“לעיתים קרובות אנחנו מתבוננים בערגה אל ימי ילדותינו. כיצד היה הכול פשוט יותר? כיצד דברים שהיום נראים לנו שוליים נראו לנו כל כך עוצמתיים ומשמעותיים. גם אם טוב לנו במצב הנוכחי שלנו, כשאנחנו נזכרים בילדותינו אנחנו מתרפקים על הזכרונות הנעימים והנעימים פחות, החרטות והפספוס ומבינים כי בדרך כלשהי הם חישלו אותנו והפכו אותנו למי שאנחנו. כשקראתי את סדרת הספרים הזאת המחשבה על העבר הייתה בלתי נמנעת, הרי מי מאיתנו לא חלם שלו ליום אחד יהיה בלש מפורסם? ואפילו העז להעלות בדעתו את המחשבה להיות שווה ערך לשרלוק הולמס הדגול בבלשים [גם אם הוא בלש דמיוני]? בעוד שאצל מרביתנו המחשבות הללו היו בגדר חלום ותו לא, חבורת הבלשים והכלב הגשימה את חלומם הרטוב של ילדים רבים! מדובר בחמישה נערים בסביבות הגילאים תשע עד שלוש עשרה שמתחילים לפתור תעלומות מסתוריות בעיירתן האנגלית והמנומנמת כביכול. כל סיפור מפגיש אותנו עם תעלומה אחרת שהצעירים צריכים להתמודד עימה בעזרת שכלם החריף וחושיהם המחודדים..וכמובן...עם עוד מכשלה אחת בדמותו של שוטר עב כרס העונה לשם גון. בהתחלה באתי אל הספר הראשון שקראתי מסדרה זו [לא קראתי לפי הסדר ולמעשה, אין זה משנה כי זה לא כל כך פוגם ברצף הקריאה, אין ממש חוט המקשר בין הספרים השונים] חשבתי שהספר יהיה בסגנון "השבעייה הסודית", ספר בלשים נחמד ותו לא. לא משהו שירשים אותי או שיגרום לי לאהוב את הדמויות שחשבתי כי יהיו שגרתיות להחריד. האמת? כמה שטעיתי! הספר הזה כלל לא שיגרתי ובנאלי והיופי בו הוא הדמויות. ובמיוחד דמות ספציפית אחת שמפיחה חיים בסיפור ובתעלומה שהנערים מנסים לפתורה, ניחשתם למי אני מתכוונת? נכון מאוד! שמנצ'יק [שארל]. ללא צל של ספק ששמנצ'יק עשה עבורי את סדרת הספרים הזאת! התחכום שלו, הפיקחות והלשון החדה כתער ואפילו הגינונים המתנשאיים והמתפארים מעצמו בהחלט גרמו לי לחבבו מאוד ולהבין שהוא בבחינת פנינה שמעשירה את הסדרה והופכת אותה לדבר מה אחר מלבד נחמד ושיגרתי כפי שסדרת הספרים של השבעייה הסודית הייתה בשבילי. אף על פי שבספרים הראשונים לארי הוא למעשה המנהיג, ברור לכולנו ולדמויות עצמן שהאדם המתאים להיות מנהיג הוא שמנצ'יק ואכן, במהלך הספרים המאוחרים יותר, נעשה חילוף תפקידים ושמנצ'יק נהפך להיות המנהיג הבלעדי של החבורה. לבטח אתם חושבים שדמות אחת לוקחת את כל הפוקוס והיכן הדמויות האחרות? אתם צודקים. אומנם ישנו שיתוף פעולה בין כול החברים ולעיתים קרובות ישנה הברקה של חבר כזה או אחר שניכר כי בלעדי הגילוי לא היה ניתן לצלוח את הפתרון אך ככל שאתה ממשיך בקריאת שאר הספרים בסדרה מתגבשת בדעתך המחשבה שזה רק למראית עין ולמעשה החוקר הבלעדי והחבר הפעיל ביותר הוא שמנצ'יק בכבודו ובעצמו. דבר שנותן תימוכין לעובדה זו הוא שבלא מעט פרקים אתה עד להתחקותו של שמנצ'יק לבדו אחר עקבות או אחר הפושע בפונטציה כששאר חבריו..טוב, לא בדיוק שותפים לחוויה זו שהוא חווה. מצד אחד זה יכול לאכזב מעט כי הרי על שמם של הספרים מתנוסס השם חבורת הבלשים ולא הבלש היחיד ואמורה להיות עבודת צוות בין כולם אבל על פני השטח אין הדבר כך. עם זאת, דמותו של שמנצ'יק עשויה כה טוב[ ואולי אף טוב מדי] שלעיתים אתה שוכח שהספר עוסק בחבורת בלשים ולא בבלש אחד ויחיד. עוד דמות שבהחלט מהווה חלק אינטגרלי מסדרת ספרים זו הוא השוטר גון. שוטר שבכל מעודו מנסה להתחקות אחר עקבות שונים ולפתור את התעלומה לפני שהילדים ישיגו אותו אך בכל פעם נוחל אכזבה מרה. למרות כשלונותיו והשנאה היוקדת שרוכש השוטר להתערבותם הנשנת של הילדים בעניינים לו להם [כך הוא רואה את הדבר, בניגוד לפקח ג'אקס, האחראי עליו, שרואה את התערבותם של הצעירים כברכה מועילה בכל פעם] הוא הופך את קריאת הספר לחוויה מהנה ומשעשעת ביותר! במיוחד התקלויותיו עם שמנצ'יק שמצליח להוציאו מכליו פעם אחר פעם, מושא שנאתו הרבה ואויבו ממדרגה ראשונה. וכמובן, בל נשכח את כלבו של שמנצ'יק, באסטר, שחיבתו העזה לנשיכת רגליו של גון מחזקת את סלידתו של גון מפני שמנצ'יק. בשלב מסוים שמנצ'יק מגלה את יכולותו המופלאה להתחפש ושגעונותיו את גון עולים מדרגה, גון לאורך הסדרה יסבול מסיוטים מנערים אדומי שיער שירדפו אותו בחלומותיו (= נקודת זכות לספר הוא שהבדל מסדרת השבעייה הסודית שניכר כי רווית שובניזם [ הבנים מסרבים לצירופן של הבנות כאשר יש מבצע שעלול לסכן אותן בתואנה שהדבר אינו מתאים לבנות וכך נוצר מצב שאת החלקים העסיסיים בתעלומה הן מפסידות בעל כורחן, דבר שמאוד התאכזבתי ממנו אבל זה הלך התקופה בה הספר נכתב, שנות ה-50 של המאה ה-20] להפתעתי, כאן אין המנעות כזאת! גם שתי הבנות [באטס ודייזי] משתתפות במבצעים וזה שימח אותי שבלייטון זנחה לאט לאט את המאפיינים השובניסטיים. עוד דבר שאהבתי בסדרה מלבד הדמויות הוא אורך הספרים. הספרים ארוכים יותר מסדרת השבעייה הסודית וכתוצאה מכך יש יותר נופך לעלילה ולתוכן, אתה נחשף לאט לאט לאירועים, לא בבת אחת, יש לך הזדמנות להכיר את הדמויות השונות המהוות חלק מהספרים, לוקח זמן מה עד שהתעלומה מתעצבת לנגד עינייך וזה גורם לספרים להיות אמינים ואמיתיים יותר. נקודה חיובית נוספת הוא התרגום, למרות היות השפה גבוהה ומליצית, הדבר איננו גורע מחווית הקריאה והקורא מצליח לעקוף את המשוכה הזאת ולהנות הנאה מרובה מהספר. יותר מכך, אני חושבת שהשפה דווקא מוסיפה לתוכן הספר ומעשירה עוד יותר את ההנאה בעת הקריאה. ואם הייתי צריכה לבחור את הספר האהוב עלי עד כה מהסדרה, ללא ספק הייתי בוחרת בספר " חבורת הבלשים והכלב בתעלומת החתולה הנעלמת", הספר השני בסדרה שמלבד התעלומה המככבת בו יש בו ערך מוסף- דאגה לזולת ולחלשים. בקיצור נמרץ, סדרה מקסימה שאני נהנת בכל פעם לקרוא אותה! וגם התעלומות עצמן מעניינות מאוד ולא מזלזלות בקורא, במיוחד לא בקורא הצעיר, הספר באמת שעושה חשק לפתור תעלומה או שתיים. אז..מי בעד להקים מועדון בולשים מיוחד מטעם חברי סימניה? אני בטוחה שיש כאן לא מעט שהתפקיד יתאים להם ככפפה ליד. (;”

“תערוכה במבצר עתיק מתבררת ככיסוי לגניבת ענק.”

“הו! כמה חפצתי בחבורה משלי! היינו נפגשים בבקתת הגן, מכרסמים יחדיו עוגיות שאפתה הטבחית ומקנחים בלימונדה! היינו יכולים לערוך טוזיג תחת כיפת השמים! הו, ההרפתקאות שהיינו עוברים! היינו אוספים עקבות ועורכים רשימות חשודים! הייתי מעלה רעיונות נהדרים וחברי לחבורה היו נענים להם במילים "שפיר, רויטל קשישתי", האח, כלום לא נפלא היה הדבר? והיינו פותחים כל משפט שלישי במילה "הו!" ובכן, מספר בעיות עמדו בפני הקמת חבורה. ראשית, בעיית כוח האדם. רוב חברותי לא קראו את הספרים שאני קראתי ולכן לא פיעמה בהן התשוקה להקמת חבורות. אולי אי אפשר להאשים אותן, הספריה בישוב היתה עלובה למדי. שניים-שלושה ספרים מכל סדרת חבורות, ישנים ומרוטים, בעברית מיושנת. אבא שלי היה קונה לי אותם בחנויות יד שניה, והמבחר אצלנו בבית היה מכובד יותר מאשר בספריה המקומית. לא שזה היה קשה. את הבעיה הזו פתרנו קיץ אחד, אחי ואני, בסיוע שני אחים - בנים של חברים של ההורים. האחד היה בדיוק ביני לבין אחי בגילו והשני קטן מאחי. לא חברים טבעיים שלנו, בגלל שכבות הגיל השונות, אבל קוראים, וזה הספיק. אלא שכאן צצה הבעיה השניה: היעדרם המצער של פשעים מכל סוג שהוא בישוב בו גרנו... הרגשנו את עצמנו דומים למדי לחבורת הבלשים והכלב, שהרי גם הם, כמונו, חיו במקום קטן ומשעמם שבו לא קורה שום דבר, בהבדל אחד שאצלם, בכל זאת, כן קרו דברים מסעירים כל הזמן... אה, כן. ולהם היה כלב. פעם אחת שקלתי להציע לחבורה תעלומה מסתורית שיתכן והיתה מעורבת בה כנופיית גנבי דואר: חברה מהישוב אמרה ששלחה לי מעטפה עם כרטיס מתוק של כלבלב חמוד וגם כמה מחקים יפים, כלומר - הניחה את המעטפה בתיבת הדואר שלנו, אלא שהיא מעולם לא הגיעה. רק שמעבר לעובדה שלא היה לי מושג אם התעלומה תהיה מסעירה מספיק בעיני שלושת הבנים (מחקים? כרטיס מתוק? זה של בנות!) ואיך בעצם מתחילים לחקור את התעלומה - היו לי ספקות רציניים בנוגע לשאלה האם אכן נשלחה אלי אותה מעטפה אי פעם... לחמישיה, אם כך, היו הרפתקאות מסעירות, לחבורת הבלשים היו תעלומות, עקבות וחשודים, לחסמבה היו הבריטים. ולנו לא נשאר דבר. חבורתנו התפרקה לה על רקע חוסר עניין לציבור ולפרט, ולא נותר לנו אלא להתנחם בקריאה. רוב ספרי החבורות העבריים לא דיברו אל לבי. המחברים שלהן היו ראליים מדי, התעלומות שלהן עלובות. אבל החבורות של אניד בלייטון! הו! מגדלורים נטושים, איים בודדים, מחילות תת קרקעיות, אזורי ביצות שוממים, חופים סלעיים, פעמון הקורא לארוחה, מסעות אופניים לכפרים השכנים, שפע של טבחיות, משרתים, גננים ונהגים שיכולים לספק מידע ולשמש כחשודים, פגישות בבקתות גן, תחפושות המשנות את האדם עד לבלי היכר... עכשיו הילדים שלי קוראים את אותם הספרים ואני חוזרת אליהם איתם. ממרחק השנים, מה יש לומר, העלילות מופרכות, השוביניזם שהציק לי במעומעם כבר בילדות בולט לי עכשיו הרבה יותר: תמיד בנים מובילים את החבורות האלו, והם אלו שקובעים עבור הבנות מתי יוכלו להשתתף ומתי לא. תאורי הארוחות מפורטים וארוכים ללא פרופורציה לעלילה, והפערים החברתיים: ילדי החבורות הינם תמיד בני טובים המתיידדים ברוב חסדם, שלא לומר פטרונותם, עם צוענים, ילדי קרקס, נערים העובדים למחייתם ושאר בני המעמד הנמוך, לעיתים למורת רוחם של הוריהם, תמיד לקורת רוחם של בני המעמד הנמוך המתרגשים מהעובדה ש"ילדים טובים כמוכם" מתיידדים איתם. רבים מהם מתבררים כבנים לגנבים ולפושעים. אני נוטה לחשוב שאניד בלייטון היתה ליברלית יחסית לזמנה, כשאפשרה לילדים בספריה להתחבר עם כל הטיפוסים הנ"ל, אבל בימינו - זה צורם. האם זו ספרות איכותית לילדים? לא. לא חסרים ספרים איכותיים יותר. ועדיין, ואחרי כל זה - הקסם שם. המתח, ההרפתקאה, ובחבורת הבלשים והכלב - העקבות, הרמזים, הזיהוי. בן השמונה וחצי לא מצליח להכריע את מי מהשניים - החמישיה או חבורת הבלשים - הוא מעדיף, אבל אוהב את במיוחד את התחרות בין חבורת הבלשים לשוטר הכפר, גון. בן הכמעט שבע הצהיר שהחמישיה מעניין יותר אבל חבורת הבלשים והכלב חכם יותר כי שם הם מגלים את הפושע לפי רמזים. במבחן התוצאה, כששני הספרים שזה עתה נלקחו מהספריה מונחים לפניו - הוא מעדיף את חבורת הבלשים. מדי כמה עמודים הוא מרים את הראש ומכריז בחדוות ניצחון: "אהה! אני יודע מי הפושע!" אבל הוא לא. הוא נתקל לראשונה בטריקים הבסיסיים של ספרי הבלשים והם עובדים עליו, וזה נהדר ומותח. אין כמו תחושת ההפתעה בסיום כשמגלים את הפושע האמיתי וכל הרמזים מתלכדים לחץ שמצביע בכיוון אחד ברור. כשאני קמה בבוקר ורואה את הילדים שלי שרועים על הספה, שקועים בספרים שלהם, אני אומרת לעצמי: "שפיר, רויטל קשישתי, אולי בחרת לילדים שלך מקום מגורים נטול הרפתקאות ממש כמו זה שגדלת בו, אך על דברתי - היטבת לבחור לבחור מקום עם ספריה מוצלחת יותר, הלוא כן? האח, מה נפלא הדבר!"”

“לעיתים קרובות אנחנו מתבוננים בערגה אל ימי ילדותינו. כיצד היה הכול פשוט יותר? כיצד דברים שהיום נראים לנו שוליים נראו לנו כל כך עוצמתיים ומשמעותיים. גם אם טוב לנו במצב הנוכחי שלנו, כשאנחנו נזכרים בילדותינו אנחנו מתרפקים על הזכרונות הנעימים והנעימים פחות, החרטות והפספוס ומבינים כי בדרך כלשהי הם חישלו אותנו והפכו אותנו למי שאנחנו. כשקראתי את סדרת הספרים הזאת המחשבה על העבר הייתה בלתי נמנעת, הרי מי מאיתנו לא חלם שלו ליום אחד יהיה בלש מפורסם? ואפילו העז להעלות בדעתו את המחשבה להיות שווה ערך לשרלוק הולמס הדגול בבלשים [גם אם הוא בלש דמיוני]? בעוד שאצל מרביתנו המחשבות הללו היו בגדר חלום ותו לא, חבורת הבלשים והכלב הגשימה את חלומם הרטוב של ילדים רבים! מדובר בחמישה נערים בסביבות הגילאים תשע עד שלוש עשרה שמתחילים לפתור תעלומות מסתוריות בעיירתן האנגלית והמנומנמת כביכול. כל סיפור מפגיש אותנו עם תעלומה אחרת שהצעירים צריכים להתמודד עימה בעזרת שכלם החריף וחושיהם המחודדים..וכמובן...עם עוד מכשלה אחת בדמותו של שוטר עב כרס העונה לשם גון. בהתחלה באתי אל הספר הראשון שקראתי מסדרה זו [לא קראתי לפי הסדר ולמעשה, אין זה משנה כי זה לא כל כך פוגם ברצף הקריאה, אין ממש חוט המקשר בין הספרים השונים] חשבתי שהספר יהיה בסגנון "השבעייה הסודית", ספר בלשים נחמד ותו לא. לא משהו שירשים אותי או שיגרום לי לאהוב את הדמויות שחשבתי כי יהיו שגרתיות להחריד. האמת? כמה שטעיתי! הספר הזה כלל לא שיגרתי ובנאלי והיופי בו הוא הדמויות. ובמיוחד דמות ספציפית אחת שמפיחה חיים בסיפור ובתעלומה שהנערים מנסים לפתורה, ניחשתם למי אני מתכוונת? נכון מאוד! שמנצ'יק [שארל]. ללא צל של ספק ששמנצ'יק עשה עבורי את סדרת הספרים הזאת! התחכום שלו, הפיקחות והלשון החדה כתער ואפילו הגינונים המתנשאיים והמתפארים מעצמו בהחלט גרמו לי לחבבו מאוד ולהבין שהוא בבחינת פנינה שמעשירה את הסדרה והופכת אותה לדבר מה אחר מלבד נחמד ושיגרתי כפי שסדרת הספרים של השבעייה הסודית הייתה בשבילי. אף על פי שבספרים הראשונים לארי הוא למעשה המנהיג, ברור לכולנו ולדמויות עצמן שהאדם המתאים להיות מנהיג הוא שמנצ'יק ואכן, במהלך הספרים המאוחרים יותר, נעשה חילוף תפקידים ושמנצ'יק נהפך להיות המנהיג הבלעדי של החבורה. לבטח אתם חושבים שדמות אחת לוקחת את כל הפוקוס והיכן הדמויות האחרות? אתם צודקים. אומנם ישנו שיתוף פעולה בין כול החברים ולעיתים קרובות ישנה הברקה של חבר כזה או אחר שניכר כי בלעדי הגילוי לא היה ניתן לצלוח את הפתרון אך ככל שאתה ממשיך בקריאת שאר הספרים בסדרה מתגבשת בדעתך המחשבה שזה רק למראית עין ולמעשה החוקר הבלעדי והחבר הפעיל ביותר הוא שמנצ'יק בכבודו ובעצמו. דבר שנותן תימוכין לעובדה זו הוא שבלא מעט פרקים אתה עד להתחקותו של שמנצ'יק לבדו אחר עקבות או אחר הפושע בפונטציה כששאר חבריו..טוב, לא בדיוק שותפים לחוויה זו שהוא חווה. מצד אחד זה יכול לאכזב מעט כי הרי על שמם של הספרים מתנוסס השם חבורת הבלשים ולא הבלש היחיד ואמורה להיות עבודת צוות בין כולם אבל על פני השטח אין הדבר כך. עם זאת, דמותו של שמנצ'יק עשויה כה טוב[ ואולי אף טוב מדי] שלעיתים אתה שוכח שהספר עוסק בחבורת בלשים ולא בבלש אחד ויחיד. עוד דמות שבהחלט מהווה חלק אינטגרלי מסדרת ספרים זו הוא השוטר גון. שוטר שבכל מעודו מנסה להתחקות אחר עקבות שונים ולפתור את התעלומה לפני שהילדים ישיגו אותו אך בכל פעם נוחל אכזבה מרה. למרות כשלונותיו והשנאה היוקדת שרוכש השוטר להתערבותם הנשנת של הילדים בעניינים לו להם [כך הוא רואה את הדבר, בניגוד לפקח ג'אקס, האחראי עליו, שרואה את התערבותם של הצעירים כברכה מועילה בכל פעם] הוא הופך את קריאת הספר לחוויה מהנה ומשעשעת ביותר! במיוחד התקלויותיו עם שמנצ'יק שמצליח להוציאו מכליו פעם אחר פעם, מושא שנאתו הרבה ואויבו ממדרגה ראשונה. וכמובן, בל נשכח את כלבו של שמנצ'יק, באסטר, שחיבתו העזה לנשיכת רגליו של גון מחזקת את סלידתו של גון מפני שמנצ'יק. בשלב מסוים שמנצ'יק מגלה את יכולותו המופלאה להתחפש ושגעונותיו את גון עולים מדרגה, גון לאורך הסדרה יסבול מסיוטים מנערים אדומי שיער שירדפו אותו בחלומותיו (= נקודת זכות לספר הוא שהבדל מסדרת השבעייה הסודית שניכר כי רווית שובניזם [ הבנים מסרבים לצירופן של הבנות כאשר יש מבצע שעלול לסכן אותן בתואנה שהדבר אינו מתאים לבנות וכך נוצר מצב שאת החלקים העסיסיים בתעלומה הן מפסידות בעל כורחן, דבר שמאוד התאכזבתי ממנו אבל זה הלך התקופה בה הספר נכתב, שנות ה-50 של המאה ה-20] להפתעתי, כאן אין המנעות כזאת! גם שתי הבנות [באטס ודייזי] משתתפות במבצעים וזה שימח אותי שבלייטון זנחה לאט לאט את המאפיינים השובניסטיים. עוד דבר שאהבתי בסדרה מלבד הדמויות הוא אורך הספרים. הספרים ארוכים יותר מסדרת השבעייה הסודית וכתוצאה מכך יש יותר נופך לעלילה ולתוכן, אתה נחשף לאט לאט לאירועים, לא בבת אחת, יש לך הזדמנות להכיר את הדמויות השונות המהוות חלק מהספרים, לוקח זמן מה עד שהתעלומה מתעצבת לנגד עינייך וזה גורם לספרים להיות אמינים ואמיתיים יותר. נקודה חיובית נוספת הוא התרגום, למרות היות השפה גבוהה ומליצית, הדבר איננו גורע מחווית הקריאה והקורא מצליח לעקוף את המשוכה הזאת ולהנות הנאה מרובה מהספר. יותר מכך, אני חושבת שהשפה דווקא מוסיפה לתוכן הספר ומעשירה עוד יותר את ההנאה בעת הקריאה. ואם הייתי צריכה לבחור את הספר האהוב עלי עד כה מהסדרה, ללא ספק הייתי בוחרת בספר " חבורת הבלשים והכלב בתעלומת החתולה הנעלמת", הספר השני בסדרה שמלבד התעלומה המככבת בו יש בו ערך מוסף- דאגה לזולת ולחלשים. בקיצור נמרץ, סדרה מקסימה שאני נהנת בכל פעם לקרוא אותה! וגם התעלומות עצמן מעניינות מאוד ולא מזלזלות בקורא, במיוחד לא בקורא הצעיר, הספר באמת שעושה חשק לפתור תעלומה או שתיים. אז..מי בעד להקים מועדון בולשים מיוחד מטעם חברי סימניה? אני בטוחה שיש כאן לא מעט שהתפקיד יתאים להם ככפפה ליד. (;”

“תערוכה במבצר עתיק מתבררת ככיסוי לגניבת ענק.”

“הו! כמה חפצתי בחבורה משלי! היינו נפגשים בבקתת הגן, מכרסמים יחדיו עוגיות שאפתה הטבחית ומקנחים בלימונדה! היינו יכולים לערוך טוזיג תחת כיפת השמים! הו, ההרפתקאות שהיינו עוברים! היינו אוספים עקבות ועורכים רשימות חשודים! הייתי מעלה רעיונות נהדרים וחברי לחבורה היו נענים להם במילים "שפיר, רויטל קשישתי", האח, כלום לא נפלא היה הדבר? והיינו פותחים כל משפט שלישי במילה "הו!" ובכן, מספר בעיות עמדו בפני הקמת חבורה. ראשית, בעיית כוח האדם. רוב חברותי לא קראו את הספרים שאני קראתי ולכן לא פיעמה בהן התשוקה להקמת חבורות. אולי אי אפשר להאשים אותן, הספריה בישוב היתה עלובה למדי. שניים-שלושה ספרים מכל סדרת חבורות, ישנים ומרוטים, בעברית מיושנת. אבא שלי היה קונה לי אותם בחנויות יד שניה, והמבחר אצלנו בבית היה מכובד יותר מאשר בספריה המקומית. לא שזה היה קשה. את הבעיה הזו פתרנו קיץ אחד, אחי ואני, בסיוע שני אחים - בנים של חברים של ההורים. האחד היה בדיוק ביני לבין אחי בגילו והשני קטן מאחי. לא חברים טבעיים שלנו, בגלל שכבות הגיל השונות, אבל קוראים, וזה הספיק. אלא שכאן צצה הבעיה השניה: היעדרם המצער של פשעים מכל סוג שהוא בישוב בו גרנו... הרגשנו את עצמנו דומים למדי לחבורת הבלשים והכלב, שהרי גם הם, כמונו, חיו במקום קטן ומשעמם שבו לא קורה שום דבר, בהבדל אחד שאצלם, בכל זאת, כן קרו דברים מסעירים כל הזמן... אה, כן. ולהם היה כלב. פעם אחת שקלתי להציע לחבורה תעלומה מסתורית שיתכן והיתה מעורבת בה כנופיית גנבי דואר: חברה מהישוב אמרה ששלחה לי מעטפה עם כרטיס מתוק של כלבלב חמוד וגם כמה מחקים יפים, כלומר - הניחה את המעטפה בתיבת הדואר שלנו, אלא שהיא מעולם לא הגיעה. רק שמעבר לעובדה שלא היה לי מושג אם התעלומה תהיה מסעירה מספיק בעיני שלושת הבנים (מחקים? כרטיס מתוק? זה של בנות!) ואיך בעצם מתחילים לחקור את התעלומה - היו לי ספקות רציניים בנוגע לשאלה האם אכן נשלחה אלי אותה מעטפה אי פעם... לחמישיה, אם כך, היו הרפתקאות מסעירות, לחבורת הבלשים היו תעלומות, עקבות וחשודים, לחסמבה היו הבריטים. ולנו לא נשאר דבר. חבורתנו התפרקה לה על רקע חוסר עניין לציבור ולפרט, ולא נותר לנו אלא להתנחם בקריאה. רוב ספרי החבורות העבריים לא דיברו אל לבי. המחברים שלהן היו ראליים מדי, התעלומות שלהן עלובות. אבל החבורות של אניד בלייטון! הו! מגדלורים נטושים, איים בודדים, מחילות תת קרקעיות, אזורי ביצות שוממים, חופים סלעיים, פעמון הקורא לארוחה, מסעות אופניים לכפרים השכנים, שפע של טבחיות, משרתים, גננים ונהגים שיכולים לספק מידע ולשמש כחשודים, פגישות בבקתות גן, תחפושות המשנות את האדם עד לבלי היכר... עכשיו הילדים שלי קוראים את אותם הספרים ואני חוזרת אליהם איתם. ממרחק השנים, מה יש לומר, העלילות מופרכות, השוביניזם שהציק לי במעומעם כבר בילדות בולט לי עכשיו הרבה יותר: תמיד בנים מובילים את החבורות האלו, והם אלו שקובעים עבור הבנות מתי יוכלו להשתתף ומתי לא. תאורי הארוחות מפורטים וארוכים ללא פרופורציה לעלילה, והפערים החברתיים: ילדי החבורות הינם תמיד בני טובים המתיידדים ברוב חסדם, שלא לומר פטרונותם, עם צוענים, ילדי קרקס, נערים העובדים למחייתם ושאר בני המעמד הנמוך, לעיתים למורת רוחם של הוריהם, תמיד לקורת רוחם של בני המעמד הנמוך המתרגשים מהעובדה ש"ילדים טובים כמוכם" מתיידדים איתם. רבים מהם מתבררים כבנים לגנבים ולפושעים. אני נוטה לחשוב שאניד בלייטון היתה ליברלית יחסית לזמנה, כשאפשרה לילדים בספריה להתחבר עם כל הטיפוסים הנ"ל, אבל בימינו - זה צורם. האם זו ספרות איכותית לילדים? לא. לא חסרים ספרים איכותיים יותר. ועדיין, ואחרי כל זה - הקסם שם. המתח, ההרפתקאה, ובחבורת הבלשים והכלב - העקבות, הרמזים, הזיהוי. בן השמונה וחצי לא מצליח להכריע את מי מהשניים - החמישיה או חבורת הבלשים - הוא מעדיף, אבל אוהב את במיוחד את התחרות בין חבורת הבלשים לשוטר הכפר, גון. בן הכמעט שבע הצהיר שהחמישיה מעניין יותר אבל חבורת הבלשים והכלב חכם יותר כי שם הם מגלים את הפושע לפי רמזים. במבחן התוצאה, כששני הספרים שזה עתה נלקחו מהספריה מונחים לפניו - הוא מעדיף את חבורת הבלשים. מדי כמה עמודים הוא מרים את הראש ומכריז בחדוות ניצחון: "אהה! אני יודע מי הפושע!" אבל הוא לא. הוא נתקל לראשונה בטריקים הבסיסיים של ספרי הבלשים והם עובדים עליו, וזה נהדר ומותח. אין כמו תחושת ההפתעה בסיום כשמגלים את הפושע האמיתי וכל הרמזים מתלכדים לחץ שמצביע בכיוון אחד ברור. כשאני קמה בבוקר ורואה את הילדים שלי שרועים על הספה, שקועים בספרים שלהם, אני אומרת לעצמי: "שפיר, רויטל קשישתי, אולי בחרת לילדים שלך מקום מגורים נטול הרפתקאות ממש כמו זה שגדלת בו, אך על דברתי - היטבת לבחור לבחור מקום עם ספריה מוצלחת יותר, הלוא כן? האח, מה נפלא הדבר!"”