זכרונות מעכו, בייג’ין ופריז, גלויות-ילדות מכוננות והרגע הזה שבו ניצב אדם מול בבואתו, לגמרי לבדו, בספר שיריו הראשון של ליאור מעיין - אסופה של רשמים ותובנות הנמסרים מפיו של מי שהפך ל"קרום חצי חדיר/בין האויר הזה הכלוא בחוץ, לאויר הזה הכלוא בפנים". מעיין הוא זוכה פרס שירת חייו לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. בנימוקי הפרס כתבו השופטים פרופ' עדנה מוזס, רחל חלפי, רוני סומק, פרופ' שלמה וינר וחיה הופמן: שירתו של מעין היא שירה מפוכחת, לעיתים אירונית, המציגה דובר חסר אשליות ביחס למצבו של האדם המודרני. האינסופי הוא תעתוע, ולא נותר אלא להתנחם ביומיומי, במחזורי, ברגעי החסד המציעים יופי שקט. אין זו שירה סוערת, אקסטטית וריגושית, אדרבא; המשורר מעדיף את המבנה השירי המוקפד והמסודר ואת הניסוח הלוגי, הכמעט-מדעי....

הגיע הזמן לדבר על הצל          אם לא היה אור בעולם היינו רואים שיש חושך הִגִּיעַ הַזְּמַן לְדַבֵּר עַל הַצֵּלכְּלוֹמַר עַל הָעֲנָנִים וּמָה שֶׁהֵםעוֹשִׂים אוֹ לֹא עוֹשִׂים לְאוֹר הַשֶּׁמֶשׁכְּשֶׁהוּא נוֹפֵל וּמוֹתִיר קַו רוֹעֵד אֵצֶלהַיָּם, וְעַל זֶה שֶׁהוּא שָׁםאוֹר הַשֶּׁמֶשׁ כְּלוֹמַרלֹא כָּל הַזְּמַןאֶלָּא עִם בֹּקֶראֶל מוּל הָעֲנָנִיםשֶׁהֵם תָּמִיד שָׁם בִּימֵי קַיִץ כָּאֵלּוּאֵיךְ הֵם אוֹמְרִים לָאוֹר הַעֲלֵם אוֹ הוֹפַע מִיָּדקוֹרְאִים לַחֹשֶׁךְ חֹשֶׁךְלַיּוֹם יוֹם.וְאַחֲרֵי כַּמָּה רְגָעִים אֲרוּכִיםהוֹפְכִים אֶת הַהֲוָיָה אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁלַחֲשׂוּפָה – כְּלוֹמַר בִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיתגּוֹרְמִים לִי לְהַשְׁפִּיל מַבָּטוּלְהִסְתּוֹבֵב אֶל פַּס הָאוֹר שֶׁנִּגְלָהכְּשֶׁמֵּאָחוֹר הַהֲבָנָהשֶׁהַצֵּל הֲכִי אָרֹךְ נוֹפֵל כְּשֶׁהַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה. מה שיש עכשיו – ספרו השני של ליאור מעין זוכה פרס כליל לאקופואטיקה הוא ספר של הלך המביט בפליאה בעולם. "כל השירים מתרחשים ברגע הזה, כמעט לעיני הצופה... ,לא, לעיני הקורא. זו הסיבה שהספר נמצא ראוי לפרס. כל שיר הוא עצירה במקום כדי לראות מה יש. לעצור את מירוץ ההכרה כדי להיות בהוויה." (מנימוקי הפרס). ...