ברגע של הארה, כשבידי רק מספר דפים שאבי כתב והשאיר לי, חזרתי לאמצע המאה התשע עשרה. ריחפתי בין מאורעות היסטוריים לבין מראות שראיתי בעיני רוחי, סיפור רדף סיפור וחייתי כל דמות וכל מאורע שתיארתי. אבי הוביל אותי לנקודת ההתחלה של משפחתי, אי שם בבסרביה(אז רוסיה). בזכותו התוודעתי ליהודים רבים שגורלם הוכתב ונחרץ בגלל היותם יהודים...(אבל) אנחנו התחזקנו, ומעולם לא ויתרנו. והראיה – אני. נצר למשפחה שעליה מסופר בספר זה, כותבת אוו בגאווה רבה ובראש מורם. הספר הוא עדות ממדרגה ראשונה על נושא ידוע ועצוב, והגב´ לבנת חישה בו חידוש חשוב מבחינה היסטורית. היא לא תיארה את המשפחה בתקופת השואה בלבד, אלא חוזרת לשורשיה עד למאה התשע עשרה. הדיוק ההיסטורי מרשים מאוד... עדות משכנעת לאכזריותם של הרומנים שעודם מנסים להתכחש לשואה ולתפקידם הנבזה בפרשה....

רוזה, נערה תמימה, פוגשת בדרך מקרה את אביר חלומותיה הסוחף אותה למערבולת רגשות ואהבה חסרת מעצורים.... עד לאותו הרגע שחל מפנה בלתי צפוי ועולמה קורס. עבורה - תם עידן התמימות.. רוזה - רומן סוחף, הנע בין טירוף לשפיות, בין תקווה לאובדן וחושף תופעה מזעזעת של אשפוז בכפיה בבית חולים לחולי רוח....