“ארץ ישראל של תחילת המאה ה-19, היתה חבל ארץ מוזנח ושכוח לב. יהודי הארץ גרו בארבעת ערי הקודש : ירושלים, חברון, טבריה וצפת. מספרם לא עלה על כמה עשרות אלפים בודדים. רב יהודי ארץ ישראל חיו בעוני מחפיר ורובם סבלו מתת תנאים. בני הארץ סבלו ממחלות מדבקות, מאסונות טבע (רעידות אדמה, חורפים קשים, בצורות, רעב וכו׳), רובם חיו על נדבות, וכספי החלוקה היו גורם עיקרי שאיפשר להם לחיות. מקצוע קיבוץ הנדבות היה מ”