“בתחילה לא ידעתי כיצד לקרוא את הספר. כתיבתו הייתה שונה, יש שיכנו אותה ייחודית. הספר ״הדוד רמוס״ מתאר גבר קשיש בשנות ה-70 של המאה ה-19 כשהוא מספר לבן מעבידו סיפורים על ארנב תחמן, שוחר תעלולים ומעללים שונים, ושאר חבריו החיות כגון שועל, צב, דוב, מדוזה. ( דוד רמוס מכנה אותם: דון ארנב, דון שועל, וגיברת מדוזה) בסך הכול הספר מכיל 40 סיפורים, כשכל פעם מתואר מקרה אחר שקורה לדון ארנב וכיצד הוא מצליח לצאת מהתסבוכת בחינניות, למשל, דון שועל רודפו ומורה לפרס (סוג של ציפור) לשמור עליו שלא יצא מחור בגזע עץ שבו הוא נתון, ודון שועל מחליט לתמרן את הפרס באומרו כי יש עימו בעל חיים נוסף שיעזור לו להוציאו החוצה בכדי שיוכל לשים עליו את ידו, ובעת שהפרס משנה כיוונו, ומגיע אל הצד השני של חור הגזע בתקווה שהארנב יעשה כדבריו ויוכל לתפוס ארוחה הגונה, מצליח הארנב לנוס על נפשו ולברוח. או בפעם אחרת כשהארנב החמדן נתקע במלכודת שטמן דון שועל וכשברגע שכמעט אפסה תקוותו, עיניו מבחינות בדון דוב, מיד שדון ארנב משגיח בו, הוא מפתה אותו לגשת אליו ולהתלות במקומו באמתלה מסוימת, ובכך משטה בדון שועל לחשוב שדון דוב הוא זה שחיבל בגינתו. מה שיוצא דופן בספר זה הוא שהוא נכתב בשפתם של הכושים, הכושים הדרומיים שמרביתם לא היו משכילים ולכן דיברו בעגה ייחודית להם, מרובת קיצורי מילים וביטויים מגוונים. אני לא אשקר, בתחילה היה לי קשה לצלוח את הספר מכיוון שאינני רגילה לקריאת ספר שלם שמרביתו כתוב בסגנון שכזה, אך עם הזמן התרגלתי והתחלתי להנות מן הסיפורים בספר שכתובים בחוכמה רבה. אף נוגע ללב ניסיונו של הדוד רמוס ללוות כמיטב יכולתו מקומות מסוימים עם קולות שונים: כניסה לתוך מי הנהר, קולן של הצפרדעים וכדומה, כך שזה באמת מוסיף לערכו של הספר. מה שמאוד הרשים אותי היא דווקא דמותו של הסופר, שהוא אדם לבן אשר קיבל את רעיון כתיבת הספר מכושים שסיפרו מעשיות בסביבתו. וכמובן עצם הצלחתו לסגל לדמות שברא ניב מסוים בהצלחה ומיומנות כה רבה שמא היה בעצמו בן הדרום, הוא דבר בעל ערך. כמובן שאם כותבים ביקורת על ספר שכזה, אי אפשר שלא להתעכב על מלאכת תירגומו של לא אחר מאשר אוריאל אופק. בסוף הספר ישנה אחרית דבר שבה המתרגם מספר מעט את קורות חייו של הסופר ומסביר על התרגום, מהם הקשיים הכרוכים בתרגום, מדוע החליט לתרגם כך ולא אחרת. לטענתו, היה ביכולתו לתרגם לעברית רגילה אך הספר היה מאבד מהגוון הייחודי שלו, שזה בעצם סגנון דיבורו והתבטאותו של דוד רמוס. כמו כן, הוא הסביר אף מדוע בחר לתרגם מילה כזאת כך ולא אחרת, לדוגמא, במקור, כלל לא כתוב ששם התואר הניתן לדמויות הוא ״דון״ אלא Bret שהתרגום לעברית הוא אחא, או אחי, וכתוצאה מכך, התלבט אופק רבות עד שראה שבמקומות מסויימים שהסופר אכן מכנה בעלי חיים מסוימים בתואר דון, וזהו הדבר שחתם את הסוגייה. אחת מחששות מתרגם, לדעתי, היא רלוונטיות התרגום, למרות היותו של הספר מתורגם לשפה אחרת, עדיין יש צורך להשאירו נאמן לרוח הספר, שחלילה וחס התרגום לא יגרום לקורא לחוש תחושה שונה מן הספר הנקרא במקור, שהתרגום לא יהיה מספיק טוב ולא יהיה ביכולתו להעביר את הלך הרוח הרצוי, כמו במקור. אומנם לא קראתי את הספר באנגלית, ובכל זאת, לדעתי אופק ביצע עבודה נהדרת, באמת ניתן לחוש שמספר הסיפורים הוא כושי מהדרום, ממעמד נמוך, שיש לו דימיון יוצא מן הכלל, ושהוא מספר זאת בחדווה, בקלילות בכל ליבו ונשמתו, נשמתו הדרומית. ״ מפה-לשם, פ׳ם- אחת, אחרי שדון שועל כבר עשה כל מה שרק יכל בשביל לתפוס את דון ארנב, וגם דון ארנב עשה כל מה שיכל בשביל לסלק׳תו ממנו, דון שועל אמר ל׳צמו שהוא יבשל עכשיו איזה מלכודת חדשה בשביל דון ארנב.״”

“בתחילה לא ידעתי כיצד לקרוא את הספר. כתיבתו הייתה שונה, יש שיכנו אותה ייחודית. הספר ״הדוד רמוס״ מתאר גבר קשיש בשנות ה-70 של המאה ה-19 כשהוא מספר לבן מעבידו סיפורים על ארנב תחמן, שוחר תעלולים ומעללים שונים, ושאר חבריו החיות כגון שועל, צב, דוב, מדוזה. ( דוד רמוס מכנה אותם: דון ארנב, דון שועל, וגיברת מדוזה) בסך הכול הספר מכיל 40 סיפורים, כשכל פעם מתואר מקרה אחר שקורה לדון ארנב וכיצד הוא מצליח לצאת מהתסבוכת בחינניות, למשל, דון שועל רודפו ומורה לפרס (סוג של ציפור) לשמור עליו שלא יצא מחור בגזע עץ שבו הוא נתון, ודון שועל מחליט לתמרן את הפרס באומרו כי יש עימו בעל חיים נוסף שיעזור לו להוציאו החוצה בכדי שיוכל לשים עליו את ידו, ובעת שהפרס משנה כיוונו, ומגיע אל הצד השני של חור הגזע בתקווה שהארנב יעשה כדבריו ויוכל לתפוס ארוחה הגונה, מצליח הארנב לנוס על נפשו ולברוח. או בפעם אחרת כשהארנב החמדן נתקע במלכודת שטמן דון שועל וכשברגע שכמעט אפסה תקוותו, עיניו מבחינות בדון דוב, מיד שדון ארנב משגיח בו, הוא מפתה אותו לגשת אליו ולהתלות במקומו באמתלה מסוימת, ובכך משטה בדון שועל לחשוב שדון דוב הוא זה שחיבל בגינתו. מה שיוצא דופן בספר זה הוא שהוא נכתב בשפתם של הכושים, הכושים הדרומיים שמרביתם לא היו משכילים ולכן דיברו בעגה ייחודית להם, מרובת קיצורי מילים וביטויים מגוונים. אני לא אשקר, בתחילה היה לי קשה לצלוח את הספר מכיוון שאינני רגילה לקריאת ספר שלם שמרביתו כתוב בסגנון שכזה, אך עם הזמן התרגלתי והתחלתי להנות מן הסיפורים בספר שכתובים בחוכמה רבה. אף נוגע ללב ניסיונו של הדוד רמוס ללוות כמיטב יכולתו מקומות מסוימים עם קולות שונים: כניסה לתוך מי הנהר, קולן של הצפרדעים וכדומה, כך שזה באמת מוסיף לערכו של הספר. מה שמאוד הרשים אותי היא דווקא דמותו של הסופר, שהוא אדם לבן אשר קיבל את רעיון כתיבת הספר מכושים שסיפרו מעשיות בסביבתו. וכמובן עצם הצלחתו לסגל לדמות שברא ניב מסוים בהצלחה ומיומנות כה רבה שמא היה בעצמו בן הדרום, הוא דבר בעל ערך. כמובן שאם כותבים ביקורת על ספר שכזה, אי אפשר שלא להתעכב על מלאכת תירגומו של לא אחר מאשר אוריאל אופק. בסוף הספר ישנה אחרית דבר שבה המתרגם מספר מעט את קורות חייו של הסופר ומסביר על התרגום, מהם הקשיים הכרוכים בתרגום, מדוע החליט לתרגם כך ולא אחרת. לטענתו, היה ביכולתו לתרגם לעברית רגילה אך הספר היה מאבד מהגוון הייחודי שלו, שזה בעצם סגנון דיבורו והתבטאותו של דוד רמוס. כמו כן, הוא הסביר אף מדוע בחר לתרגם מילה כזאת כך ולא אחרת, לדוגמא, במקור, כלל לא כתוב ששם התואר הניתן לדמויות הוא ״דון״ אלא Bret שהתרגום לעברית הוא אחא, או אחי, וכתוצאה מכך, התלבט אופק רבות עד שראה שבמקומות מסויימים שהסופר אכן מכנה בעלי חיים מסוימים בתואר דון, וזהו הדבר שחתם את הסוגייה. אחת מחששות מתרגם, לדעתי, היא רלוונטיות התרגום, למרות היותו של הספר מתורגם לשפה אחרת, עדיין יש צורך להשאירו נאמן לרוח הספר, שחלילה וחס התרגום לא יגרום לקורא לחוש תחושה שונה מן הספר הנקרא במקור, שהתרגום לא יהיה מספיק טוב ולא יהיה ביכולתו להעביר את הלך הרוח הרצוי, כמו במקור. אומנם לא קראתי את הספר באנגלית, ובכל זאת, לדעתי אופק ביצע עבודה נהדרת, באמת ניתן לחוש שמספר הסיפורים הוא כושי מהדרום, ממעמד נמוך, שיש לו דימיון יוצא מן הכלל, ושהוא מספר זאת בחדווה, בקלילות בכל ליבו ונשמתו, נשמתו הדרומית. ״ מפה-לשם, פ׳ם- אחת, אחרי שדון שועל כבר עשה כל מה שרק יכל בשביל לתפוס את דון ארנב, וגם דון ארנב עשה כל מה שיכל בשביל לסלק׳תו ממנו, דון שועל אמר ל׳צמו שהוא יבשל עכשיו איזה מלכודת חדשה בשביל דון ארנב.״”