזרא (אוריאל סימון) ורמב"ן (יעקב ליכט), הפרשנים הגדולים של ימי הביניים, ובעצם מגדולי פרשני המקרא בכל הזמנים. נהניתי במיוחד מהפרק שכתב פרופ' אוריאל סימון על פרשנותו של ר' אברהם אבן-עזרא. ההערכה שרוחש פרופ' סימון למושא כתיבתו ניכרת בכל שורה, ויכולת התיאור הקולעת שלו צלחה את ההקפדה היתרה של העורך, ונותרה עשירה ומחכימה. נהניתי גם מהפרק על פרשנות המקרא הקראית. פרשנות זו כמעט ואיננה מוכרת לי ושמחתי להיחשף אליה מעט. כמו כן הפרק על פרשנות המקרא הנוצרית בימי הביניים והשוואתה ליהודית היה מאיר עיניים. בסך הכל ספר זה הוא פיספוס מסוים בעיניי. במקום לנצל את יתרונות הבמה החדשה והמשוחררת מעול הסד האנציקלופדי ולתת דרור לכותבים להרחיב ולהגביה עוף - נשמר הטון האינפורמטיבי המנמיך טוס. למעט המקרים הבודדים שהזכרתי לעיל. וחבל. גם העובדה שספר זה יצא לאור שנה אחת בלבד לאחר פרסום הערך האנציקלופדי עומדת בעוכריו. העדכון הביבליוגרפי מזערי וספק אם הוא מוצדק בכלל. לעניות דעתי נכון היה יותר לחכות כמה שנים מאז כתיבת הערך המקורי, לאפשר לכותבים להרחיב יותר, להוסיף פרקים על פרשנים חשובים שלא נמצא להם מקום בערך האנציקלופדי המקורי (חסר לי במיוחד פרק על ר' חיים בן עטר, פרשן מקרא מעמיק ומבריק ממרוקו, בן המאה ה-18), ולאפשר לעדכון הביבליוגרפי להיות משמעותי יותר. לסיכום - ספר טוב בתחומו, אך מוגבל.”