“גילוי נאות: לא יצא לי לקרוא את הספר, אלא רק חלק ממנו שפורסם במאגדת סיפורים עם ערך חינוכי אותו חלק השאיר עלי רושם שהוביל לכך שחיפשתי את הספר, אבל לא מצאתי אותו, לכן ליקטתי מידע על הגיבורים ועל העלילה בנפרד החלק המדובר עוסק באירוע צדקה שפראנסי הוזמנה אליו, שכלל הצגה של ילדה עשירה בשם מרים שרצתה לתת בובה מיוחדת לילדה עניה בשם מרים, אבל למרות שהיה מדובר באירוע צדקה וכל הנוכחים שם היו עניים, אף ילד”

“אני רואה שהביקורות כאן הן מלפני 9 שנים (2010). האם הספר תורגם אז מחדש? אני, מכל מקום, קראתי את תרגומה של לאה זגגי משנת 1947. קראתי את הספר בצעירותי, לפני עשרות שנים, ואינני זוכר שהתרשמתי ממנו במיוחד. כנראה שהוא לא מדבר אל אנשים שעוד לא מכירים את החיים. קראתי אותו שוב השבוע, כשאני בן 71, ולדעתי זהו ספר נפלא. השפה המיושנת (1947) וההווי הזר לי לא הפריעו לי אלא להפך, הכניסו אותי לתחילת המאה ה-20 כפ”

“עוד ספר שאיני זוכרת כמעט כלום מתוכנו כי קראתי אותו כשהייתי נערה, אבל אני כן זוכרת שהוא הקסים אותי ברגישות שלו ושמאוד אהבתי אותו. אם איני טועה הגיבורה שלו היא חובבת ספרים מושבעת, כזו שמבקרת בתדירות גבוהה בספריה הציבורית. אם אני אכן צודקת בזכרון זה, מדובר בגיבורה שהיה לי קל להזדהות איתה ולאהוב אותה - מה שיכול להסביר עוד משהו מקסמו של הספר, כפי שנחרט בזכרוני ובלבי :)”

“הנה דוגמה לספר שאני קורא רק מפני שהוא נחשב קלאסיקה, ומתאכזב קשות. הספר גרוע מבחינה רגשית. אצלי, לפחות, הוא לא הצליח לעורר שום הזדהות עם הגיבורה האגוצנטרית או בני משפחתה. תמצאו בספר הרבה תפיסות חינוכיות של הדור הישן. ניתנת האמת להיאמר: לכל אורך הספר שאלתי את עצמי מתי יופיע המשפט "ילדים צריכים להיראות ולא להישמע". על קצה המזלג: בקטע אחד נוזפת המורה בגיבורה על שכתבה סיפורים אותנטיים, השאובים מן החי”

“גילוי נאות: לא יצא לי לקרוא את הספר, אלא רק חלק ממנו שפורסם במאגדת סיפורים עם ערך חינוכי אותו חלק השאיר עלי רושם שהוביל לכך שחיפשתי את הספר, אבל לא מצאתי אותו, לכן ליקטתי מידע על הגיבורים ועל העלילה בנפרד החלק המדובר עוסק באירוע צדקה שפראנסי הוזמנה אליו, שכלל הצגה של ילדה עשירה בשם מרים שרצתה לתת בובה מיוחדת לילדה עניה בשם מרים, אבל למרות שהיה מדובר באירוע צדקה וכל הנוכחים שם היו עניים, אף ילד”

“אני רואה שהביקורות כאן הן מלפני 9 שנים (2010). האם הספר תורגם אז מחדש? אני, מכל מקום, קראתי את תרגומה של לאה זגגי משנת 1947. קראתי את הספר בצעירותי, לפני עשרות שנים, ואינני זוכר שהתרשמתי ממנו במיוחד. כנראה שהוא לא מדבר אל אנשים שעוד לא מכירים את החיים. קראתי אותו שוב השבוע, כשאני בן 71, ולדעתי זהו ספר נפלא. השפה המיושנת (1947) וההווי הזר לי לא הפריעו לי אלא להפך, הכניסו אותי לתחילת המאה ה-20 כפ”

“עוד ספר שאיני זוכרת כמעט כלום מתוכנו כי קראתי אותו כשהייתי נערה, אבל אני כן זוכרת שהוא הקסים אותי ברגישות שלו ושמאוד אהבתי אותו. אם איני טועה הגיבורה שלו היא חובבת ספרים מושבעת, כזו שמבקרת בתדירות גבוהה בספריה הציבורית. אם אני אכן צודקת בזכרון זה, מדובר בגיבורה שהיה לי קל להזדהות איתה ולאהוב אותה - מה שיכול להסביר עוד משהו מקסמו של הספר, כפי שנחרט בזכרוני ובלבי :)”

“הנה דוגמה לספר שאני קורא רק מפני שהוא נחשב קלאסיקה, ומתאכזב קשות. הספר גרוע מבחינה רגשית. אצלי, לפחות, הוא לא הצליח לעורר שום הזדהות עם הגיבורה האגוצנטרית או בני משפחתה. תמצאו בספר הרבה תפיסות חינוכיות של הדור הישן. ניתנת האמת להיאמר: לכל אורך הספר שאלתי את עצמי מתי יופיע המשפט "ילדים צריכים להיראות ולא להישמע". על קצה המזלג: בקטע אחד נוזפת המורה בגיבורה על שכתבה סיפורים אותנטיים, השאובים מן החי”