נועה שקרג'י (1989) היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. מייסדת שותפה של בית הספר לאמנויות המילה. חותמת חוֹם הוא ספרה הראשון. הספר זכה בפרס הרי הרשון ורחל נגב (2013) ובפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם (2016)....

גלי ההגירה הגדולים ששוטפים את החופים הפיזיים כמו גם את החופים התרבותיים ברחבי העולם, לא פסחו על ישראל — מדינת המהגרים — ועל השירה העברית, שעסוקה כבר שנים רבות במולדות ישנות וחדשות ובתהליכי התרגום של מולדת אחת לאחרת. במובן זה, אוסף השירים שלפניכם מצטרף למגמה ארוכה ומפותלת של הכרת השירה במדינות שכנות, מהן היגרו יהודים לישראל במהלך המאה ה־20. עם זאת, בניגוד לספרים מתורגמים של משוררים יחידים מצד אחד, או לאנתולוגיות המתחקות אחרי הביטוי החובק כול "שירה ערבית" מן הצד השני, אוסף זה (בדומה למושאיו) הוא ייחודי וראשון מסוגו בכך שהוא עוסק בשירה עיראקית מודרנית. היינו הוא מבקש להאיר מקום, זמן ותרבות קונקרטיים בהם השירה זכתה למעמד מיוחד במשך דורות רבים. ב־1.10.2019 תחגוג עיראק מאה שנים לסיום השליטה העות'מאנית (רק 13 שנים לאחר מכן, ב־3.10.1932 זכתה בעצמאות מלאה), אולם מסורת השירה העיראקית זכתה למעמד מרכזי כנזר האמנויות דורות רבים קודם לכן, כמו גם בעשוריה הראשונים של עיראק המודרנית. כפי שמתארת הילה פלד־שפירא ברשימתה להלן, הנעשה בשירה העיראקית היווה שיקוף וביטוי של תהליכים חברתיים, תרבותיים ואסתטיים שהתחוללו במדינה לאורך שנים. לאחר שנות רדיפה, הצרת צעדים וצנזורה, מעמדם של השירה והמשוררים שוקמו לאחר נפילת שלטונו של סדאם חוסיין והשינויים שהתחוללו בעקבותיה. ועם זאת, היום, בעיראק האחרת, הועם זוהרה של השירה והבכורה, אם בכלל ניתנת לספרות, שייכת לסיפורת, לפרוזה. לדעתנו, המאפיין המרכזי בשירי הקובץ שלפניכם הוא תחושת השניוּת ביחס למילים "בית", ו"מולדת". זאת ככל הנראה משום שעבור משוררים עיראקיים רבים (ולא רק עיראקיים) המיקום הגיאוגרפי של הבית קיים, אך חוויית הבית שבמיקום זה — אבדה. באופן מרתק, המושגים הדומיננטיים אחרי הבית והמולדת הן המילים "מילים" ו"שירה", המתגלות בשירים לא פעם כבוגדניות וארורות ועם זאת — כמפלטו היחיד של המשורר הגולה. כלומר, בין המולדת והבית ובין המילים והשירה מתקיימת זיקה מרתקת המשליכה גם על הבית והמולדת שיש למשורר בשירה ובשפה עצמן. בתהליכי העבודה על הקובץ גילינו שוב ושוב את המעבר ממרחב פיזי אחד למשנהו כמאפיין ראשון של המשוררים שנולדו בעיראק, גדלו בעיראק, כתבו בערבית אבל חיו ונפטרו בשטוקהולם, בברלין, בסן פרנסיסקו ובערים נוספות. בדומה לשירה העברית, גם השירה העיראקית השתחררה מחרוז וממשקל במהלך שנות ה־40 של המאה ה־20. תהליך זה, שראשיתו ביצירתם של נאזכּ אל־מלאיכּה ובדר שאכר אל־סיאב, שהחלו לכתוב שירה חופשית, נוסחו כעשרים שנה מאוחר יותר במניפסט השירה הערבית שעליו חתומים כמה מן הבולטים במשוררים העיראקיים: פאדל אל עזאווי, סמי מהדי, ח'אלד עלי מוסטפא (עיראקי ממוצא פלסטיני) ופאוזי כרים. המניפסט מובא כאן בעברית לראשונה, בתרגומו של אריה גוס. מבחר זה מאגד מיצירותיהם של 31 משוררים עיראקיים שכתבו בין ראשית המאה העשרים ועד ימינו אנו, ולפיכך הוא מהווה הצצה ראשונה למבחר מתוך השירה העיראקית במאה האחרונה ולא מקיף את המכלול העשיר שלה. מעבר לפרסום של שירה משובחת ומגוונת מתרבות קרובה־רחוקה, בעריכת הגיליון הזה ביקשנו להציע לקורא מפה ראשונית ויכולת התמצאות בסיסית בשירה העיראקית של המאה ה־20. מי שמחפש כמונו, למצוא מעט סדר בבלגן יוכל להיעזר ברשימתו הנהדרת של כאזם ח'נג'ר הממפה (גם אם תחת התנגדות מתודולוגית מוצדקת) את הדורות בשירה העיראקית, לקרוא מעט על המשוררים שכתבו את השירים ולהיעזר במפת השירה המופיעה בגב הכריכה. אנו מודים לכאזם ח'נג'ר שכתב את רשימתו במיוחד עבור גיליון זה, ולכל המשוררים שנתנו את הסכמתם להשתתף בקובץ זה. לצערנו, חלק מהמשוררים שביקשנו לפרסם משיריהם לא נענו לנו. מסיבה זו ומסיבות נוספות אנו מקווים שהקובץ הזה הוא פתח לאנתולוגיה מקיפה יותר שתראה אור בעתיד. אנו מבקשים להודות למתרגמים: סלמאן מצאלחה, יותם בנשלום, אהוד הורביץ, רותם עטר, אריה גוס ויאיר חורי. אנו מודים גם להילה פלד־שפירא על רשימתה העוסקת בקשר שבין השירה ובין תהליכים חברתיים ופוליטיים שהתרחשו בעיראק. אנו מבקשים להקדיש גיליון זה לפרופ' ששון סומך, מי שהיה בצעירותו בן בית בשדה השירה בעיראק והפך עם עלייתו לישראל לבן בית בעברית ובשדה השירה בארץ. במהלך עשרות שנים ששון תיווך את פניני הספרות והשירה הערבית לקוראי העברית בישראל, והעמיד דורות של תלמידים הממשיכים את דרכו. אנו מקדישים לו את הגיליון כהצדעה על עבודתו הן כמתרגם והן כחוקר....

איך מתמודדת השירה, אומנות עתיקה, עם שאגת האינטרנט? מי צריך כתבי עת אם אפשר להעלות שירים לפייסבוק? האם צריך להכיר שפות תכנות כדי לכתוב שיר אינטרנט? מה עושים כאשר מספר הלייקים נעשה לכרטיס כניסה לקנון הספרותי? תשובות לשאלות כגון אלו מוצגות בספר זה, המבקש לתאר ולהגדיר לראשונה את מאפייני שירת האינטרנט העברית באמצעות מושג מקורי: "אינטרנטיקה". הספר מגדיר את הפואטיקה של שירת האינטרנט באמצעות מיפוי וניתוח של מאות שירי אינטרנט שנכתבו בעברית ופורסמו בישראל, ועל פי שלושה כלים מרכזיים שנותנת הרשת בידי המשורר: כלי לתיעוד, כלי לעבודה, וכלי למשחק. "אינטרנטיקה" מציע מודל תאורטי ומתודולוגי ראשון, המצליח לנסח מערכת יחסים המשלבת את מכלול הגורמים הפועלים על השיר האינטרנטי: השפעת המאפיינים הטכנולוגיים של האינטרנט, אופן ההתנהלות של הקהילה היוצרת ומשקלה המכריע, וכמובן, יחסי צורה ותוכן בתוך היצירה האסתטית. "אינטרנטיקה" הוא מחקר בין-תחומי, המשלב התחקות אחר המאפיינים והמשמעויות של האינטרנט, בצד מחקר ספרותי העוסק בתמורות המתחוללות בשדה השירה עקב התפתחויות טכנולוגיות אלה. נועה שקרג'י היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות בעידן הדיגיטלי. היא כותבת עבודת דוקטור בחוג לתקשורת באוניברסיטה העברית, מייסדת שותפה של "בית הספר לאמנויות המילה" בירושלים, ועורכת כתב העת "מעלה" לביקורת הספרות מאמריה מתפרסמים בכתבי עת ובספרים בארץ ובעולם. ...

רוני סומק (יליד בגדד, 1951) הוא כנראה המשורר הפופולרי ביותר בשירה הישראלית. מראשית דרכו הפואטית באמצע שנות ה-70 זכתה יצירתו הן באהדת הביקורת והן באהבת הקוראים. במרוצת השנים הפך סומק למשורר הישראלי הנקרא, המוזמן, המתורגם והנוכח ביותר במדיה, בארץ ובעולם. שירים כדוגמת "קו העוני" ו"שיר אושר" נלמדים בתוכנית הלימודים בבתי הספר התיכוניים, וצוטטו אינספור פעמים. סומק עצמו הפך "אב שירי" למשוררים צעירים רבים, והשפעתו חורגת משדה השירה.  למרות נוכחותה הרבה של הפואטיקה של סומק במרחב התרבות הישראלי, טרם נעשתה עבודה מחקרית מקיפה על יצירתו. ספר זה מבקש למלא חלל זה, ולהגיש לראשונה מכלול מחקרי מרתק העוסק כולו בשירת רוני סומק. טובי חוקרי השירה העברית תרמו מפרי עטם לספר זה: מוריה דיין, אורי הולנדר, טפת הכהן־ביק, חנן חבר, רונית חכם, גלעד מאירי, קציעה עלון, יובל פז, רות קרטון־בלום, ורד קרתי שם-טוב, שרון שדה, יגאל שוורץ, נועה שקרג'י.  ספר חובה לאוהבי שירתו של סומק, לחוקרים, למורים ותלמידים; אף מי שטרם זכה להתוודע לשירת סומק ימצא בספר זה שער מזמין ליצירתו....

כָּל הַלַּיְלָה הִבְהַבְתָּ עַל מְעָרוֹת הָעֵינַיִם שָׁקוּף מִכְּאֵב, נוֹשֵׁם מְקֻטָּע, מִתְפַּתֵּל דּוּ־מְמַד, רַק אֶת הַצַּעַר שָׁמַעְתִּי: הַחוּט הַנֵּאַנְדֶּרְטָלִי שֶׁל הַסָּגֹל...