וִילְפְרֶד אוֹוֶּן הגדול במשוררי מלחמת העולם הראשונה בשפה האנגלית, נהרג שבוע לפני גמר המלחמה, בגיל 25. הנושא שלו הוא המלחמה וצער המלחמה. "השירה היא בצער", כתב. הוא ראה את תפקידו כעד: "כל מה שמשורר יכול היום לעשות הוא להזהיר", אמר. שיריו פורסמו ברובם לאחר מותו בידי המשורר זיגפריד שָׂשׂוּן, עמית וחבר, והם מעידים על גודל הכישרון שנקטע באיבו. רבים משיריו לא הושלמו ונשארו קטועים, כחייו. כעבור דור, המלחין בֶּנְגָ'מִין בְּרִיטֶן (Britten), 1976-1913, חיבר את "רקוויאם המלחמה" שלו כמחאה נגד מלחמת העולם השנייה והמנטליות שהצמיחה אותה, מתוך הנחת היסוד שעל אמנות גדולה לשקף את תרבותה במראה מטרידה, המאירה בראייה חדשה של שינוי בתפיסה. הוא ביסס את יצירתו על טקסטים של אוון, אמן עמית, המתעדים חוויות מלחמה, ועל תפילת האשכבה הנוצרית, המייצגת לדעתו ערכים של תרבות שלמה. הרב-שיח המתנהל ביצירה בין הטקסטים ובינם לבין המוסיקה, הצמיח את אחת היצירות הגדולות במוסיקה של המאה העשרים. רִנה ליטוין היא משוררת, מסאית, מספרת ומתרגמת. עם תרגומיה נמנים הרומנים של ויליאם פוקנר, "ספרי אליס" ללואיס קרול, שיריו וסיפוריו של א.ס. פושקין, כתביו של פדריקו גרסיה לורקה ורבים אחרים. תרגומה לטקסטים של "רקוויאם המלחמה" הוא מחווה למשורר גדול שנקטף באיבו, ליצירת מופת של מלחין דגול ולאידיאל השלום המשותף לשניהם....