את התמונה קיבלתי בפקס, מטושטשת, כמו העבר, כמו הזכרון. בחירה טובה, חשבתי, אם הכוונה לרוח הזמן, לפלמ"ח - תמונה קבוצתית בלי רובים. שלשום כבשו עיר, אבל הם מהורהרים, לא שמחים. עכשיו הפוגה קצרה בין קרב לקרב ואפשר להיפנות לכאב ולפחד. אתמול היו רבים יותר, מחר יהיו מעטים יותר, מי ימות, מי יחיה? אפייני, שהנשק היחיד כאן חגור למותני נערה, אבל אין זו הצהרה פמיניסטית, אפלייה מתקנת, אלא תביעה לשוויון, שחלה קודם כל על השוויון בחובות. הנשיות פורצת כאן במלוא כוח העלומים, מתגאה ב"כפייה", ואפילו האקדח, סימן הדרגה היחיד בחברה בלי סמלי מעמעד, מוסיף לה נוי. מי בתמונה? אפשר לטלפן לזיוה: הם המגדוד השלילשי, ביער בן - שמן, אחרי כיבוש לוד, וההבעה הספקנית שעל פני אחרים מהם מלמדת שהם מפקפקים באפשרות שהצייר העומד באמצע, נטע זר ידידותי, יתפוס בעפרונו את רוח המקום. מרבים לצלם אותם בזמן האחרון: כה צעירים וכבר היסטוריה. מחרתיים תצולם זיוה במקום אחר, מגישה כד מים לפיה, והמשורר אברהם חלפי יראה את התצלום ויכתוב:"ראיתיך עם כד צמוד אל השפתיים... אוי חבל חבל שגם אני אינני כד". וזעירא ילחין ושושנה דמארי תשיר, וזיוה, קצינת הקשר של הגדוד, העומדת כאן בין חבריה, נשענת על עץ ופלסתר קטן על מצחה, תיכנס בעילום - שם למצעד הפזמונים.