עָמְדָה כַּלָּנִית מוּל הַמַּרְאָה, זְקוּפָה בְּשִׂמְלָתָהּ הָאֲדֻמָּה. הֵרִימָה רֹאשָׁהּ בְּגַאֲוָה וְאָמְרָה:"אֲנִי מַלְכָּה! אֲנִי הַמַּלְכָּה!" חָשְׁבָה הַכַּלָּנִית: "אֵלֵךְ לִי אֶל הָרַקָּפוֹת הַצְּנוּעוֹת וְהַפְּשׁוּטוֹת, אֶרְקֹד בְּמַעְגָּל אִתָּן, וְכֻ-לָּם יִרְאוּ מִי הַיָּפָה מִכֻּלָּן!" בעולם הפסטורלי והיפהפה של הפרחים, כמו בעולמם התמים של הילדים, (וגם של המבוגרים, שהיו פעם ילדים...) – חיי החברה סוערים: תמצאו שם פרח צנוע וביישן לצד פרח חצוף ושחצן; ידידות ואחווה לצד בדידות ודחייה... דרך ההתנסות שלהם נלמד על חברות וחברים, על נדיבות וקבלת האחר. הספר המעוטר באיורים הקסומים של אינה קצב, מביא היכרות ראשונית עם פרחי בר בארצנו, בשילוב מסר חברתי השזור בתוך סיפור ילדים נעים לקריאה ומלא באהבת טבע....

ריחות קפואיםרֵיחַ דָּחוּס מְשַׁכֵּר עוֹלֶה וְעוֹפֵףמֹר נִשָׂאּ וְאֵינוֹ מִתְנַדֵּףוַאֲנִי חוֹפֶנֶת אֶת הָרֶגַע הַשַּׁבְרִירִי בִּכְמוּסָהבְּמָקוֹם נֶחְבָּא שֶׁאִישׁ לֹא יִגַּע.גּוֹנֵי הַמֹּר נוֹצְרוּ לִפְנֵי יוֹבֵלוַעֲדַיִן הָרֵיחַ מְלַוֶּה אוֹתִי יוֹמָם וָלֵיל,פּוֹתַחַת חַלּוֹן, מְרַחְרַחַתלַחֲזֹר לָרֶגַע שֶׁהָיָה. לאחר שכתבה שלושה ספרי ילדים תרה לאה ברב פנימה, ובספר שירים זה נפרסים הרהורי ליבה ועומקי נפשה. חוטי זיכרון שזורים לאורך השירים ועולים בגוונים חדים. זיכרון נוף הילדות, הכרמל, בית אבא עולים כתמונות חיות, הילדה שהייתה. הזמן מחדד מראות וגם מקהה, מרחיק ומשנה, והוא חלק חי משיריה, מולו משתוממת הכותבת לאה, כיצד ניתן להושיט יד ולגעת לרגע... וגם עולות תמונות שהן חלק מהעבר הרודף אותנו. לצד הזיכרון ישנה הוקרה לטבע וליופי של זמננו, רצון לחוות את ההווה ולהכיר תודה על מה שיש. ותקווה לטוב! לאה ברב, ילידת העיר חיפה, עבדה כמחנכת בעלת ותק של שלושים שנה, ורואה בחינוך שליחות. ללאה ארבעה ילדים ושמונה נכדים. אוהבת את היופי בטבע ובאמנות, ובאדם בעיקר. שיריה ספוגים באהבה לטבע ולאנשים, בזכרונות ילדות, נעוריה בכפר גלים, באהבה לשדות הירוקים, ולאפשרויות שהיו פתוחות בעבר עם רוח אופטימית ושמחת חיים....