ביקורת ספרותית על מאת

---

הספר "יהודי הדממה" בצבץ לי מתוך מדף אחד שבחנות ספרים שבמרכז ירושלים. בעוד הוא קטן וצבעו הישן מעיד על קדמותו שדווקא קולעת לטעמי במראה של ספרים, לא שיערתי שזה יוכל להשפיע עליי עד כדי-כך. ומהו כך, ולמה בעצם, כבר אסביר. בואו והיכנסו לרגע לעולם שבתוך ראשי- אשר זהו עולם המוצף בהתלבטויות רבות על עתיד העם היהודי, טיבו, המשך דרכו, ותוכנו שראוי שיתקיים ושיהיה. בקביעה א-פוסטריורית אני יודע שאחת הבעיות המרכזיות כיום היא נישול המקורות היהודיים מידי הדורות הצעירים בארץ, דורות שהמושג שלהם וההכרעה שלהם לגבי היהדות הוא קלוש ביותר. זאת ביודעי כי העם נדרש לתוכן יהודי, ולא רק למסגרת מדינית שתחזיק את הקולקטיב הזה- "העם היהודי הישוב בארצו" תחת יישות אחת. זהו במקצת מתוכן המחשבות שלי כבר כמה זמן ובימים אלה.

מעט ביוגרפיה: אליעזר ויזל, ניצול שואה שנולד בסיגט (רומניה). משפחתו נספתה במאורעות השואה. הוא ושתי אחיותיו ניצלו והצליחו לשרוד עד שחרור המחנות על ידי בעלות הברית. לאחר המלחמה שהה בבית יתומים בצרפת שם למד פילוסופיה ולימד עברית, אחרי כן השתקע בארצות הברית שם התאזרח והחל לעבוד בעבודתו הציבורית, המתבטאת הן בכתיבת ספרים רבים וגם בכתיבה לעיתון ידיעות אחרונות. נישא בשנת 1969 לאשתו מריון ולהם בן אחד. בשנת 1986 זכה בפרס נובל לשלום על פועלו ב"ועדה הנשיאותית לזכר השואה".

אלי ויזל מוסר לנו דיווח, עדות על מסעו לברית המועצות בשנות ה-60. למותר לציין כי שפתו של הסופר והתרגום של חיים גורי הן לטעמי מן המצוינות שאפשר למצוא בספרות העברית, ואני גם רואה לנכון להביא אותם בשורה הראשונה יחד עם שאר הסופרים הגדולים שלנו.
אמנם הספר דן בהקשר היסטורי-מציאותי אחר וזר למציאות שלנו, המציאות הישראלית שלאחר קום המדינה, אך למרות זאת הבעיות הקיומיות של העם היהודי זהות לעתים לחלוטין, גם פה בישראל וגם שם ברוסיה.

"המצב אינו גרוע כל-כך" מספר לנו אלי ויזל על ברית המועצות של שנות ה-60, לאחר נפילתו ומותו של סטלין, ברית המועצות שמתחילה לנוע אט אט אל עבר הנאורות. אין סכנת קיום המרחפת מעל לראש היהודים, אך ישנה סכנה שנשקפת בעיניי היהודים המקומיים, ששזורה בפחד איום. לימודים יהודיים ממלכתיים לילדים ולנוער אסורים, הקומוניזם שולט בכל רחובות הארץ, והדור היהודי הצעיר גם כן רואה עצמו כקומוניסט לכל דבר ועניין. הדור המבוגר כולו דומם על כך ולא משמיע קול. אולי תצליח לשמוע איזו מילה מפיהם על העניין ולא יותר, הם שרויים בדממתם. השלטון משאיר את היהודים תחת הגדרתם כיהודים ומנשל מהם את אוצרות התרבות שלהם, כך ש"אין היהודי יכול להיות יהודי ואין הוא יכול להיות לא יהודי". וזוהי הבעיה (בה' הידיעה) שאלי ויזל מציג בפנינו כאן. מילת המפתח בסיפור היא כשם הספר- הדממה של היהודים, השתיקה שלהם.

קראתי את הספר בשקיקה בלתי פוסקת. תוך יום וחצי כבר סיימתי לקרוא אותו. ומה שאני לא מבין יותר מכל, זה איך לא הכרתי עד כה עד כתבי אלי ויזל מקרוב. ויתכן כי ספר זה עורר הדים רבים ובכלל איני יודע על כך.

בתפילה בבית הכנסת, אלי ויזל מספר, אפילו היהודים עצמם לא נהגו נאותה בהכנסת האורחים והושיבו אותו בספסל של הזרים והסתכלו בו במבטים חושדים. זאת, מתברר אחר-כך, כי כל זר שאין מכירים יכול להיות בפוטנציה מלשין לשלטון, שהמלשינים אף הם יהודים. התפילה בבית כנסת מותרת, אבל הדיבור ביידיש למשל, אסור בתכלית האיסור. ואיך ידעו שאליעזר ויזל הוא לא מלשין? שראו שהוא מתפלל בדבקות ובעצימת עיניים ואפילו לא צריך לקרוא ישר מהסידור. הללו ביקשו סליחה על שחשדו בו והתפלאו על אדם צעיר שהוא כזה. "שכני ואני נותרנו כמו מולחמים זה לזה, כאחוזים בסודנו" הוא מספר, "האמינו לי: מעולם לא התפללתי בכוונה כזאת ובדבקות כזאת. מעולם לא זכיתי לקהל כזה".
והם אומרים לו, בכל מיני הזדמנויות ושיחות שהוא נקלע אליהן, בבתי כנסיות, בערים בהם נמצא, בבתי קפה, ובמשרדים, שהוא נתן להם תקווה, הוא הסמל לכך שיש עוד חיים יהודיים מחוץ לחיים המסכנים שהם חיים אותם. מותקף בתוך תקווה זו אלי ויזל חש לא בנוח, הרבה תלו בו תקוות רבות, ממסירת ד"שים, ועד להעביר מסר ליהודים בתפוצות שיהודי רוסיה בצרות וצריכים גלגלי הצלה. תפגוש את אחי? תמסור דרישת שלום לבן-דודי? תכנס את היהודים בשבילינו? תפיץ את צעקתינו אל מעבר לים? יש עוד תקווה נכון?

הדממה הזו ששוררת באווירת הסיפור במחציתו הראשונה, שמתוארת בצורה מהפנטת ובלתי רגילה, פוסקת עם תחילתם של ימים נוראים, כאשר העד שלנו נוכח להיפעלות המונית בהגעה לבית כנסת בחגי סוכות יום כיפור וראש השנה. היפעלות זו מגיעה לשיאה בשמחת תורה כאשר אלפים של יהודים צעירים מתלווים למבוגרים ופורצים לרחובות ורוקדים כאילו אין מחר ואין כלל אנטישמיות ברחובות, לכבוד התורה והעם היהודי, ודוד מלך ישראל חי וקיים. מה יפה שעד תחילת ההקפות כשהתפילה המסודרת עוד מתקיימת, כל האלפים מגיעים פשוט כדי לצפות במחזה של התפילה, שהדור המבוגר בלבד בקיא בה ומקיים אותה לבדו, כאילו הם הצופים והללו השחקנים. ובסיום החג, היהודים מתפזרים לחייהם הרגילים, אוגרים את כוחותיהם מהשנה הזאת עד לשנה הבאה, ובינתיים משתדלים כולם להישאר נאמנים ליהודתם ואף צולחים בזה. במעשה ההרואי הזה, של הריקודים הבלתי פוסקים ברחוב ארחיפובה שבמוסקבה, אנו עדים לניגודים, שבסוף הספר ויזל גם מעלה אותם לניתוח לא מפורט מידי שמתאים כמו יד לכפפה לאווירת הספר.

כל היהודים אשר הגיעו לשמוח בשמחת התורה, אין להם כלל מושג של יהדות. הם לא יודעים את מקורותיה, לא יודעים בכלל איך להתפלל, לא יודעים איך נראים כיום החיים היהודיים מחוץ לרוסיה ומה היהודים בחוץ חושבים ועושים. בפרק המוקדש למה שאלי קורא לו "נס שמחת תורה" (המושג השני שעולה מתוך הספר), אלי מעלה על הכתב כמה שיחות שהיו לו עם המקומיים תוך כדי השמחה והריקודים. בחרתי להביא דוגמא אחת, של שיחה עם נערה שהשתתפה בשמחות, שהיא לטעמי אחת מהבולטות בספר:

"את דתית שומרת מצוות?"

"ודאי שלא."

"יכולה היית לגרום נחת לסבא שלך..."

"בלי ספק, אך יהיה זה יותר מידי. מלבד זאת אני כופרת כחברי."

"מה ידוע לך על הדת היהודית?"

"די והותר כדי להתנגד לה. דת מיושנת, מיוסדת על ערכים שאבד עליהם הכלח. היא עושה את האדם לקרבנו של אלוהים. זה לא מוצא חן בעייני."

"ואילו אמרתי לך שהיהדות אינה רואה שום אדם כקרבן."

"תעמולה בלבד."

"ומה ידוע לך על עם ישראל?"

"מורכב מקפיטליסטים, סוחרים ונוכלים. כל ילד בבית-הספר יודע זאת."

"את באמת מאמינה בכך?"

"הילדים מאמינים לכל דבר בכל מקום."
"ומה דעתך על מדינת ישראל?"

"היא נשלטת על ידי משטר גזעני, קולוניאלי, בשרות האימפריאליזם. כל איש הקורא עיתון יוכל לומר לך."

"אם כך, מדוע באת לכאן הערב, מדוע את רוצה להישאר יהודיה?"

היא קפאה לרגע, אחר החלה לחייך:
"אינך מבין. אבל זה פשוט. לא חשוב ביותר מה חושבים אחרים על עניננו. ישנה חשיבות למחשבתנו שלנו".
היא הפסיקה את דבריה כאילו ביקשה לבדוק את רושם וידויה והמשיכה חרש:
"שאלת אותי מדוע אני יהודיה. אני רוצה לומר לך: פשוט מאוד, מפני שאני אוהבת לשיר."

שירתו של הנוער על אף שהוא לא יודע להתפלל, אומר ויזל בהמשך, כבר כמו נהיית לתפילה. הקורא פוגש בסיפור קומוניסטים שרוצים להיות יהודים, חברי הקומסומול (תנועת נוער קומוניסיטית), סטונדטים, אנשי אקדמיה, מדינאים (שכאלה יהודים כמעט ואין), כולם רוצים ביהודתם. ומדוע? משום שהם יהודים. זהו הצד השני של המטבע, הניגוד לאותה הבדידות והדממה שבאורח חיי היהודים שויזל מתאר. זה מתן עדות על שילוב מוזר של קומוניזם-ישראל, חגים של שמחה ולאחריהם פחד, דין הזקנים וחיוניות בני הנעורים. ועל כל זאת כתב ויזל בספר דבר שמשך מאוד את תשומת ליבי-

"הפונים אל היהדות בבלי דעת מה היא, המשיכה המיסטית-למחצה שמושכת ישראל אנשים שנואשו כליל מן הסיכוי להגיע אליה אי פעם. כיצד לאחד דברים אשר מטבע ברייתם שונים הם זה מזה. לא אנסה לעשות זאת. הפרדוכסים אינם מפחידים אותי. הקיום היהודי מלא אותם. הוא שייך לתחום המיסתורין ולא לתחום ההיגיון. הניסיון לדון בו במישור האינטלקטואלי רק יבלבל אותנו".

זו פסקה שמדברת בעד עצמה, אך אוסיף בכל זאת כי אכן בשירות ההיגיון, אין אלא חיים מושלמים שאינם בנמצא אף פעם. חיים מלאי אנדרלמוסיה, חיים כאותים ומלאי תוהו כמו אלה המתוארים כאן, באמצעות ההיגיון לא נדע איך להתמודד איתם, אלא רק באמצעות שאלות הזהות שיש לעוררן. התשובות טמונות בנו ולא באיזה היגיון חיצוני.

אגיע כאן להווה שלנו בישראל. באופן מפחיד סוגיית הזהות היהודית שברוסיה הסובייטית, אפשר להעתיק אותה כמעט אחד לאחד למציאות שלנו כאן בישראל. הנוער, יש לו מושג קלוש, אם בכלל על תכנים יהודיים, הכל מצהירים שהם יהודים פשוט מפני שהם יהודים, ובמיוחד נוטים כמראה השיחה למעלה לחשוב כל מיני דעות קדומות ולא מבוססות על יהודים בכל המגזרים. ברוסיה הרצון ליהודיות הוא דווקא חיובי, כי הוא מביא לטעם של עוד ובסופו של דבר, כעדותו של ויזל, וגם כמו אמונתו שלו, הרוסים בסוף בניצחונם עולים ארצה.

היהודים ברוסיה, כפי שרושם ויזל בסוף עדותו "הפכו מצב של כפיה למעשה של בחירה מרצון". זה סוד הלב היהודי של התקופה. הדגש שאני שם הוא על הבחירה מרצון. צריכה להיות בחירה מרצון של הנוער הישראלי, ואנחנו צריכים להקנות לו אותה. ויזל אמר על ברית המועצות ש"האחריות לשקיעת הרוח היהודית מוטלת על שכם הצעירים בלבד. רק אותם יש להאשים בכך". כאן בארץ, כולנו אשמים, ובעיקר מערכת החינוך הממלכתי שאותה אנחנו בעצמינו יצרנו. כאן בישראל, אפילו האפשרות למרוד לא ניתנה לבני הנוער, כי במערכת החינוך שמלמדים בה לא מעט תוכן, אין תוכן יהודי של ממש. ובחייהם הנוחים של הילדים כפי שהם היום אין ללב כלל עוד מה לבקש.

העובדה הכואבת ביותר היא שהפרדוקס שאליעזר ויזל מדבר עליו, כשמעתיקים אותו למושגים שלנו כאן בארץ, לא עומד על יחס יהודיות-קומוניזם, אלא על יחס יהודיות-ישראליות, כשלכאורה הם צריכים להיות ממוזגים זה בזה. לכן חיבור בר חשיבות זה של אלי ויזל, ברעיוני החינוכי הוא חלק מתוכנית הלימודים במערכת החינוך הממלכתי בישראל, הדתית והחילונית גם יחד. נער שאין לו בתוכו כלל מושג במה הוא יהודי יוכל לפגוש אנשים נוספים שגם כן לא היה להם מושג כזה, אבל היה להם הדחף הקיומי ליהדותם. מהדחף הזה כל אחד כבר יכול לכוון את עצמו, ועוד יותר אם בתוך החינוך הישראלי ילמדו על התפילה, על התנ"ך, על התלמוד, ועל שאר מקורות ישראל בלי שום מחוייבות דתית, בדיוק כמו הקומוניסטים החילונים-יהודים בברית המועצות. אלי ויזל בעדותו המפעימה מעלה את השאלות החשובות ביותר על טיבו ומשמעותו של העם היהודי. בי אישית, הוא השאיר חותם עמוק ביותר, ואני מתכוון לכך בכל נימי נפשי.

» ביקורות נוספות של יקירוביץ'
» ביקורות נוספות על