שמשון פאר (פירו), צנחן שלחם עם גדוד 890 בחווה הסינית.
באחד הימים היפים בגינת ביתנו בענתות ביקשה רחלי, נכדתי הראשונה, שאספר לה על ילדותי.
הבטחתי שאכתוב לה על הכול, גם על המלחמות. “סבא, אני לא אוהבת מלחמות,” אמרה לי
הילדה בת השש. “מתוקה, המלחמות הן חלק מחיי,” השבתי לה. חזרתי ליומני הישן, שאותו
כתבתי בזמן מלחמת יום הכיפורים, והחלטתי לסדרו ולהוציאו לאור כספר.
מפגש בוגרי בית הספר היסודי שהתקיים לפני כשני עשורים ושיחות עם חברים, פתחו חלון
נוסף, חלון של זיכרונות ילדות רכים, קשים ואהובים. מחלון זה, קל היה לפתוח חלונות נוספים,
עד קצה אופק הזיכרון. החלטתי לכתוב גם זיכרונות אלו, ולשלבם עם יומן המלחמה שנכתב
בזמן אמת. זיכרונות המלחמה וזיכרונות הילדות הקודמים להם, חוברו יחד לספר אחד, זה
שאתם אוחזים בידיכם.
חלונות חיי עיצבו אותי ואת אישיותי. בזמן כתיבת קטע זה אני בן שישים, ואני חש שזהו
המועד לקחת “פסק זמן” ולעשות חשבון נפש, לשאול שאלות נוקבות את עצמי — בעיקר
על עצמי ועל תקופות בחיי.
“האדם הוא תבנית נוף מולדתו” כמאמר המשורר. שאלה מתבקשת היא — למה חלונות? למה
לא מגירות או פרקים? התשובה עבורי ברורה — מחלון אפשר להביט החוצה, ומבחוץ פנימה.
דרך החלון ניתן לראות נוף, שקיעה, זריחה, שמש, עננים וגשם ירק ועצים, אדמה שזה עתה
חרשו וריח רגבים העולה מבין התלמים. ומה באשר לעתיד לבוא? האם לספר זה יהיה המשך?
האם ייכתבו חלונות נוספים? את המחר אשמור למחר.

שמשון פאר (פירו), צנחן שלחם עם גדוד 890 בחווה הסינית.
באחד הימים היפים בגינת ביתנו בענתות ביקשה רחלי, נכדתי הראשונה, שאספר לה על ילדותי.
הבטחתי שאכתוב לה על הכול, גם על המלחמות. “סבא, אני לא אוהבת מלחמות,” אמרה לי
הילדה בת השש. “מתוקה, המלחמות הן חלק מחיי,” השבתי לה. חזרתי ליומני הישן, שאותו
כתבתי בזמן מלחמת יום הכיפורים, והחלטתי לסדרו ולהוציאו לאור כספר.
מפגש בוגרי בית הספר היסודי שהתקיים לפני כשני עשורים ושיחות עם חברים, פתחו חלון
נוסף, חלון של זיכרונות ילדות רכים, קשים ואהובים. מחלון זה, קל היה לפתוח חלונות נוספים,
עד קצה אופק הזיכרון. החלטתי לכתוב גם זיכרונות אלו, ולשלבם עם יומן המלחמה שנכתב
בזמן אמת. זיכרונות המלחמה וזיכרונות הילדות הקודמים להם, חוברו יחד לספר אחד, זה
שאתם אוחזים בידיכם.
חלונות חיי עיצבו אותי ואת אישיותי. בזמן כתיבת קטע זה אני בן שישים, ואני חש שזהו
המועד לקחת “פסק זמן” ולעשות חשבון נפש, לשאול שאלות נוקבות את עצמי — בעיקר
על עצמי ועל תקופות בחיי.
“האדם הוא תבנית נוף מולדתו” כמאמר המשורר. שאלה מתבקשת היא — למה חלונות? למה
לא מגירות או פרקים? התשובה עבורי ברורה — מחלון אפשר להביט החוצה, ומבחוץ פנימה.
דרך החלון ניתן לראות נוף, שקיעה, זריחה, שמש, עננים וגשם ירק ועצים, אדמה שזה עתה
חרשו וריח רגבים העולה מבין התלמים. ומה באשר לעתיד לבוא? האם לספר זה יהיה המשך?
האם ייכתבו חלונות נוספים? את המחר אשמור למחר.