נטליה גינצבורג

נטליה גינצבורג

סופרת


» רשימות קריאה בהם מופיעים ספריה (215):
ספרים שקראתי ואהבתי, מעונינת לרכוש ולקרוא, להשיג, ספרים שאני רוצה לקרוא בקרוב, מעניין בארבעה במאה, ספרים ברשימה, בנוסף, ספרים שצריך לקרוא, ק - 2012 (מבחר), קראתי, ספרים שקראתי, סופרים איטלקים, ספרים לקריאה, להשאיל בספריה בהזדמנות, קראתי ואהבתי, ספרים שקראתי, ספרים מעניינים , ספרות מתורגמת , חייבת, עוד ...
1.
נטליה גינצבורג, הסופרת האיטלקיה - יהודיה (ילידת 1916), היא "כמעט בוודאות הסופרת הדגולה ביותר באיטליה היום". 'כל אתמולינו' (1952) הוא בלי ספק המרגש והרחב שבספריה - אחד הספרים היותר אנושיים בקלסיקה המודרנית. זהו סיפורן של שתי משפחות בורגניות, שכנות, במהלך התקופה הפאשיסטית, העוקב אחר התבגרותו של הדור הצעיר אל - תוך ובתוך המלחמה. יש מעט ספרים המשתווים לספר זה בכוח האיפיון המפורט של הכניסה לעולם המבוגרים. נמצא כאן "השתעשעות" של מתבגרים השוגים במהפכה: נישואים עם בנו של "בארון גרמני", שמתברר שלאמיתו של דבר הוא יהודי מפוחד שהוריו נשארו לגורלם בפולין; נישואים עם בן למשפחה פאשיסטית"; התאבדות של איפוליטו, הצעיר שאינו מוכן להילחם ולירות: הריון של אנה, אחותו בת ה16 - , לבן השכנים, ונישואיה המפתיעים עם צ'נזו רנה, "איש העולם הגדול" כביכול, הנראה תחילה קצת נוכל - חברו הזקן של אביה, אדם אקסצנטרי ומשעשע, המוכן להעמיד פנים שהוא אבי הילד. המלחמה מתערבת בחיי כל הדמויות ומשנה לחלוטין חיים אלה, ובכך הספר הוא לכאורה רומאן פוליטי. אבל כוחו הגדול הוא גם בכך שהוא ההיפך מזה. הוא מתנהל בחצר האחורית", המשפחתית, של המאורעות "הגדולים", וחלקו השני, העובר לדרום האיטלקי העני, הוא חצר אחורית של חצר אחורית. ועוד: הספר נמסר כאילו בקולה של הנערה אנה (אך בגוף שלישי) - במשולב עם הבנתה ועולמה המנטאלי - והתוצאה: הזרה,נאיבית, עממית. יש בספר מעט מאוד דיאלוג מצוטט, אך הרבה דיבור "מסופר", הנע בין אירוניה לאמפטיה נוגעת ללב. אצל אנה - מהפכה פירושה לעמוד על הבאריקאדות עם אחיה ועם אחד מעשרות הארוסים של אחותה, לירות ברובה ולשיר... המשפחה, המסגרות האנושיות והתהליכים "הניצחיים" שאצל אנשים של יומיום חזקים כאן יותר מן האידיאולוגיה, ההיסטוריה והמסגרות הפוליטיות. ואין חושבים על מולדת כשיורים. לכאורה, הכל ממותן. למשל, היהודי התורכי, דמות צדדית: הממשלה הפאשיסטית מפזרת את היהודים לפה ולשם בכפרים. לכפר של אנה מגיעים שלוש זקנות עם קנרית, ותורכי רועד מקור. מפקד המשטרה פוקד על התורכי, ששיכנוהו בפונדק, להתייצב כמה פעמים ביום ולצלצל בפעמון ביתו. התורכי עקשן גדול ועושה כמצווה ברצון רב, גם בשעות מנוחת הצהריים, מה גם ש"שדי - אגס", אחות אשתו של המפקד, עומדת בחלון. תחינותיו של המפקד שיצלצל קצת פחות אינן מועילות. וגם החייל הגרמני הוא רק מלצר, שיש לו צלקות ממרק רותח, והוא משחק עם התינוקת, ומעשנים עימו סיגריות במטבח. ומשפחתו של אמיליו הפאשיסט היא דווקא משפחה חמה וחביבה. אמיליו הוא עגל צעיר, שכל הרטוריקה של הפאשיזם חלפה מעל ראשו בלי לזהם אותו, והוא לובש חולצה שחורה כמו כל חולצה אחרת; ואביו מתעקש שגם בין המהפכנים יש אנשים טובים. ואולי אפילו אלוהים קיים אבל בכלל תומך במוסוליני". והמוות ההירואי והמעורר - התפעלות של צ'נזו רנה ופראנץ היהודי הוא גם ההליכה המגוחכת של "הכסילים אלי עפר קיברם". ועם זאת, שלוש הזקנות והתורכי נלקחים בסוף על משאית בידי הגרמנים. והחייל הגרמני אולי באמת התכוון לירות ביהודי. ואחרי המלחמה, האם עוד יתכן "שרכבת תשוב להיות משהו עליז?" בסופו של דבר, המלחמה "הלא - רלבנטית" מעצבת כאן את חיי האנשים. מעמדם הדו - משמעי של העניינים "הגדולים" הוא שעושה את הספר הזה, שיש בו בחירה בלתי - נשכחת, מבריקה, של פרטים קטנים, מלאי - הומור, אבסורדיים, מחייהם של בני - אדם אמיתיים, הנלכדים בעולם עויין....

2.
"אמרתי לו: תגיד לי את האמת, והוא אמר: איזו אמת? ושירטט בחיפזון משהו בפנקס שלו והראה לי, רכבת ארוכה - ארוכה עם עננת עשן שחור עבה, והוא מציץ מן החלון ומנופף לשלום במטפחת שלו. "יריתי לו בין העיניים". ככה זה קרה, וכך גם נפתח הרומאן הקצר הזה: האקדח שהיה מונח כל השנים במיגרה יורה כבר בעמוד הראשון. לגיבורת הסיפור נותר רק לשת על הספסל בגינה הציבורית ולנסות לספר לעצמה איך קרה שירתה בבעלה. והיא מתחילה מן היום הראשון, מן הרגע שבו נפגשו. "ככה זה קרה", השני ב"רומאנים הקצרים" ("romanzi brevi") שכתבה נטליה גינצבורג (1946), הוא מן היצירות הגדולות של ספרות המאה העשרים. במשפטים פשוטים, שהיא עצמה שאפה ש"ייראו כמו סטירה", ובפרטים גאונים, נפרש כאן סיפורה של האשה שהתחתנה כדי ש"תמיד נהיה יחד, ובכל שעה אדע איפה הוא" - אבל לא ידעה איזה שמות לתת לדברים שהיא מרגישה, לכל מה שעובר עליה....

3.
רומאן - המכתבים 'העיר והבית' הוא הרומאן האחרון שכתבה נטליה גינצבורג (ראה אור באיטלקית ב - 1984). זהו סיפורה של חבורת ידידים, על אהבותיהם, בגידותיהם, מות יקיריהם. יש בו יחסי הורים - ילדים לקויים, ולעומת זאת שורת הורים - לא - ביולוגיים שמתפקדים בדרך זו או אחרת כהורים ממשיים. עזיבתו של ג'וזפה לאמריקה, והתפרקותו של "הבית" שבו נפגשים כולם בסופי - שבוע, מאפשרת חליפת - מכתבים ענפה המשקפת פיסות חיים כבחתיכות של מראה שהתנפצה לרסיסים. אכן, זה הדימוי של נטליה גינצבורג עצמה, שכתבה על הספר: "כבר מן ההתחלה לא קיוותי לדבר. המראה היתה שבורה, ואני ידעתי שלאחות את השברים יהיה בלתי אפשרי. מעולם לא חוויתי את החסד שיש במראה שלימה הניצבת למולך". אולי דווקא בכך הישגו הגדול של הרומאן הזה, שרבים רואים בו היום את הרומאן הגדול ביותר של גינצבורג. ההצצה למכתביהם של האנשים הללו היא כהצצה לערימת מכתבים שמישהו מן החיים באמת זנח כשעבר דירה. הקריאה בהם מוליכה להירהורים על דמויות ועלילות של רומאנים הנחשבים ריאליסטיים - עד כמה הן קונסטרוקטים מקושרים היטב סביב איזו תיזה להבנת נפש האדם ועולמו. כמה נדירות דמויות אנושיות באמת, כמו ברומאן של גינצבורג, דמויות שאינן "מעבדה" לשום דבר, וגם אינן "אנשים פשוטים" שהקורא יכול לזכותם במבט אירוני, מלמעלה. האסונות הלא - צפויים נוחתים כאן לפתע, כמו בחיים. הדמויות אינן בנויות סביב איזה שסע חריף, אינן ניתנות לשום הגדרה חד - משמעית, ואף אינן מדגימות את בעיתיות ההגדרה. אכן, יש בספר מצב כללי של התפוררות, של עזיבת בית, שהוא מטאפורה לאיזו יציבות אשלייתית. של מציאת "בית"אחר, שהוא פחות אבל גם יותר, כי מעמדו מפוכח יותר. יחסים "דפוקים" בין בני אדם מוצאים בסוף מין תיקון תחליפי. אבל כל זה רחוק מלמצות את הספר, שיש בו, מעל לכל, איזה חסד של אמפטיה אנושית. ציור העטיפה שבחרה יעל שורץ מאיר זוית שנראית תחילה לא צפויה. הוא מתייחס ללוקרציה, האשה בעלת ההריונות הרבים ביותר בספר (משלושה גברים), האומרת: "אני אוהבת שהבטן שלי גדולה". במחשבה שניה, אכן, ההורות הטבעית, הספונטנית, היא הערך החריף ביותר בספר. מול כל הדמויות המחפשות חסות ובטחון, היא הדבר שמפציע למרות הכל, היא הממשי שיכולים להעניקו אפילו אבות לא אמיתיים, כמין תיקון ליחסים קודמים, חסרים, של הורים - ילדים. מ.פ...

4.
רומן אוטוביוגרפי יוצא - דופן, המושתת על האמירות שרווחו במשפחתה של הסופרת, משפחה יהודית ראדיקלית, שעם ידידיה נמנו מחשובי האישים בחוגי הפוליטיקה והספרות באיטליה, בתקופה שהפאשיזם הלך והשתלט עליה. תיאור מאופק אך גלוי - לב של מאורעות גורליים בחיי הכלל והפרט ושל בני - אדם שהמגוחך והמעורר התפעלות משמשים בהם בערבוביה. המפורסם שבספריה של הסופרת האיטלקיה הדגולה והראשון המתורגם לעברית....

5.
"ולנטינו" )1951(, "מזל קשת" )1957(, "משפחה" )1977(, "בורגנות" )1977( - ארבעה "רומנים קצרים" שהם מפסגות יצירתה של הסופרת האיטלקית הדגולה. בכולם עומדת במרכז המשפחה. משפחה בעיר שדה, התולה את תקוותיה לצאת מהמצוקה ומהסתמיות בבן הבכור, שכמובן אינו עומד בציפיות; משפחה עם אם דומיננטית החולמת על חיים אחרים, בעיר הגדולה; רסיסי משפחה מודרנית, החיה ברומא הגדולה ומנסה לשמר איכשהו את המוסד המקולל - האהוב הזה, של משפחה זעיר - בורגנית; בעל שבוגד באשתו, אשה שבוגדת בבעלה... המבט הצלול של גינצבורג אף פעם אינו ציני, אבל הוא נטול אשליות. העצב הגדול והמלנכוליה, התקוות הכבות בעודן באיבן, הטרגדיות הנוגעות ללב, הבדידות והמוות - כל אלה נפרטים בכתיבתה של גינצבורג לרשמים זעירים, לחפצים, לפרטים "צדדיים" יקרים ומצוינים משום שהם מצחיקים ומכמירי - לב גם יחד. בכל אחד מן הרומנים הקצרים הללו יש מישהו עם ציפייה גדולה, שתתנפץ כמובן, אך הדמויות האחרות, המלוות את העזתו, מרשות לעצמן בחייהן שלהן רק ציפיות מחוקות מראש. הרגעים המאושרים שלהן אף פעם אינם רגעי אור שהן חיות אותם בהווה - האושר המוגבל הוא משהו שנדבק רק בדיעבד לאיזה פרט של מה בכך, בזיכרון המתרפק, אחרי האובדן. בתוך מה שנראה כמהלך צפוי מצליחה גינצבורג לשתול תדיר איזו הפתעה. ומצד שני, האירועים הגדולים, המרעישים )"בסוף החורף מת אבי"; "ודאי נודע לך על מותו של קיט"(, כמעט מובלעים בתוך כל מה שסמוך להם, עד שבעצם כל הדרמה מוזזת הצידה אל הפרטים הלא - שייכים שבסביבה, ההופכים להיות שייכים כל - כך: "היא הירהרה איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של הדברים שקרו לנו"... בסופו של דבר, הרגש הגדול מתנתק מן המקומות שבהם היינו מצפים למצוא אותו, והוא מתמקם במקומות אחרים. כך, למשל, נראית ההיענות בחיוב להצעת נישואים מפתיעה: "את רוצה להתחתן אתי? אמר לפתע. הוא הניח את שתי ידיו על ההגה ולא התניע את המכונית: והיה לו פרצוף מגוחך כל - כך, מבועת ורציני, הכובע הבסקי מעוקם כולו על מצחו, גבותיו מורמות... ואני צחקתי ועניתי כן. ואז הוא הדליק את המנוע ונסענו. אני לא מאוהבת, אמרתי". ולעומת זאת, כמה רגש, וליריות, יש בסיטואציה כגון: "החתולה נומי - נומי ילדה חמישה חתלתולים... אבל היא לא ילדה אותם בתוך הקופסה, אלא במיטה של אילאריה. היה לילה, ואילאריה ישנה מוקפת בחתלתולים הללו, שנראו כמו עכברים לבנים". ובאופן דומה פועל גם הזיכרון, המכלה ימים רבים כל - כך, מאורעות רבים כל - כך, כדבר חסר - ערך, ומשמר דווקא רשמים קלילים )אך מייסרים(: "היה לילה, וירד גשם חזק, ואנשים רבים חיכו לרכבת, עם מטריות, ובוץ זרם בין הפסים"....

6.
את 'אִמרות משפחה' כתבה נטליה גינצבורג כמעט באמצע הקריירה הספרותית המרשימה שלה, לאחר שכבר היתה מאחוריה שורת רומאנים מופתיים. אבל הרומאן הזה הוא שהפך בבת-אחת אותה לסופרת של המוני קוראים: למעלה מחצי מיליון באיטליה עצמה. המאורעות, הדמויות והשמות בספר מציאותיים. "לא המצאתי דבר... כתבתי רק מה שאני זוכרת", כותבת גינצבורג, אבל דווקא בגלל מגבלותיו של הזיכרון יש לקרוא את הספר "כאילו הוא רומאן". ואכן, הספר הזה אינו אוטוביוגרפיה. לאורך רובו, נטליה לוי (שם נעוריה) היא בו רק העין הצופייה והאוזן השומעת מול בני-המשפחה והדמויות הקשורות בהם. המסגרת הכרונולוגית היא ימי טוֹרינו של גינצבורג, עד סוף חייה בבית הוריה (היא חיה עם הוריה עד גיל 34, כשכבר היו לה שלושה ילדים). מאורעות גורליים רבים סוחפים את התקופה. מלחמת-העולם השנייה חותכת כסכין באמצע הרומאן את השלווה המשפחתית הנאיבית. דמויות מן העידית של השמאל האיטלקי, של המאבק בפאשיזם ושל התרבות האיטלקית קשורות בבני משפחת לוי ומסתובבות בספר. אך כל הדמויות הללו מתוארות בו במבט "מלמטה", כבני-אדם של יום-יום, וכל מה שטראגי, דרמתי או פוליטי משוטח ומאופק ומובלע בפַּכִּים השוליים, האקראיים, שנספחו אליו. בדיוק יכולת האיפוק הזאת היא שהופכת את גינצבורג לסופרת הגדולה שהיא ויוצרת אפקט מצמרר. לא המאורעות עומדים במוקד, אלא הפרישׂה האסוציאטיבית של אופני-הדיבור עליהם, הביטויים החוזרים-ונשנים שהיו אומרים במשפחה לאורך שנים ארוכות. הביטויים העליזים הללו, שמאמצת לעצמה המשפחה, הם בעצם גרעינים תמציתיים של סיפורים ואנקדוטות, שנעשים מעין מטבעות-לשון פרטיות ומטאפורות של הזיכרון המשפחתי. מכלול הסיפורים ואוצר הביטויים הם אבן היסוד של האחדות המשפחתית, העדות לגרעין החיוני שבה. הרומאן של גינצבורג ראה אור לראשונה בעברית ב-1988, תחת השם 'לקסיקון משפחתי'. התרגום החדש מבקש לתקן את השגיאות ואת אי-הדיוקים שהיו בקודמו, ולהתקרב ככל שניתן לסגנון של הטקסט המקורי, שהספריה החדשה – המתרגמת את ספרי נטליה גינצבורג בקביעות – אמונה עליו. מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו. מתרגם-שותף: מנחם פרי. ...

7.
הקורא העברי למד בשנים האחרונות להעריך את נטליה גינצבורג כאחת הסופרות היותר מרגשות של אמצע המאה שלנו - על-פי יצירות שפירסמה בעשרים השנים הראשונות של כתיבתה. "מיקלה שלי", שעלילתו מתרחשת בראשית שנות השבעים, ושפורסם באיטליה ב-1973, הוא רומאן מאוחר יותר של גינצבורג, שבו מובאת לשיאה הפשטות הצלולה (והמורכבת כל-כך) של כתיבתה. בעקיפין, בהצטברות הדרגתית, מצטיירת תמונת דמויותיה של גינצבורג, החיות כאילו בנפרדות מעצמן, ואינן מסוגלות למצוא אושר לא בתוך עצמן ולא בקשריהן עם אחרים; שאושרן הוא לכל היותר אשליה של הזיכרון המתרפק כי "רק לעיתים רחוקות אנחנו מזהים רגעים מאושרים בשעה שאנחנו חווים אותם". "קניתי לי צעיף," כותב למיקלה ידידו אוסוולדו; "אני לובש אותו, ומדמיין לעצמי שהוא שלך. אני יודע שזה תחליף. אבל הלוא כולנו חיים על תחליפים." תחליף למה? האם היה ביניהם קשר הומוסקסואלי, סמוי או לא, כפי שרבים בספר סוברים ולא בטוחים? מיקלה הוא צעיר איטלקי שברח לאנגליה. "בעצם לא קל לי לומר מדוע עזבתי," אומר הוא עצמו. האם בשל הסתבכות פוליטית? האם בגלל הבחורה שהכניס להריון, אם אומנם הוא אבי התינוק? האם הוא בורח מעצמו? באנגליה - נישואים קצרים מאוד לפרופסורית אמריקנית לפיסיקה, אלכוהוליסטית, מתפרקים אחרי שמונה ימים, ומכאן הדרך קצרה לסופו של מיקלה, שגם אותו אפשר לספר ביותר מדרך אחת. שורת דמויות (אמו, אחיותיו, ידידו, הבחורה אם התינוק וכו`) כותבות אליו לאנגליה. רוב הדמויות בספר חיות בעצמן "בין הקשרים" - במצב של קשר-לא-קשר בחייהן האישיים, בלי שניתן לקיים את הקשר, אך גם אי אפשר לנתקו. מארה, אם התינוק, שאינה יכולה להיות לבדה בחדר כשהיא מכינה את החלב, מייצגת בכך, פשוט וחד, את כולן. כל הדמויות מנסות להיאחז באיזה זולת, שהן רואות אותו אחרת מן האחרים, ונאבקות על ראייתן זו. הזולת הזה הוא ההיפך מכפי שהן רואות את עצמן, וההיאחזות בו היא כדי למצוא איזו נקודת אחיזה לעצמן. לכל דמות יש איפוא גם מיקלה שלה - אחר משל אחרים. ולמיקלה עצמו זהות נזילה, גם לעצמו וגם לאחרים. המרחק והניכור בין הדמויות מובלטים משום שהרומאן הוא בחלקו הניכר רומאן מכתבים. הדמויות אינן מצליחות לדבר בתוך המלים, שאינן אלא מלים של מה-בכך אפורות, סלחניות ונזילות. האנשים נאחזים בפרטים שוליים,כאילו ארבע ארנבות שאמורות להגיע, ענייני כביסה, הטלפון שלא מתקינים בביתה החדש של האם, וכיו"ב, חשובים ממות האב. אבל מה שנראה תחילה כעיסוק קומי בקטנות צובר בהמשך מימד טראגי מהותי. הפרטים הללו הופכים לרעש שנועד להחריש את השתיקה האיומה; ההיאחזות בהם היא כל מה שיש. שלוש דמויות, בלי שהאחת תדע על המלים של האחרת, משמיעות בסוף שלוש וריאציות: "בני-אדם נאחזים בתשוקות זעירות ומוזרות כשלאמיתו של דבר כבר אינם משתוקקים לכלום" - אומרת האם; "מתרגלים לכל כשלא נשאר לך כלום" - אומרת האחות; "אנחנו מתנחמים בלא-כלום כשאין לנו אלא לא-כלום" מלבד הזיכרון - אומר אוסוואלדו....

8.
הרומאן של נטליה גינצבורג 'כל אתמולינו' היה אחת האהבות הגדולות של קהל הקוראים בארץ. שלוש היצירות שב'קולות הערב' הוגדרו על - ידי המחברת כשלושה רומאנים קצרים. הראשון, "הדרך אל העיר", מספר את סיפורה של נערה בכפר נידח, המאוהבת בבן - דודה ומתחתנת עם בנו של הרופא המקומי: סיפור מר, בלי אהבה. השני, "כך זה קרה", נפתח ביריות שיורה הגיבורה בבעלה המבוגר ממנה בהרבה, שהסתבר שיש לו אהובה. הגיבורה היא אשה מוגבלת מבחינה רגשית. השלישי, "קולות הערב", הוא סיפור התפוררותה ושקיעתה של משפחה בורגנית בכפר קטן. נטליה גינצבורג במיטבה. תרגום מאיטלקית: מירון רפופורט. ...

9.
"המידות הקטנות" הוא הזמנה לשיחה אינטימית ונינוחה עם מארחת בלתי נשכחת. במגוון של נושאים, מחינוך ילדים למקצוע הכתיבה ומכפרים בדרום איטליה לפונדקי דרכים מחוץ ללונדון, מציגה גינצבורג דעות מקוריות שמקדימות את זמנן ומאירות מחדש את זמננו. ואולם גינצבורג, גם בכתיבתה הביוגרפית והמסאית, תמיד מספרת סיפור. הסיפורים נבנים מחוויות וחפצים יום-יומיים – נעליים בלויות, קציצות בקר, ילדוּת, שתיקה – כל דבר נמלא משמעות חדשה. השיחה מתלהטת בן-רגע; המארחת אינה נרתעת מחשיפה של מלוא פגיעותה – ואגב כך חשיפה של מלוא פגיעוּתנו – כשהיא מאירה את הגיחוך והתבוסה, אבל גם את העוז והיופי הכרוכים בקשרינו האנושיים.  גינצבורג נותרת "נאמנה לעצמה מאי-פעם", כפי שכותב איטלו קאלווינו, שערך את הספר והגדירו כספרה הטוב ביותר. היא מגנה את מידות המוסר הקטנות, וקוראת לנו לחנך ולהתחנך על פי ערכים נעלים.  "כשכותבים סיפור," היא מדריכה אותנו, "צריך לזרוק פנימה את כל הטוב והיפה שיש לנו להציע, שראינו ושחווינו, שאספנו במרוצת החיים." בספר קטן-גדול זה שאתם אוחזים בידיכם, מממשת הסופרת את העצות שהיא משיאה בחן ובעוצמה, ומשתפת אותנו בחיים הירואיים, מוכרים ואנושיים בה במידה.   -- "מכה בבטן בכאב וביופי מופתיים" מגי נלסון "אני ממש אוהבת ומעריצה את המידות הקטנות" זיידי סמית "הספר שלימד אותי כיצד אני רוצה לחנך את בתי" בל בוגס, "הניו יורקר"   נטליה גינצבורג נולדה בפלרמו בשנת 1916 וגדלה בטורינו. כתבה עשרות מסות, מחזות, סיפורים ורומנים, בהם "כל אתמולינו" (1952), "קולות הערב" (1961), "מיקלה שלי" (1973) ו"לקסיקון משפחתי" (1963). כתביה של גינצבורג תורגמו למרבית השפות ומתפרסמים במהדורות מחודשות המאששות את מעמדה כאחת הסופרות הנערצות והייחודיות במאה העשרים.  נוסף על הכתיבה, עסקה גינצבורג בתרגום מיצירותיהם של מרסל פרוסט, גוסטב פלובר, מרגריט דיראס וגי דה מופסאן. כל חייה היתה פעילה פוליטית, וכיהנה כחברת פרלמנט בין 1983 ל-1987. היא נפטרה ברומא בשנת 1991.  "תשע נשמות" עתידה לפרסם את כתביה שטרם ראו אור בעברית. קובץ המסות "המידות הקטנות" הוא הפותח, ואחריו יבוא "אנטון צ'כוב", ביוגרפיה מופתית פרי עטה של גינצבורג.     ...

10.
הספר קשה לאדם לדבר על עצמו הוא אוסף שיחות עם הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג. השיחות שודרו בתוכנית רדיו איטלקית והשתתפו בהן חבריה, אנשי ספרות ופוליטיקאים. בשיחות אלה היא מספרת על חייה ומגלה את סודות יצירתה, גם פותחת אשנב לתקופת הפשיזם באיטליה ומציגה אנשים שהכירה - דמויות מרכזיות בתרבות ובפוליטיקה. גינצבורג מרבה להתלבט בעניין מוצאה היהודי ומביעה יחס רב-פנים אל העם היהודי, הגורל היהודי ומדינת ישראל. וכמו בכתיבתה, במילים פשוטות היא עומדת על הדברים שבבסיס הקיום האנושי. בספר מובאת הקדמה מאת נכדתה, הסופרת ליזה גינצבורג, ומשולבים בו סיפורים, מאמרים וקטעי מחזות שכתבה נטליה גינצבורג, והם מתורגמים כאן לראשונה לעברית....

11.
הרומאנים הקצרים (romanzi brevi) שבספר זה הם הצַמָרות האהובות של גינצבורג מן השנים 1941–1961, בנוסח עברי חדש. אליהם מצטרפים חמישה סיפורים קצרים, החל מ"היעדר" שכתבה גינצבורג כתלמידת תיכון ועד "האם" המצמרר, הסיפור האחרון שלה. ברומאנים שקובצו כאן – "הדרך ההולכת אל העיר", "ככה זה קרה", ולֶנטינו", "מזל קשת", "קולות הערב" – מספרות חמש צעירות את סיפוריהן. מחוקות קמעה הן מלַוות בהם, מן הצד, את סיפורו של מישהו סמכותי או נערץ. העלילות שהן מספרות פורשׂות כמיהות, תוכניות ותקוות, שסופן להתנפץ במפח־נפש ולהותיר חיי ויתור קצוצי־כנפיים. "יריתי לו בין העיניים", אומרת אשה שהתחתנה בתקווה שתדע בכל שעה איפה בעלה. "היינו בעל ואשה ארבע שנים. הוא אמר שהוא רוצה לעזוב אותי, אבל אחר־כך הילדה שלנו מתה, וככה נשארנו יחד"... כך מסופרים הדברים, במשפטים פשוטים, קצרים, שגינצבורג שאפה ש"ייראו כמו סטירה". הטקסט שלה נצמד לפרטים עירומים וחף מכל רגשנות, פרשנות וספרותיות. ובה-בעת, הפרטים הצדדיים שאליהם מחליקה המספרת טוענים אותו ברגש עז. המספרות של גינצבורג, שנדמות חלשות־רצון ופלגמטיות, מביאות את עולמן בפרטי־פרטים חריפים, רוטטים ומתפקעים מרוב חיוניות, הפתעות והומור. לא תמיד הן יודעות איזה שמות לתת לדברים שהן חוֹוֹת, או באיזה סיפור בדיוק הן משתתפות. אבל גינצבורג לא מתנשאת על דמויותיה. לחום האנושי השופע שלה זרה העמדה האולימפית של ידיעת־הכל. האמפתיה שלה נוטעת רושם שאילו היתה מספרת על עצמה, לא היתה מבינה יותר מהן. כבר למעלה משלושים שנה נשמרת בארץ האהבה הבלתי־מסויגת לגינצבורג, הסופרת האירופית הגדולה של המחצית השנייה של המאה ה־20. בשנים האחרונות, בעקבות הפֶרַנטֶמַניה העולמית, מסתובבים הגלגלים מחדש גם באירופה ובארצות־הברית ומתחוללת תחייה של נטליה גינצבורג. "אם פרנטה היא החבֵרה, גינצבורג היא המֶנטור", כתב הגרדיאן הלונדוני. ...

12.
נקודת מבט. זווית ראייה. תחביר פשוט, פועם, ערום, שקוף. לנטליה גינצבורג הייתה דרך יחידה במינה לצייר מבנים משפחתיים, לחשוף תשוקות מושתקות, לפענח נפשות, לכתוב אנשים בשתי משיכות מכחול מהירות. לפרוש חיים במניפה צבעונית. כך היא פרשׂה את חייה, את משפחתה, וכך היא פורשׂת את חייו הקצרים של אנטון צ'כוב. צעירותו של סופר, שנותיו הראשונות במוסקבה, הדאגה לפרנסה, כתביו ההומוריסטיים הראשונים, עבודתו כרופא כפרי, הצלחתו כמחזאי, הבריאות הרעועה, החיים הנובלים, הדמויות הסובבות אותו, המוות המוקדם. אך מעל הכול, הנפש של צ'כוב לכודה בין הדפים היפהפיים שלפניכם. הסופרת האיטלקית הגדולה מצליחה לייצר נתח של סופר ודיוקן של אדם שהיה ויהיה תמיד אחד מציירי הדיוקנאות הספרותיים הטובים של נפש האדם. "אנטון צ'כוב" מאת נטליה גינצבורג, הוא דיוקן ביוגרפי שנקרא כמו נובלה: טעים, עצוב, טראגי, מלנכולי, אך מלא חן, קרבה אנושית אל הדמות וביטחון ביד הכותבת, המעניקה לטקסט אור וטריות....

13.
"בין כל גילֵי האדם, יש כיום חיבה יתרה לגיל ההתבגרות: זה הגיל שאנו מתוודעים בו לתענוגות החיים הבוגרים, אך בו בזמן נחסך מאתנו מאמץ החיים הבוגרים. כמו כן, בגיל ההתבגרות אנו זוכים למחילה על חטאינו. העולם של ימינו נראה אפוא כממלכתם של המתבגרים: נשים וגברים מכל הגילים מתחפשים לבני נוער. בחלום הנעורים הזה, גברים ונשים נעשים דומים אלה לאלה ומזדהים אלה עם אלה, ונראה שהם רוצים להיראות אותו הדבר: ישות דו משמעית, רפה, תועה ומתוקה, חסרת אונים וענוגה, בבגדים צבעוניים ומרופטים ומחלפות שיער שופעות; ישות השקועה בשכחה נצחית, אבודה במסע אינסופי". ("חיי הכלל", עמ' 111) 33 המסות שבספר הזה, שרובן התפרסמו בין השנים 1965 ו-1970 בעיתון לה סטמפה, הן היומן שנטליה גינצבורג מעולם לא כתבה. היא מספרת בהן את חיי היומיום, על האקראי והכאוטי שבהם. המסות הללו הן הדרך שלה לדבר על עצמה, על תשוקותיה הספרותיות, על המחשבות שעוברות בה בזמן האזנה למוזיקה, בתוך צפייה באופרה או בקומדיה, קריאה בספר או בעיתון, התבוננות בילדים ונכדים; בתוך כך היא נוגעת בנושאים הנוגעים לכול: בדידותה של הילדות, השיממון שבזִקנה, האמונה והאי-אמונה באלוהים. מתוך כל המסות הללו מצטייר דיוקן יוצא דופן של המחברת: ביישנית, שקטה ושברירית, אך גם נחרצת ומודעת לחשיבותן של מילים. באל תשאלי אותי לעולם באה לידי ביטוי האיכות הספרותית הייחודית בכתיבתה של נטליה גינצבורג, התלויה ועומדת בין אוטוביוגרפיה לעדות. ואולי זה סוד הצלחתה בישראל: בכתביה גילתה העברית מחדש משהו מוכר וידוע, שריד של עולם נעלם, מופלה ונרדף, לקסיקון משפחתי שניתן להזדהות אתו. נטליה גינצבורג (1991-1916), אחד הקולות הספרותיים החשובים של התרבות האיטלקית במאה העשרים, נולדה בפלרמו לג'וזפה לוי ולידיה טנזי. בילדותה עברה המשפחה לטורינו, שבה גדלה. ב-1938 נישאה לליאונה גינצבורג, פרופסור לספרות סלאבית באוניברסיטת טורינו ולוחם במשטר הפשיסטי, שנרצח ב-1944 בידי הגסטפו. לאחר המלחמה עברה עם ילדיה לרומא, ושם הייתה לעורכת ומתרגמת. משנות החמישים החלו להתפרסם יצירותיה: הרומנים כל אתמולינו ולקסיקון משפחתי, מחזות, סיפורים קצרים ומסות. ...

14.
'סֶרֶנָה קרוּז או הצדק האמיתי', הספר האחרון שכתבה נטליה גינצבורג, הוא "סיפור מן החיים", שרגישותה הספרותית העילאית של גינצבורג מפיקה ממנו את הטָעוּן בספריה. זה סיפורה של סרנה, פעוטה פיליפינית שהוקרבה על מזבח של התפלפלות משפטית, וסיפורו של זוג איטלקי שאסף אותה מבית יתומים במנילה כדי לגדלה כבתם ונרמס כדי להגן על עיקרון משפטי מופשט – החובה לכבד את החוק. פרנצ'סקו ג'וּבֶּרגָ'ה הביא ממנילה לאיטליה תינוקת בת 20 חודשים. לפי בתי־המשפט ומה שכתבו העיתונים – מישהו מצא אותה על פח־אשפה ביום שנולדה, ופרנצ'סקו קיבל אותה במוסד הפיליפיני לצורך אימוץ. לפי פרנצ'סקו, הוא־עצמו אביה הביולוגי של התינוקת, שנולדה מיחסים שקיים עם צעירה פיליפינית. 14 חודשים גידלו פרנצ'סקו ואשתו את התינוקת בחום ובאהבה, עד שהשלטונות קרעו אותה מידיהם והעלימו אותה במעבה הנשייה. הפרשה, ששיאה ב־1989, שיסעה את איטליה. העיתונים סערו בבעד־ונגד; קמו ועדים להחזרת סרנה להוריה; נאספו 120,000 חתימות; אוטוסטרדה נחסמה; חנויות, בתי־קפה ומסעדות נסגרו בשביתת מסחר; מכתבים עם איומי מוות נשלחו לשופטים; נשיא איטליה, שר המשפטים, שרת הרווחה ויושבת־ראש הפרלמנט פנו לרחמי השופטים לשווא, השופטים התעקשו. בתוך המהומה התייצבה נטליה גינצבורג פומבית לצד ההורים, והפרשה העסיקה אותה עד כדי כך שכתבה את הספר הזה. היא מוסרת בו את הסיפור על שתי גרסאותיו בענייניות הלקונית האופיינית לה, במשפטיה הפשוטים החפים מרגשנות מפורשת. במבט גינצבורגי אופייני היא מלקטת, בביקור אצל משפחת ג'וברג'ה, פרטים הרי־משמעות, "שרלוק הולמסיים", שאיש מכל הדנים במקרה לא הבחין בהם. הם נעשים האדרנלין של ספרה. מנחם פרי הוסיף אפילוג המנסה להכריע בין שני הסיפורים על סרנה ומתחקה אחר דמויות הספר כעבור שנים ועד היום....

15.
אחד־עשר המחזות של נטליה גינצבורג, שכאן מובאים חמישה מתוכם (ששת הנוספים יבואו בכרך הבא), הם הפתעה גם לרבים מאוהביה המובהקים. מקומה של גינצבורג בפסגת הספרות האירופית התקבע בזכות הסיפורת שלה, אך הקריאה במחזות כמו "הריאיון", "תות וקצפת" ואחרים מרתקת ומסעירה לא פחות מן הקריאה ברומאנים־קצרים כמו "ככה זה קרה" או "ולנטינו". המחזות הללו, שגם הוצגו בהצלחה, הם טקסטים לקריאה לא פחות מהיותם אוצר לבמאים, שכן גינצבורג עושה בהם מה שהיא מצטיינת בו: היא מושיבה מולנו דמות בעלת סיפור חיים וגורמת לה לספר באוזני דמות אחרת 'איך זה קרה'. אגב סיפוריהן גם פורצות הדמויות בדיאלוגים מצחיקים לעילא, כי הן יודעות להביט באירוניה או בשובבות על משוגותיהן ועל תקוותיהן הכבות. בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה גינצבורג בכל המחזות שלה בדידות של נשים לא־מנוסות, מבולגנות ואבודות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף. בעולם של גינצבורג גברים זקוקים לנשים ונשים זקוקות לגברים, ואלה וגם אלה מתמרמרים על כך – וגינצבורג מייחדת את כל־כולו של ז'אנר המחזות הקומיים־כביכול שלה למצב הבלתי־אפשרי הזה....

16.
"גבר ואשה הלכו, באחר־צהריים אחד, לראות סרט. היה יום ראשון והיה קיץ"... "אשה שמעולם לא היו לה בעלי־חיים קיבלה במתנה חתול. הביאו לה אותו בתוך קופסת־נעליים, עם חורים במכסה"... כך, במשפטים פשוטים ועירומים, נפתחים שני הרומאנים הקצרים של נטליה גינצבורג – הסופרת האירופית הכי מחשמלת במחצית השנייה של המאה ה־20 – והם הולכים ופורשׂים מרחב המאוכלס בצפיפות בתאים משפחתיים כושלים ומופרכים, שכמו קפאו לאחר מפולת או על סיפָּהּ. הגבר והאשה שהלכו לראות סרט, עם ילדה וילד שנולדו להם מבני־זוג אחרים, היו בצעירותם נאהבים, ונולדה להם בת. למה נפרדו אי־אז קשה להם לדעת. יחסיהם הקבועים או הארעיים עם בני־זוג אחרים הם ויתור קצוץ־כנפיים, ואילו יחסיהם־שלהם היום, הנטולים מתח ארוטי, הם אי של יציבות ותמיכה הדדית. כל אחד מהם הפך להיות החלק הכי מוצלח בחייו של האחר. כמו ברבות מיצירותיה של גינצבורג, גם כאן התאים הזוגיים מתאפיינים בתזמונים אנכרוניסטיים: לאחר פרידה מתנהגות הדמויות כאילו הן לא נפרדו, או שחייהן המשותפים מתנהלים כאילו טרם הוחלט עליהם, או מבלי שבני־הזוג יֵדעו למה הם בכלל יחד, או כאילו הם כבר נפרדו; קשרים נמשכים אף שכבר עבר זמנם, או כמו טרם החלו. הרומאן הקצר השני – סיפור על התפוררותה של משפחה מורחבת המרוכזת בבית דירות ברומא – פונה ונאחז בהתמדה בתהפוכותיהם המשעשעות של חתולי הבית. אכן, הסיפורת של גינצבורג נוטה לגלוש, יחד עם התודעות של דמויותיה, אל פרטים שוליים, ההופכים בדיעבד למוקדים הרגשיים של הסיפור. בשני הרומאנים שבספר זה עסוקות התודעות המרכזיות בשחזורו בזיכרון של עברן ובכתיבתו מחדש, תוך שקלול פרטיו. בתהליך זה דווקא הרגעים הכמו-זניחים סופחים לעצמם וצוברים בנאמנות את ליבת הסיפור. הזיכרון הורס ימים ומאורעות רבים, משליך אותם ממנו כדבר חסר־תועלת, ומשמר במקרה, כעיקר, "דווקא ערֵמה של רשמים זעירים, מייסרים אך קלילים". וכך גם האשה שקיבלה במתנה חתול מוצאת את עצמה מהרהרת "איך מצטברים הימים והשנים גם על גופם של החתולים, כך שברגע שאנחנו רואים אותם חולפים לרגלינו בדממה, חולף לרגלינו הזיכרון המעיק של כל הדברים שקרו לנו". ...

17.
בהדלת הלא נכונה, כרך השני של 'כל המחזות' של נטליה גינצבורג באים שישה מחזות שכתבה בין 1968 ל־1991, שנת מותה. "במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ. "בדרך כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. [...] במחזות שלי, בכולם [...] יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק". בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה נטליה גינצבורג בכל המחזות שלה תאים משפחתיים לא־מתפקדים – בדידות של נשים לא־מנוסות ואבודות בתוך הזוגיות, נשים שהן לעתים גם אימהות נוראות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף: לבני־זוג שהם וגם אנחנו מתקשים להבין למה התחתנו, או מדוע הם זה עם זה, או מדוע אינם נפרדים, או מדוע לאחר פרידתם לא נפרדו באמת, או מדוע אינם יכולים להיות יחד. דומה שהם בחרו בדלת הלא־נכונה, ו"לאן אלך" היא שאלתה הנצחית של האשה. "התפרקות המשפחה נראית לי מגפה של זמננו. ואיני חושבת שהמשפחות היו נפלאות קודם; אני חושבת שהן היו דבר נורא. אבל נראה לי שנוצר הרגל של התפרקות, סוג של מחלה מידבקת הגורמת לכל המשפחות להתפרק ולקבל את ההתפרקות. ולי זה נראה עצוב [...] לי נראה שאדם זקוק למשפחה – אפילו גרועה, מדכאת, נוראה". (נטליה גינצבורג, 'קשה לדבר על עצמך')...

18.
בכרך השני של 'כל המחזות' של נטליה גינצבורג באים שישה מחזות שכתבה בין 1968 ל־1991, שנת מותה. "במחזות הראשונים שלי הופיעו נשים שפיטפטו ללא לאות. בהמשך רציתי להעלות נשים שותקות. ואז פיטפטו הגברים. הנשים דיברו מעט. אכן לא קל לפתח במחזה דמות שמדברת מעט. אבל לפעמים זה יפה ונחוץ. "בדרך כלל דמיינתי את הנשים קטנות, שבריריות, מבולגנות ואבודות. [...] במחזות שלי, בכולם [...] יש דמויות שמדברים עליהן רבות והן לא מופיעות לעולם. הן שותקות, נעדרות. ככה סוף־סוף יש מישהו ששותק". בדייקנות יוצאת־דופן, מאופקת ואפקטיבית, מעלה גינצבורג בכל המחזות שלה תאים משפחתיים לא־מתפקדים – בדידות של נשים לא־מנוסות ואבודות בתוך הזוגיות, נשים שהן לעתים גם אימהות נוראות, ואטימות של גברים לא־מודעים. היא מְוודַעַת אותנו לשבריה של זוגיות פרדוקסלית, המהבהבת על הסף: לבני־זוג שהם וגם אנחנו מתקשים להבין למה התחתנו, או מדוע הם זה עם זה, או מדוע אינם נפרדים, או מדוע לאחר פרידתם לא נפרדו באמת, או מדוע אינם יכולים להיות יחד. דומה שהם בחרו בדלת הלא־נכונה, ו"לאן אלך" היא שאלתה הנצחית של האשה. "התפרקות המשפחה נראית לי מגפה של זמננו. ואיני חושבת שהמשפחות היו נפלאות קודם; אני חושבת שהן היו דבר נורא. אבל נראה לי שנוצר הרגל של התפרקות, סוג של מחלה מידבקת הגורמת לכל המשפחות להתפרק ולקבל את ההתפרקות. ולי זה נראה עצוב [...] לי נראה שאדם זקוק למשפחה – אפילו גרועה, מדכאת, נוראה". (נטליה גינצבורג, 'קשה לדבר על עצמך')...


בזמנו קראתי ספר או שניים של גינצבורג ואני זוכר שאהבתי אותם מאוד! וכך התחלתי לקרוא בנפש חפצה את הספר הנ"ל כשהגיע לידיי... אז ככה; מדובר כאן ... המשך לקרוא
8 אהבו · אהבתי · הגב
אני רחוק מלהיות מומחה לכתביו של צ'כוב ונדמה לי שמכל יצירתו קראתי לפני שנים את "סיפורים מן הפרובינציה", אך שניים ממחזותיו זכורים לי לטובה: "ה... המשך לקרוא
24 אהבו · אהבתי · הגב
אז מה יש לנו? ספרון קצר עם סיפור עלילה המובא כמונולוג מתמשך של מספרת ללא שם המתגוררת באיטליה. מעט מאד דיאלוגים, הרוב הם פסקאות ארוכות (לעת... המשך לקרוא
16 אהבו · אהבתי · הגב
תאור יפה של החיים בחלקה הכפרי של אטליה... המשך לקרוא
1 אהבו · אהבתי · הגב
מדובר בספר שהוא קובץ של אחת עשר מסות שכתבה גינצבורג בתקופות שונות בחייה בתחומים שונים, החל בחוויות אישות, עצות לדרך חיים, על חברים, על מקומ... המשך לקרוא
17 אהבו · אהבתי · הגב

עוד ...




©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ