ביקורת ספרותית על סיפור שקרה לי בדרך מאת דבורה עומר

---

באופן מפתיע לא גדלתי על דבורה עומר. ספריה נחטפו בספריה ועמדו על מדפי הספרים של חברותי ואיכשהו, קשה לי להסביר איך, רובם לא הגיעו לידי. אני זוכרת במעומעם אחר צהריים אחד (מיני רבים אחרים) שביליתי אצל דודי ודודתי , שכבתי על בטני על מיטתה הזנוחה של בת דודי שהתגיסה וכמו תמיד שלפתי ספר מן הכוננית הנמוכה ושקעתי בקריאת "הכלב נו נו נו". קראתי גם את "מי ראה את קפיטן קוק" ואפילו קניתי וקראתי אותו לבכורי אבל אני לא זוכרת מספיק בשביל לכתוב עליהם משהו משמעותי.

ובכל זאת- כל סדרת הספרים החינוכיים לגיל הרך- מ"מגדל של קוביות בניתי", דרך "הנשיקה שהלכה לאיבוד" ועד "לא מתחשק לי" הגיעו אלי במשך השנים וקראתי אותם לילדי הקטנים. הם ככבו אצלנו למשך תקופה ארוכה ולמרות רתיעתי מספרים חינוכיים אני חושבת שהם ככבו בצדק.

באחת מן השבתות, לפני שנתיים בערך, באה אלינו חברה והביאה לבתי את הספר הזה- "סיפור שקרה לי בדרך". לא ממש התלהבתי כי הספר נראה לי קצת קטן עלי ועליה אבל היא התעקשה שאקרא לה ממנו שוב ושוב ובמבט לאחור אני מבינה אותה.

על הספר הזה חתומות שתי סופרות: דבורה עומר וורד רביב - שורץ.

מישהו זוכר את ורד? זאתי ממגדל של קוביות?

"ורד לובשת שמלה אדומה.
סנדלים לבנים היא נועלת וגרבים ורודים היא גורבת.
ורד עומדת מול המראה ומסתרקת יפה יפה במסרק ובמברשת.
הביטו הביטו על ורד: נכון שהיא נהדרת?
ממש גברת."

בבית שגדלתי בו היו אומרים- "היא שוב פעם עומדת מול הראי" אבל מורד מתפעלים. כנראה שפרופ' עמירם רביב (היועץ הפסיכולוגי החינוכי שעומד כבר שנים מאחורי המגדל, הנשיקה ועוד) לא ייעץ למשפחה שלי.
מסתבר שורד הנהדרת היא הבת שלו והיא גדלה והפכה לורד רביב- שוורץ – עו"ד במקצועה, סמנכ"לית בחברת היי טק ואמא. כשבתה הייתה בת שנתיים וחצי היא הרגישה שחסר לה ספר, נדבך משלים בין המגדל לנשיקה, וגייסה את דבורה עומר, שהייתה כבר חולה ומיעטה בכתיבה, ליצירה משותפת של הספר הזה. אודות לורד הוא צעיר ועדכני (יש בו ילדה שקוראים לה ליאן ואין בו טלפון חוגה אבל זה לא רק זה, זה משהו באווירה וכנראה גם באיורים של טלי מנשס) ואודות לדבורה עומר הוא, כמו שאר ספריה, פשוט וברור, כן ולא מתחנף.

אני חשדנית כלפי ספרי נושא, כאילה שמיועדים לפלח השוק הצר של בני שנתיים עד ארבע, מחולקים לפרקים לפי שלבים התפתחותיים, נוגעים ברפרוף בעשרות התמודדויות וכן הלאה; אבל נראה לי שגדולתה וקסמה של דבורה עומר (גם בספרים שכתבה לילדים גדולים יותר) הם ביכולת לתת לילד, ואגב כך גם לאמא שלו, הרגשה שהם לא לבד ולעשות את זה בחן.
אנחנו לא לבד ולא המצאנו שום בעיה- כדאי מאוד לגלות את זה מוקדם ככל הניתן וזה אפשרי, במידה מסוימת, אם מספרים לנו את זה.

כי כשקראנו את הספר הזה גילינו שלא רק אנחנו מתגעגעות לשמלות בחורף ומתפשרות בסוף על תלבושת רב עונתית ושגם במשפחות אחרות מתמקחים על הגבול הדק בין אוכל בריא לממתקים ולא רק אצלנו משחקים בשתי אימהות ותינוק שהוא גם גיבור על (טוב אולי האחרון הוא כן רק אצלנו) וגם בבית של מאיה ותמר (לא רק לנו קוראים תמר. ידעתם?) תיבת התחפושות היא המשחק הכי אהוב, גם לאחרים ישנם פחדים שקשה להם להסביר את מקורם וגם אצלם רבים על הצבע של הצלחת.
ויש בזה משהו מאוד מרגיע, כמו לשמוע שאמא שלכן, כמוכן בדיוק, קנאה באח הקטן שלה וצבטה אותו בסתר מתחת לשולחן ובכל זאת עכשיו הם חברים.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על סיפור שקרה לי בדרך