אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד, סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי. נולד בדבלין, אירלנד (1854) לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים ולליידי ג'יין פרנצ'סקה, משוררת שעבדה כמתרגמת, והייתה פעילה מאד בתנועה לעצמאות אירלנד. בסיום לימודיו בבית הספר המלכותי "פורטורה" (1864-1871), למד ויילד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין (1871-1874). משסיים בהצטיינות, המשיך למגדלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. בזמן לימודיו שם, זכה ויילד בפרס "ניודיג'ייט" (Newdigate Prizw) על הפואמה "ראבנה". ויילד הושפע מאוד משני הסופרים האנגלים ולטר פייטר וג'ון ראסקין, שדברו על התפקיד המרכזי של האמנות בחיי היום-יום. במהרה הפך ויילד לסניגור התנועה האסתטית ותמך בעיקרון המרכזי שלה – אמנות לשם אמנות. ב-1879 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה, וספג שם ביקורות נוקבות. כאסתטיקן מוביל, הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו. בשנת 1881 פרסם ספר שירים, אך שיריו זכו להצלחה בקרב חוג מצומצם בלבד. ב-1884 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים. בין השנים 1887-1889 עבד כפרשן בעיתון "פאל מאל גאזט". לאחר מכן הפך להיות עורך עיתון "עולם האישה". מכניסתו לתפקיד זכה העיתון להצלחה רבה יותר, וויילד הגה את רעיון הסיפור בהמשכים שמשך קוראים רבים. בתקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888). הספר אויר בידי וולטר קריין וג'ייקוב הוד. ויילד הוציא ספר המשך בשם "בית הרימונים" ואמר כי הספר אינו מיועד לילדי בריטניה ולא לקהל הבריטי. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי". רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו, לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות, את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות – בזמן אחר, אולי". הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. משנת 1892 הוציא ויילד יצירה חדשה, כמעט מידי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה "מניפתה של ליידי וינדמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידיאלי" (1894) ו"חשיבותה של רצינות" (1895). בשנת 1893 סירב המו"ל שלו לפרסם את יצירתו "שולמית", אך היצירה פורסמה שנה לאחר מכן בתמיכת שרה ברנאר בפריז. ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה כבר בחייו. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכות יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים לעת מצוא, כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן נערים מהמעמד הבינוני הנמוך, חלקם זונות ממין זכר. הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, שאותו כינה "בוזי" (Bosie). ב-25 במאי 1895 הורשע ויילד ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" ונשפט למאסר של שנתיים עם עבודת פרך בבית הסוהר של לונדון. בריאותו התערערה מאוד בכלא, ולאחר שחרורו ב-19 במאי 1897 בילה את שארית ימיו חסר כול, תחת השם הבדוי סבסטיאן מלמות', תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים. על ערש דווי המיר את השקפתו הדתית מהנצרות האנגליקנית לקתולית, שהעריץ זה זמן רב. ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900, בבית מלון בפריז. קרוב ל-30 יצירות משלו תורגמו לעברית (חלקן במספר תרגומים), ביניהן חמישה מחזות.

אוסקר פינגאל או'פלאהרטי וילס ויילד, סופר, משורר, עיתונאי, מבקר אופנה ומחזאי אירי. נולד בדבלין, אירלנד (1854) לסר ויליאם, מנתח אזניים ועיניים ולליידי ג'יין פרנצ'סקה, משוררת שעבדה כמתרגמת, והייתה פעילה מאד בתנועה לעצמאות אירלנד. בסיום לימודיו בבית הספר המלכותי "פורטורה" (1864-1871), למד ויילד לימודים קלאסיים בטריניטי קולג' שבדבלין (1871-1874). משסיים בהצטיינות, המשיך למגדלן קולג' שבאוניברסיטת אוקספורד. בזמן לימודיו שם, זכה ויילד בפרס "ניודיג'ייט" (Newdigate Prizw) על הפואמה "ראבנה". ויילד הושפע מאוד משני הסופרים האנגלים ולטר פייטר וג'ון ראסקין, שדברו על התפקיד המרכזי של האמנות בחיי היום-יום. במהרה הפך ויילד לסניגור התנועה האסתטית ותמך בעיקרון המרכזי שלה – אמנות לשם אמנות. ב-1879 התחיל ויילד להרצות על עקרונות האסתטיקה בלונדון. לאחר מכן יצא למסע הרצאות בארצות הברית ובקנדה, וספג שם ביקורות נוקבות. כאסתטיקן מוביל, הפך ויילד לאחת הדמויות החשובות בזמנו. בשנת 1881 פרסם ספר שירים, אך שיריו זכו להצלחה בקרב חוג מצומצם בלבד. ב-1884 התחתן עם קונסטנס לויד ונולדו להם שני בנים. בין השנים 1887-1889 עבד כפרשן בעיתון "פאל מאל גאזט". לאחר מכן הפך להיות עורך עיתון "עולם האישה". מכניסתו לתפקיד זכה העיתון להצלחה רבה יותר, וויילד הגה את רעיון הסיפור בהמשכים שמשך קוראים רבים. בתקופה זו פרסם את ספרו המפורסם ביותר "הנסיך המאושר ואגדות אחרות" (1888). הספר אויר בידי וולטר קריין וג'ייקוב הוד. ויילד הוציא ספר המשך בשם "בית הרימונים" ואמר כי הספר אינו מיועד לילדי בריטניה ולא לקהל הבריטי. שלוש שנים לאחר מכן, ב-1891, פרסם את הרומן "תמונתו של דוריאן גריי". רבים טענו שיש הקבלה בין עלילת הספר והדמויות המופיעות בו, לבין חייו של ויילד. הוא עצמו אמר שהוא רואה בשלוש הדמויות המרכזיות, את השתקפותו שלו: "באזיל הולוורד הוא מה שאני חושב שאני. לורד הנרי הוא מה שהעולם חושב שאני. דוריאן הוא מה שהייתי רוצה להיות – בזמן אחר, אולי". הסוגות האהובות על ויילד היו קומדיה ודרמה. משנת 1892 הוציא ויילד יצירה חדשה, כמעט מידי שנה. הצלחתו הגדולה הראשונה הייתה בקומדיה "מניפתה של ליידי וינדמיר", שהועלתה בתיאטרון סנט ג'יימס. לאחר מכן פרסם את "אישה ללא חשיבות", "בעל אידיאלי" (1894) ו"חשיבותה של רצינות" (1895). בשנת 1893 סירב המו"ל שלו לפרסם את יצירתו "שולמית", אך היצירה פורסמה שנה לאחר מכן בתמיכת שרה ברנאר בפריז. ויילד היה ביסקסואל. נטייתו למערכות יחסים עם גברים הייתה ידועה כבר בחייו. מערכת היחסים הראשונה שלו עם גבר הייתה ככל הנראה עם רוברט רוס, שהיה חברו הטוב. בנוסף אליו היה במערכות יחסים עם מספר נערים צעירים, חלקם משוררים לעת מצוא, כמו ג'ון גריי (שככל הנראה היה ההשראה לספרו "תמונתו של דוריאן גריי"), וכן נערים מהמעמד הבינוני הנמוך, חלקם זונות ממין זכר. הקשר המשמעותי ביותר שלו היה עם הלורד אלפרד דאגלס, שאותו כינה "בוזי" (Bosie). ב-25 במאי 1895 הורשע ויילד ב"מעשי סדום והפקרות רבתי" ונשפט למאסר של שנתיים עם עבודת פרך בבית הסוהר של לונדון. בריאותו התערערה מאוד בכלא, ולאחר שחרורו ב-19 במאי 1897 בילה את שארית ימיו חסר כול, תחת השם הבדוי סבסטיאן מלמות', תוך שהוא גוזר על עצמו גלות מרצון מהחברה ומחוגים ספרותיים. על ערש דווי המיר את השקפתו הדתית מהנצרות האנגליקנית לקתולית, שהעריץ זה זמן רב. ויילד נפטר מדלקת קרום המוח ב-30 בנובמבר 1900, בבית מלון בפריז. קרוב ל-30 יצירות משלו תורגמו לעברית (חלקן במספר תרגומים), ביניהן חמישה מחזות.