הקומדיה היהודית-איטלקית מאמצע המאה השש-עשרה צחות בדיחותא דקידושין היא המחזה העברי הקדום ביותר המוכר לנו. מדובר ביצירה מפתיעה בנוף הספרות העברית: קומדיית אהבים גדושה רמיזות מיניות, משחקי מילים מתוחכמים עם שברי פסוקים מן המקרא, תחבולות הלכתיות שערורייתיות, עבדים שטופי זימה ורב שרלטן אחד המביים סצנת אונס למען בצע כסף. גם מחבר המחזה, לאונה דה-סומי (בשמו העברי: יהודה סומו), הוא דמות לא שגרתית בתולדות התרבות היהודית: איש תאטרון יהודי-איטלקי שכתב וביים הצגות בחצרות האצולה של איטליה, היה מעורב בכל פניה של העשייה התאטרונית ברנסנס האיטלקי, ומוערך בקרב אמני הבמה של תקופתו. ספר זה מציע לראות בצחות בדיחותא דקידושין מחזה המשתמש – אולי בפעם הראשונה בהיסטוריה של הספרות היהודית – בשפה העברית ובקנון היהודי בתור חומרי גלם למופע קומי בימתי. בהיותו טקסט המיועד לביצוע בימתי, לש המחזה את המקורות היהודיים באופן חדשני תוך כוונה שאלו יגולמו בגוף, במרחב, בתנועה ובבגד. הדיאלוג במחזה גדוש בציטוטים ובאלוזיות לקנון היהודי, אולם הביצוע התאטרוני שלהם מטעין את הטקסטים המקוריים במשמעויות קומיות, מיניות וקרנבליות. הספר עוקב אחר השימוש של דה-סומי באלוזיות, בוחן את המשחקים התאטרוניים שהוא משחק עם המקורות, ומנסה למקם אותם בהקשר התאטרוני, התרבותי והפוליטי של יהודי איטליה ברנסנס – תוך ערעור מתמיד של גבולות חדים מדי בין ``יהדות`` ו``איטלקיות``. מתוך הדיון עולה צחות בדיחותא דקידושין כיצירה שבאמצעותה אפשר לחשוב מחדש על תאטרון יהודי, על מיקומו של תאטרון זה במרחבי סף בין-תרבותיים, ועל האופן הרב-משמעי שבו הוא מאפשר פרשנות ``אחרת`` – פרשנות גופנית ומשחקית – למסורת היהודית הטקסטואלית. הספר הארבעה עשר בסדרת ``פרשנות ותרבות``....

ספרו של יאיר ליפשיץ מציע לקוראיו מפגש אסור בין הטקסט היהודי לבין הגוף. אמנם חז״ל אסרו ללכת ל״תיאטראות וקירקסאות״ וראו בהם ייצוג לתרבותו הפסולה של האחר, אולם מחקרו החלוצי של ליפשיץ עוסק דווקא בנקודות שבהן התיאטרון, התיאטרליות והגוף תורמים תרומה מכרעת להבנת הטקסט היהודי הקנוני, זה שלרוב נתפס כנטול גוף ומופשט. במחקרו משתמש המחבר באמנות המעמידה במרכזה את הביצוע הגופני כדי להציע פרשנות המערערת על הנחות היסוד שלנו ביחס למורשת הטקסטואלית היהודית. הוא מציע לקוראיו להתעכב ולבחון דווקא את נקודת ההשקה הטעונה והמורכבת ביותר בתרבות היהודית: הטקסט והגוף. הספר מציע מבט ייחודי על תנועת המטוטלת שבין יצירות תיאטרוניות קלאסיות ומוכרות, כגון מלאכים באמריקה של טוני קושנר, הדיבוק של אנ-סקי וייסורי איוב של חנוך לוין, ובין טקסטים יהודיים קנוניים. ליפשיץ מראה באופן משכנע כיצד הטקסט, מרכז הווייתה של התרבות היהודית במשך מאות רבות של שנים, משפיע על אופן עיצובה של דמות תיאטרונית, מעמיק את משמעותה ומוסיף לה רבדים מפתיעים. במרכזו של הספר עומד גוף, וליתר דיוק הגוף היהודי הנשי והגברי, הניצב בקדמת הבמה. מחקרו של ליפשיץ מוסיף נדבך חשוב ומכריע לשיח מקחרי ערני, חריף וטעון בשאלת דימויו של הגוף היהודי. חוקרים רבים עסקו בגוף הגלותי, הדווי, השבור והנשי לכאורה, ובניגודו - הגוף הציוני שברא את עצמו מחדש כגוף עברי בריא וחסון. ואולם בעוד שחוקרים אלה עסקו בייצוגים המילוליים והטקסטואליים של הגוף והדירו מן הדיון את הממד התיאטרלי, ליפשיץ מוסיף לשיח המקחרי הזה את הפריזמה הנחוצה והמתאגרת של אמנות התיאטרון, המעמידה במרכזה את הגוף הכותב מחדש את הטקסט הקדום. אמיר בנבג׳י וחיים וייס ד״ר יאיר ליפשיץ הוא מרצה בכיר בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. מחקריו מתמקדים במפגשים שבין תיאטרון, מופע והתרבות היהודית. ספרו הקודם לשון הקודש, גרסת הקומדיה - דמות אינטרטקסטואליות על במת ״צחות בדיחותא דקידושין״ יצא לאור בשנת 2010 בסדרת ״פרשות ותרבות״ של הוצאת אוניברסיטת בר-אילן. ״מן המחזה הדיבוק עולה כי בתרבות היהודית בראשית המאה העשרים החשיבה מחדש על הגוף מייצרת אותו לאו דווקא כמבנה יציב והרואי, כפי שאולי קיוותה, אלא כאתר של משבר. יתרה מכך, השפ0ה שמציג הדיבוק עבור משבר גופני מודרני זה לקוחהדווקא מן המסורת עצמה, מן הפולקלור, הסיפורים החסידיים והמיסטיקה היהודית, ובכך מועמד משבר הגוף המודרני בסבך עמוק, רב-רובדי ובלתי פתיר של יחסים עם העבר.״...