ביקורת ספרותית על הדת קמה על יוצריה מאת ירון ידען

---

כשסיפרתי לחברה שלמדה מחשבת ישראל על הספר הזה, היא אמרה לי משפט די מדהים: כל הסטודנטים שלומדים בחוג למחשבת ישראל מתחילים לשנוא את היהדות. אמירה מפתיעה ולמרות שאני חילונית גמורה היא גם עשתה לי צביטה בלב ונראה לי שאין צורך להסביר למה. מה שכן צריך להסביר זה מדוע היא אמרה את מה שהיא אמרה, אילו דברים ביהדות יכולים לגרום לתחושה שלילית כל כך חזקה. אז נכון, אני כחילונית לא לגמרי מופתעת מתחושת הרתיעה כלפי הדת היהודית, שערכיה משתקפים לא פעם בפסקי הלכה אבסורדיים, בקביעות מקוממות, למשל בכל הקשור למי שאינו יהודי (היזכרו ב"הלכות הריגת גוי" שדובר עליהן לאחרונה) ועוד כהנה וכהנה דברים, אך עדיין טבועה בי התחושה שקיימים גם צדדים יפים ביהדות ומפליא שסטודנטים שלומדים את התחום לעומק, מפתחים תחושה כל כך חד צדדית (כמובן, קיימת האפשרות שחברתי הגזימה בדבריה ובכל זאת נראה לי שיש טעם להתייחס אליהם ברצינות).

כאמור, השיחה הזו התקיימה בעקבות הקריאה בספר "הדת קמה על יוצריה". ספר שמצליח להסביר היטב מה מקומם בדת היהודית. הוא מציג את עקרונות ההלכה היהודית ומראה שהיא מבוססת על ערכים שרחוקים מרחק שנות אור מהערכים של חברה נאורה המכבדת זכויות אדם ומאמינה בשוויון בין בני האדם (ולא בעליונות העם היהודי ובעליונות הגבר). הדברים האלה אינם בגדר חידוש, אך זה רק ברמה העקרונית. אני מצאתי עניין רב לקרוא ציטוטים מדברי חז"ל על נושאים שונים, כמו יחס ההלכה לחילוניים ולבני עמים אחרים, יחסה לנשים, לבעלי מום, לגרים, לבעלי חיים. מה אומר לכם? לא תענוג גדול לקרוא את זה. בכל הקטגוריות האלה בלי יוצא מן הכלל ההלכה לא יוצאת טוב. הומניזם? רחמים? אמפתיה לבעלי חיים? לא בבית ספרנו. ואם חשבתם שבחלוף השנים דברים השתנו, תחשבו שוב. ציטוטים של הרמב"ם ושל פוסקים בני דורנו המצויים גם הם בספר יוכיחו זאת. אותם עקרונות ואותן הכרעות מקוממות מוצאים את מקומם גם אצלם.

אחד הדברים שציערו אותי ביותר הוא הפרשנות של הרמב"ם לציווי "ואהבת לרעך כמוך", משפט חשוב ויפה שכולנו גדלנו עליו. מה רבה הייתה האכזבה לקרוא שההגדרה של רע כל כך מצומצמת: רעך הוא יהודי שומר מצוות בלבד. ואם הוא אינו שומר מצוות? "מצווה לשנאותו". גם הפסוק החשוב "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" זוכה לפרשנות מצמצמת: הגר המדובר הוא לפי חז"ל גר שעבר תהליך גיור והפך ליהודי כמעט לכל דבר ועניין (גר צדק) ואילו גוי שלא התגייר, אלא מאמין בתורה וקיבל עליו שבע מצוות בני נח (גר תושב), אין מצווה לאוהבו.

ואולי זה המקום להרחיב על היחס ללא יהודים – לגויים, אשר לו מייחד הכותב פרק בספר:
הגויים נתפסים כבעלי תכונות ביולוגיות שונות מאלה של היהודים ובעלי תכונות ערכיות שונות. הביסוס לכך הוא פסוק מספר יחזקאל: "בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם" (יחזקאל, כ"ג, 20). כלומר, הם נדמו בעיני חכמים לבהמות וכל היחס אליהם נגזר מכך. מבחינת החוקים: רוצח אדם דינו עונש מוות אלא אם הוא רצח גוי. במקרה זה הוא אינו נענש בבית דין. וכן: גוי הנמצא בסכנת מוות, כגון אם נמצא בבור עמוק, אין מצילים אותו: "הגויים... לא מעלין (מהבור) ולא מורידים (אל הבור)". וגם בימינו הגישה לא השתנתה: הרב עובדיה יוסף, לדוגמה, קבע כי כהן המברך את העם בבית הכנסת, ידיו צריכות להיות נקיות מעוון הריגה, אך הריגה לצורך העניין היא הריגה של יהודי בלבד. הריגת גוי אינה פוסלת את הכהן לברך את העם בבית הכנסת.

כותב הספר, ירון ידען, מתקומם בספר נגד העובדה שהרבנים בימינו, אף על פי שנראה שלחלקם קשה עם חלקים שונים בהלכה, אין להם את האומץ להתנער מהם ולומר שיש לשנות אותה. גם אם הם נוטים לשוויון ולהגינות, ברוח ימינו, הם אינם עושים את הצעד המתבקש הזה. ומכיוון שלדת יש דריסת רגל במוסדות המדינה – בתי הדין הרבניים הם הדוגמה המובהקת לכך – יש לקיבעון הזה של אנשי הדת רלוונטיות גם לחילוניים, שנאלצים לעתים לסבול מנחת זרוען של תפיסות מפלות ומקוממות להחריד. הכותב מצביע על האבסורד שיש ביחס של החילוניים כלפי הדת והדתיים. החילוני מאפשר לרבנים, שמחזיקים בעמדת ההלכה כלפי החילוני – עמדה מתנשאת המצדיקה אפליה נגדו – להשפיע על חייו ולהחליט החלטות הנוגעות לו, שלא לדבר על הערכים השונים המנחים אותם, ערכים שאין בינם לבין ערכי האדם החילוני דבר (אם למנות כמה מערכי החילוני: שוויון, הומניזם, שלטון החוק, חופש). נראה שהכותב מנסה לפקוח את עיניהם של החילוניים ולהבהיר להם במה באמת מאמינים הרבנים (וגם אם לא מסכימים, הרי שעדיין דבקים), המצטיירים להם כאנשים מתונים וסובלניים.

במהלך קריאת הספר תהיתי מדוע הכותב לא מזכיר זרם חשוב ביהדות שבעצם יישם הלכה למעשה את רעיונותיו. והכוונה היא לזרם הרפורמי. הזרם הזה היה אמיץ מספיק לומר שחלקים מההלכה אינם מתאימים עוד לימינו. הם מבטאים ערכים שהיו מקובלים לפני אלפי שנים אך לא כיום, ולכן אין ליהודים מחויבות לנהוג על פיהם. כך ביחס למעמד האישה, ביחס לרעיון של עליונות העם היהודי (הרפורמים ויתרו על הרעיון של העם הנבחר) ועוד. כך הדת לא תקום על יוצריה, כפי שהוא רוצה.

אסיים בציטוט מגב הספר: "ספר זה מעניק בסיס ותשתיות ידע למי ששייכות, זהות, דת ולאום טורדים את מנוחתו". יש לציין שגם הוא עצמו טורד מנוחה ומנפץ איזה סוג של מיתוס עצמי שיש לנו לגבי עצמנו (לפחות לחלקנו) בכל הקשור לערכים של דתנו (ובכוונה אינני אומרת של עמנו, כי יש הבדל. רובו של עמנו כיום אינו דבק בערכים המבוטאים בספר, כך לתחושתי לפחות). הוא כמובן גם מאפשר להבין טוב יותר ולא להיות מופתעים מקביעות שונות של רבנים ומעמדות של מפלגות דתיות, למשל ביחס לעובדים זרים וביחס לקדושת החיים של מי שאינו יהודי.

» ביקורות נוספות של איילת
» ביקורות נוספות על הדת קמה על יוצריה