ביקורת ספרותית על כצור חלמיש - תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה מאת בן-ציון קליבנסקי

---

"כצור חלמיש" הוא ספר הביכורים שלי. מטבעו של ספר מחקר שהוא עמוס בשלל פרטים ונתונים, ובכל זאת ניסיתי לכתוב את ספרי בשפה קולחת שלא תעיק על הקורא. אמנם לעתים לא הייתה ברירה ונאלצתי לעסוק בנתוני אחוזים וכספים, אבל אלה הם מקומות כמעט יחידים בספר, וגם בהם חזרתי מהר מאוד ל"תלם הסיפורי".
ובכן, מהו "כצור חלמיש"? זהו ספר יסוד העוסק בפעם הראשונה בישיבות הליטאיות במזרח אירופה למן התקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה ועד לראשית ימי השואה. היה אפשר עד היום לקרוא פה-ושם על ישיבות אלו, על ראשיהן ותלמידיהן, אך בספרי מופיעים הדברים באופן מסודר, כרונולוגי או נושאי, והעיקר – הם מבוססים על עובדות, מסמכים ומכתבים בני התקופה ולא על סיפורי מעשיות ואגדות, כנהוג בחוגים מסוימים.
מדוע העיסוק בישיבות הליטאיות דווקא? ישיבות אלו היו הדגם הכמעט-יחיד של מוסדות לימוד תלמודיים שהיה קיים במזרח אירופה למן ראשית המאה ה-19. רוב הישיבות של היום, ובכללן הישיבות הגבוהות הציוניות, אימצו את דגם הישיבה הליטאית אם במבנה ארגוני ואם באופני לימוד ("סדרי" בוקר וערב, שיעור כללי וכדומה), ולכן מן העניין לחזור אל המקור וללמוד איך נראתה הישיבה הליטאית של אז. יתרה מזו, טענתי היא כי בישיבות אלו למד הנוער היהודי המזרח-אירופי המובחר ביותר של התקופה.
ובאמת, מה הייתה הישיבה הליטאית של אז? ראשית נביט אל הנהלתה – בראש המוסד עמד ראש הישיבה, שירש את המשרה מאביו או מחותנו. ואם תשאלו: מה פתאום ירושה? האם לא היה ראוי לבחור את הלמדן הטוב ביותר ולהעמידו בראש הישיבה? אכן, כך היה באמת בפועל. למדן שהקים ישיבה במזרח אירופה היה צריך לדאוג לה בעצמו כדי לקיימה מבחינה כלכלית, שכן מושג של שכר לימוד לא היה כמעט קיים בישיבות. התלמידים רובם ככולם היו עניים ולא יכלו לעמוד בשכר לימוד. להפך, הישיבה היא שתמכה בהם כדי שיוכלו לשלם למגורים בחדר שכור בעיירה ולקנות לעצמם ארוחה או מוצרי אוכל מדי יום ביומו. כל זה עלה הון רב, וראש הישיבה הוא שנאלץ להשיג את הכספים להחזקת תלמידיו. וכיצד הוא עשה זאת? במכתבים לנדיבים, במסעות לאורך ולרוחב הארץ ולעתים אף בנסיעות אל מעבר לים – לאחינו בני אמריקה ואף לדרום אפריקה. כמובן, המשימה העיקרית של ראש הישיבה הייתה ללמד את תלמידיו לשחות בים התלמוד ולהביאם לידי בשלות לימודית. אולם הבעיות החומריות הביאוהו לא פעם לזנוח את ייעודו החשוב ולבקש את לחמה של הישיבה במחוזות רחוקים.
ראש הישיבה שהקים את ישיבתו ודאג לה לאורך שנים רבות זכה בצדק שהישיבה תיקרא על שמו. אך טבעי היה כי ימנה בה בעלי תפקידים מבני משפחתו, אשר היה בטוח בהם שהם יוסיפו לדאוג לטובתה ולשלום תלמידיה לאחר לכתו מן העולם. אולם לא תמיד יכול אדם לשלוט בכישורים של בניו או ביכולת ההוראה שלהם. והנה גם במקרים כאלה נמצא פתרון מיטבי. לראש הישיבה היה מאגר לא אכזב שממנו הוא יכול לבחור את ממשיכו: בישיבתו למדו בכל שנה מאות תלמידים, בדרך כלל 200–300, שהיו משמנה וסולתה של יהדות מזרח אירופה הן בכישוריהם הלימודיים ובחריפותם הן ביכולת ההתמדה שלהם. וראש הישיבה לא נזקק לעצות. הוא הכיר כל תלמיד לפניי ולפנים, וידע לדרג את תלמידיו על-פי כישוריהם ומידותיהם. את הטובים ביותר היה בוחר כחתנים לבנותיו (כן, מעין שידוך), ומהם היה קובע את ממשיך הדרך – את ראש הישיבה לעתיד. אמנם התקיימה כאן ירושת משרה – אבל ירושה סלקטיבית מאוד, שניתנה לטובים ביותר.
ומי באמת היו התלמידים? אל הישיבות הליטאיות שאני דן בהן, "ישיבות גדולות" (או בלשון ימינו "ישיבות גבוהות"), נכנסו תלמידים מגיל 17 ואילך – ולמן סוף שנות העשרים של המאה העשרים מגיל 19 ואילך – והם היו נשארים בישיבה עד לנישואיהם. והנישואין באותם ימים היו מאוחרים, בדרך כלל לקראת סוף שנות העשרים של חיי התלמידים, ואף נישואין בגיל 30 ומעלה לא היו חריגים. תלמידי הישיבה היו אפוא בעלי ותק בישיבתם, ובהם כאלה שהיו עוברים כעבור כמה שנים לישיבות אחרות כדי לסגל לעצמם דרכי לימוד חדשות, לזכות בתמיכה חומרית מוגדלת (גם זה היה חשוב אז כמו היום), או כדי להצטרף ללמדנים ותיקים אחרים ולהתעלות עמם יחד בלימוד. אם כן, בישיבות למדו בחורים שכבר עברו את משבר גיל הנעורים, ידעו מה לפניהם ומה ציפיותיהם לעתיד, והדבר רק עזר לגיבושה של הישיבה ביום עברה – וימים כאלה לא חסרו, כמו שאפשר לגלות בספרי.
כלום היו בחינות בישיבות הליטאיות? חוץ ממבחן כניסה בעל-פה לא היו התלמידים נבחנים כלל. אם כן, כיצד ידעו ראשי הישיבות לדרג את תלמידיהם? הלימודים בישיבה היו לאורך כל היום כולו, ובכלל זה בשבתות, ורוב-רובו של הלימוד – עיסוק בסוגיות תלמודיות. זמן קצר לאחר תחילת הלימודים כבר ידע וחש כל תלמיד את הערך שלו בהשוואה לערך של חבריו בכישורים, בחריפות, בבקיאות ובשקדנות. לא נדרשו כל בחינות לכך, שכן הדברים צצו מהר מאוד מעל פני השטח. יתרה מזו, תלמיד שחש כי אין הוא עומד בציפיות וכי הוא נשרך אחרי האחרים, מצא את עצמו מהר מאוד בעמדת נחיתות נפשית, ולא ארכו הימים והוא היה עוזב מרצונו את הישיבה. תהליך זה של ברירה טבעית התבצע בלא כל מעורבות של ראשי הישיבה: הטובים ביותר – אלה שהישיבה ורמתה התאימו ליכולתם ולכישוריהם – נשארו במקומם, והחלשים יותר עזבו. אפשר אפוא לראות בישיבות של אז את יחידות העילית של הנוער המזרח-אירופי, הנוער בעל הכישורים המובחרים ביותר.
להוותנו, אותו נוער מובחר, רובו ככולו, נרצח בימי השואה בבורות החיסול בעיירות ליטא ובמשרפות מיידנק וטרבלינקה שבפולין.
לזכרם – ספרי "כצור חלמיש".

» ביקורות נוספות של בן-ציון
» ביקורות נוספות על כצור חלמיש - תור הזהב של הישיבות הליטאיות במזרח אירופה