ביקורת ספרותית על כושיה עם שמשיה - איורים: מרים ברטוב מאת רנה שני

---

חזרה אל הבית המוגן
--------------------------

"כושיה" כך "סתם ילדה" בלי שם (אבל ככינוי נלעג ולא תקני למילה כושית שגם הוא נלעג ונס לחו) אבל עם קשר לשמשייה אדומה של אימא שלה. והיא רוצה לעזוב את אימה ושלושת אחיה ולצאת ממקום צר ומסוגר אל מסע שבו היא נפגשת עם העולם הגדול והפתוח.
עלה בדעתי ספר שיריה של דליה רביקוביץ "חורף קשה" (שיצא בשנת תשכ"ד, סמוך ליציאת הספר הזה), ומתוכו: "וְשׁוּב הָיִיתִי כְּאַחַת הַיְלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת,/ בְּצִפָּרְנַיִם שְׁחוֹרוֹת מֵעָמָל/ וּבִנְיַן מִנְהָרוֹת בַּחוֹל./ כָּל מָקוֹם שֶׁנָּחָה עֵינִי הָיוּ רְצוּעוֹת אַרְגָּמָן./ וְעֵינַיִם רַבּוֹת זָרְחוּ כְּמוֹ חֲרוּזִים שֶׁל כֶּסֶף./ שׁוּב הָיִיתִי כְּאַחַת הַיְלָדוֹת הַקְּטַנּוֹת,/ שֶׁנּוֹסְעוֹת בְּלַיְלָה אֶחָד סָבִיב לָעוֹלָם כֻּלּוֹ" (מתוך השיר "הזמן הניצוד ברשת"), ובכלל יצירתה המוקדמת (הכוללת את ספרה הראשון "אהבת תפוח הזהב") זמינה לרוח היצירה של רנה שני.
כושייה היא צבע הפדות והניגוד. הכול ממשיך להצטבע עליה בחוץ. כל גוני הקשת של האביב בשפה מומחשת ויצירתית, הן בסיפור והן בשירה.
זהו ספר על יציאה ושיבה (פתיחת הדלתות היא מוטיב חוזר בשירתה של שני) מן ההתעוררות, וזאת למרות הניגוד בנוגע לשונות שבה מופגנת הילדה.
הניגוד ממריץ להתעוררות. הילדה עונה לציפורים שרואות אותה (מבפנים לסטראוטיפ) עפה: "אני לא מן שמנמנה ושחרחרת אני כושייה. סתם ילדה. מהכפר הקטן "תושיה".
המקום תושייה, שאול מספר איוב. העולם המכיל רוח, שמים, אגם, מניע את הכושייה על שמשייתה, קודם כול מלפני עצמה, כאחת החווה את העולם השמימי והארצי מתוך עמדה של חיוניות, עצמאיות והגשמה: היא עפה באוויר ונוחתת חזרה לקרקע, נכנסת למים. החוץ נושא אותה בשלום.
היא משוחחת עם העולם שבחוץ המיוצג על ידי בעלי החיים שבו. מבטיחה שתחזור להשיב לחתולים ד"ש מחתולים אחרים בעולם; וכשהיא חוזרת, מסתבר, שלא היה חשוב לה, מה שלא היה חשוב לחתולים מלכתחילה, משום שדי להם עם הידיעה שהם היחידים בעולם, אך לה חשוב החיפוש והתובנות שהיא מקבלת מתוך התחושות ומפגינה באחדותה עם הטבע. והשראתה בחוץ, ממלאת אותה בהרגשה של עליצות עד אפיפניה.
היא משיבה לחתולים בצער שלא ראתה חתולים אחרים. משהו בחיפוש נעצר לבסוף בחלום. החלום הוא כחלק משלים למסעה. העולם נשא אותה בהרגשה של התעוררות גדולה מחלום שיש עימה לשוב ממנו אל שוויון נפש בחיק המוכר.

הנפש שרה שירים חדשים אל הדרך ונפתחת לדמיון, אך גם משחזרת שיר אחר מתוך הזיכרון: "דוגית נוסעת מפרשיה שניים" ...המלחים בשיר הידוע הזה נרדמו, ו"אם לא ייעורו, ...איכה תגיע הדוגית לחוף". ידיעת השירה משפיעה על הילדה בתושייה.
העלאתה של השירה מן הזיכרון והנחלתה בעולם שבו גם הצפרדעים שומעים, מאפשרת להניח כי הילדה העלתה אל המודע את השיר על תובנתו; שהרי היא נמצאת חולמת אחר כך בחוף.
מתוך המרחק שאליו הילדה נשאבת מכוח רוחניותה, היא חולמת על שבלול. בתוך העולם הפתוח, נעולה בבית מוגן כשבלול. זו ההיפקחות שבאמצעותה היא שבה מן הסף של החלום אל חיק המציאות: החלום חש אל המציאות כנבואה.
לאלה שחיכו לה, היא שרה את מה שעבר עליה (בסוף הספר).
היא עונה לאימה, שאי־אפשר לספר על מה שעבר עליה, אלא לשיר ב"שיר המסע הגדול" שנכתב בו בזמן מן הדרך, וכך מודגש לו עוד ניגוד בין ציפיות הילדה והאם; שהרי בפתח הסיפור הילדה יוצאת לאביב ולמסע הגילוי שלה בסוד.
המחברת משווה ליצירה את תפיסתה המתבקשת לערכה האכזיסטנציאלי. היא תופסת את עצמה כמשוררת, ואולי גם מכאן העילה לשונותה מלפני הסובב.
היא יוצאת מלפנים לתת המודע ולהתגלותה על העצמי.
זאת ילדה שיש לה, מלכתחילה, סודות כלפי הבית - חשיבה של סוד כלפי תוכניות יציאתה לדרך והתמודדותה בעולם; כאילו היא מתכננת יציאה ארוכה הכוללת את הרגשת לבדותה.
היא יוצאת לדרכה בצימאון: "אחר כך פתחה את העיניים הגדולות שלה ויצאה לראות את העולם הגדול".
לילדים, זהו ספר יציאה למירוק רגשות יצירתיים ולעידודם בתוך הרפתקה שיש ממנה חזרה אל הבית המוגן.

בתחילתה של היציאה, היא שרה "שיר־אביב קטן", וכבר מתאוננת שלא יצא לה שיר מוצלח, מכיוון שלא הצליחה לדמות את האביב עוד אלא כפרח "לילך".
גם מהחיות הנקרות בדרכה ויוצרות איתה אינטראקציה, היא, בעצם, בורחת לעבר הסוד. ההרפתקה שלה כוללת רצון להגיע "אל מרחבי המים! אל קצה השמים!".
מה שמציל אותה, היא השמשייה שמלכתחילה נאחזה בה; וזו גורמת לה לעוף קדימה כמו מכונית, להגביה בשמיים; ועם שוך תנודת הרוח לנחות עם השמשייה כמו מצנח אל המים, ושוב השמשייה מתהפכת כסירה.
שמשייתה של האם, היא, בעצם, הקשר היחיד להצלתה ולחוויותיה בעולם הגדול. מסע לצורך השגת עצמאות על דרך ההפשטה של השמשייה אשר תביא אותה אל חוף מבטחים.
שם תחלום שהיא שבלול, ואילו השמשייה, הבית שלה - קונכייה. הילדה בעצמה מגיעה לרמת הסמלה משלה היוצרת את זיקתה המחודשת אל ביתה.
אימא שלה תזכיר לה, לבסוף, שהשמשייה "שלי שלך"; וזה מה שמאשש את הדימוי על האביב שהיה לה (בתחילת המסע) לא מוצלח "כמו לילך"!
לשון האם נופלת על לשון ילדתה כמעידה לשותפות גורל ביחסי הגומלין ביניהן.

» ביקורות נוספות של שמעון שלוש
» ביקורות נוספות על כושיה עם שמשיה - איורים: מרים ברטוב