“הו! כמה חפצתי בחבורה משלי!
היינו נפגשים בבקתת הגן, מכרסמים יחדיו עוגיות שאפתה הטבחית ומקנחים בלימונדה!
היינו יכולים לערוך טוזיג תחת כיפת השמים!
הו, ההרפתקאות שהיינו עוברים!
היינו אוספים עקבות ועורכים רשימות חשודים!
הייתי מעלה רעיונות נהדרים וחברי לחבורה היו נענים להם במילים "שפיר, רויטל קשישתי", האח, כלום לא נפלא היה הדבר?
והיינו פותחים כל משפט שלישי במילה "הו!"
ובכן, מספר בעיות עמדו בפני הקמת חבורה.
ראשית, בעיית כוח האדם. רוב חברותי לא קראו את הספרים שאני קראתי ולכן לא פיעמה בהן התשוקה להקמת חבורות. אולי אי אפשר להאשים אותן, הספריה בישוב היתה עלובה למדי. שניים-שלושה ספרים מכל סדרת חבורות, ישנים ומרוטים, בעברית מיושנת. אבא שלי היה קונה לי אותם בחנויות יד שניה, והמבחר אצלנו בבית היה מכובד יותר מאשר בספריה המקומית. לא שזה היה קשה.
את הבעיה הזו פתרנו קיץ אחד, אחי ואני, בסיוע שני אחים - בנים של חברים של ההורים. האחד היה בדיוק ביני לבין אחי בגילו והשני קטן מאחי. לא חברים טבעיים שלנו, בגלל שכבות הגיל השונות, אבל קוראים, וזה הספיק.
אלא שכאן צצה הבעיה השניה: היעדרם המצער של פשעים מכל סוג שהוא בישוב בו גרנו...
הרגשנו את עצמנו דומים למדי לחבורת הבלשים והכלב, שהרי גם הם, כמונו, חיו במקום קטן ומשעמם שבו לא קורה שום דבר, בהבדל אחד שאצלם, בכל זאת, כן קרו דברים מסעירים כל הזמן... אה, כן. ולהם היה כלב.
פעם אחת שקלתי להציע לחבורה תעלומה מסתורית שיתכן והיתה מעורבת בה כנופיית גנבי דואר:
חברה מהישוב אמרה ששלחה לי מעטפה עם כרטיס מתוק של כלבלב חמוד וגם כמה מחקים יפים, כלומר - הניחה את המעטפה בתיבת הדואר שלנו, אלא שהיא מעולם לא הגיעה.
רק שמעבר לעובדה שלא היה לי מושג אם התעלומה תהיה מסעירה מספיק בעיני שלושת הבנים (מחקים? כרטיס מתוק? זה של בנות!) ואיך בעצם מתחילים לחקור את התעלומה - היו לי ספקות רציניים בנוגע לשאלה האם אכן נשלחה אלי אותה מעטפה אי פעם...
לחמישיה, אם כך, היו הרפתקאות מסעירות, לחבורת הבלשים היו תעלומות, עקבות וחשודים, לחסמבה היו הבריטים. ולנו לא נשאר דבר.
חבורתנו התפרקה לה על רקע חוסר עניין לציבור ולפרט, ולא נותר לנו אלא להתנחם בקריאה.
רוב ספרי החבורות העבריים לא דיברו אל לבי. המחברים שלהן היו ראליים מדי, התעלומות שלהן עלובות. אבל החבורות של אניד בלייטון!
הו!
מגדלורים נטושים, איים בודדים, מחילות תת קרקעיות, אזורי ביצות שוממים, חופים סלעיים, פעמון הקורא לארוחה, מסעות אופניים לכפרים השכנים, שפע של טבחיות, משרתים, גננים ונהגים שיכולים לספק מידע ולשמש כחשודים, פגישות בבקתות גן, תחפושות המשנות את האדם עד לבלי היכר...
עכשיו הילדים שלי קוראים את אותם הספרים ואני חוזרת אליהם איתם.
ממרחק השנים, מה יש לומר, העלילות מופרכות, השוביניזם שהציק לי במעומעם כבר בילדות בולט לי עכשיו הרבה יותר: תמיד בנים מובילים את החבורות האלו, והם אלו שקובעים עבור הבנות מתי יוכלו להשתתף ומתי לא. תאורי הארוחות מפורטים וארוכים ללא פרופורציה לעלילה, והפערים החברתיים: ילדי החבורות הינם תמיד בני טובים המתיידדים ברוב חסדם, שלא לומר פטרונותם, עם צוענים, ילדי קרקס, נערים העובדים למחייתם ושאר בני המעמד הנמוך, לעיתים למורת רוחם של הוריהם, תמיד לקורת רוחם של בני המעמד הנמוך המתרגשים מהעובדה ש"ילדים טובים כמוכם" מתיידדים איתם. רבים מהם מתבררים כבנים לגנבים ולפושעים. אני נוטה לחשוב שאניד בלייטון היתה ליברלית יחסית לזמנה, כשאפשרה לילדים בספריה להתחבר עם כל הטיפוסים הנ"ל, אבל בימינו - זה צורם.
האם זו ספרות איכותית לילדים? לא. לא חסרים ספרים איכותיים יותר.
ועדיין, ואחרי כל זה - הקסם שם.
המתח, ההרפתקאה, ובחבורת הבלשים והכלב - העקבות, הרמזים, הזיהוי.
בן השמונה וחצי לא מצליח להכריע את מי מהשניים - החמישיה או חבורת הבלשים - הוא מעדיף, אבל אוהב את במיוחד את התחרות בין חבורת הבלשים לשוטר הכפר, גון.
בן הכמעט שבע הצהיר שהחמישיה מעניין יותר אבל חבורת הבלשים והכלב חכם יותר כי שם הם מגלים את הפושע לפי רמזים. במבחן התוצאה, כששני הספרים שזה עתה נלקחו מהספריה מונחים לפניו - הוא מעדיף את חבורת הבלשים. מדי כמה עמודים הוא מרים את הראש ומכריז בחדוות ניצחון: "אהה! אני יודע מי הפושע!" אבל הוא לא. הוא נתקל לראשונה בטריקים הבסיסיים של ספרי הבלשים והם עובדים עליו, וזה נהדר ומותח. אין כמו תחושת ההפתעה בסיום כשמגלים את הפושע האמיתי וכל הרמזים מתלכדים לחץ שמצביע בכיוון אחד ברור.
כשאני קמה בבוקר ורואה את הילדים שלי שרועים על הספה, שקועים בספרים שלהם, אני אומרת לעצמי: "שפיר, רויטל קשישתי, אולי בחרת לילדים שלך מקום מגורים נטול הרפתקאות ממש כמו זה שגדלת בו, אך על דברתי - היטבת לבחור לבחור מקום עם ספריה מוצלחת יותר, הלוא כן? האח, מה נפלא הדבר!"”