הד"ר מאיר הלל בן-שמאי, מגדולי בעלי המסה והמחשבה, דן בשלש המסות שבספר, בעיקרי נושאים מחיי הרוח. אחד מהם הוא החזיון הגדול שנגלה בדורותינו, זה הרב קוק, שמלבד גדולתו בתורה, היה גדול ברעיון כאחד הגדולים אשר מעולם. רעיוניו הרמים התעטפו בסגנון שהוא עצמי להם, וכתיבתו אין דומה לה בכותבי הדורות. המחבר מסביר את אופי רעיוניו של הרב קוק וסגולת סגנונם. לשם כך הוא דן בטבע המסה מבחינת גבהות משמעותה, ומברר את תכונות המסה כאמיתה בדרך כתיבתו של הרב קוק.
"על מזוזות לבי", זה גם שם המסה האחרת שבספר, והיא על טבע הנפש המדברת. יש בה הרצאה סדורה על טבע הדיבור והשתיקה מבחינתן הפילוסופית, המוסרית והאסתיטית והספרותית.
ועוד כתב כאן המחבר מסה על דרכי תפיסת הבורא והתפילה. בדבריו העמיד את מידת הקיום (אכזיסטנציה) וכנגדה את מידת ההוויה (אסנציה), שהיא מהות כל דבר. כתיבתו של המחבר בדרך המסה היא, והיא דוגמא לדברים שהוא דן בהם.
את כל נושאי הספר מחברת השקפתו של המחבר על המסה, שברה עולו אסתטי ותוכה חתיכה של קיום האדם.
המסה השלישית כתובה דרך הדו-שיח, וזו הצורה הספרותית שניטלה מדורנו, והמחבר שהיה אמון על התרבות הקלאסית שלט בה שלטון בלי מצרים. ובחר המחבר בדרך זו, שהיא יפה מן ההרצאה הסתמית בשביל לקרב עליו את הקורא ולהביא את הדברים בלבו.
המחבר שהיה מגדולי המשכילים של דורנו ובעל רעיונות מקוריים, מרצה כאן את הגותו בסגנון עברי מקורי המפליאנו באורך נשימתו, וברעיונותיו ובסגנונו המזוקקים. בהרצאת דבריו נתן המחבר מידה גדושה של אהבת הבריות, שהיתה בלבו, להיטיב עמהם, להאיר להם את דרכם. הקורא ימצא את הסגולה הזאת בדפי הספר, שזו התכלית שאליו כיוון המחבר....
