“לאחרונה תקף אותי משבר קריאה קליל. ניסיתי כמה וכמה ספרים שיחלצו אותי ממנו ללא הועיל, עד שנתקלתי בספרה של אנג'ל שישב על המדף וחיכה בסבלנות לתורו (כלומר, ליום הכיפורים הקרוב). לבסוף החלטתי לקרוא את הספר, פשוט כי נורא התחשק לי כבר לשקוע לגמרי בתוך ספר והמתנה עד ליום כיפור לא באה בחשבון מבחינתי.
ואכן, שרה אנג'ל כהרגלה לא מכזיבה (הסתייגות קלה: את "בחורים טובים" טרם קראתי ודוקא שם אני חוששת מאכזבה, על סמך הידוע לי על הספר, אבל דיה לצרה בשעתה - בשלב זה אנג'ל מסמנת אצלי רצף של הצלחות).
בספר הזה מופיעים כל המרכיבים שעושים את הכתיבה של אנג'ל למרתקת בז'אנר מותחני הפשע/ אימה למיניהם: הומור שחור - הרבה מאוד הומור אבל לא בצורת דחקות מטופשות אלא כחלק מסגנון הדיבור של חלק מהדמויות (כמו הדמות הראשית שהיא קרימינולוגית צינית או צמד השוטרים ה"עממי" שמטריד אותה), תיאורים מתוך ה"פנים" של עולם הפשע/ העולם העברייני - בספר הזה (להבדיל מ"מלאך או שטן" שהתמקד באסירות או מ"נקמה" ו"בחורים טובים" ששם הדגש הוא יותר על העבריינים) כאן הדגש היה דוקא יותר על המשטרה (שוטרים, אנשי מז"פ), וגם דמויות גרוטסקיות שנדמה שכל אחד מאיתנו נתקל בשיבוט שלהן במציאות (כמו האחות הרוחניקית ובעיקר האחות הנובורישית והמעצבנת).
אבל מעל הכל התפעלתי מהתיאור של דמות הרוצח. הרגשתי תחושה דומה לקריאה ב"חייבים לדבר על קוין" של ליונל שרייבר או "שתיקת הכבשים" של האריס מהבחינה הזו שתיאור הפסיכופת היה מדוייק ואמין להפליא. כל מי שמתמצא ולו קצת בקרימינולוגיה או לפחות באפיון של קרימינלים יאבחן שלפניו כותבת שעשתה שיעורי בית. ואכן, מתברר שאנג'ל עשתה עבודת תחקיר יסודית וממושכת (באחרית הדבר היא מציינת שכתבה את הספר במשך 5 שנים ושנעזרה בקרימינולוגית המתמחה בעבירות מין ובבניית פרופילים של חשודים בעבור המשטרה), היא מכירה היטב את פרטי תיק הרצח המזעזע של נאוה אלימלך ז"ל, וכן מקרים נוספים של ילדים שנעדרו או נרצחו באותן השנים (1982 - 1983) ושקושרו לתיק אלימלך (אחת הסברות שהועלו היא שחולה נפש אחראי לרציחתה של אלימלך ושל עוד שלושה ילדים, על סמך פרופיל שנבנה חיפשו אחריו בבתי חולים לחולי נפש), ברור לגמרי שניצן אליפז מהספר היא נאוה אלימלך (ראשי התיבות זהים, עובדות המקרה דומות - היעלמות ברחוב ראשי בבת ים בשבת בצהריים) אלא שדוקא בנקודה הקריטית והיא השאלה מה קרה לה וכיצד היא נעלמה ונרצחה אנג'ל נוטלת לעצמה את החירות להציע פתרון לתעלומה שנותרה בלתי פתורה עד היום והפתרון הזה נשמע הגיוני ונבנה באופן מצויין לאורך הספר.
העובדה שהספר מבוסס על מקרה אמיתי, מזעזע ולא פתור, היא נקודת זכות גדולה מאוד בעבורו, שכן היא מוסיפה למתח הטבעי שיש בעלילה. מה גם שככל הידוע לי לא נכתבו ספרים נוספים הקשורים בפרשה.
ובכל זאת, אי אפשר בלי (קצת) הסתייגויות: היתה לי קצת בעיה עם הסיום וכאן מטבע הדברים לא ארחיב את הדיבור שכן אני לא רוצה לעשות ספוילר. אבל בגדול, הרגשתי שאפשר היה להאריך אותו קצת. מלווים את הקרימינולוגית ואת הרוצח במשך כ"כ הרבה עמודים רק בכדי להגיע לסיום שביחס לשאר הספר הוא קצר למדי (ומצד שני, שמחתי שהוא לא נמרח על פני עשרות עמודים של מתח מורט עצבים כי ככל שאני מתבגרת קשה לי לעמוד במתח שכזה לאורך זמן).
נקודה נוספת שהיתה לי קשה היא תיאור ההתעללות בחתולים. זה אמנם מאפיין מובהק של מרבית הרוצחים הפסיכופתיים (שזו עוד נקודה לזכות האמינות הבאמת מעוררת השתאות שיש בבניית דמות הפסיכופת), כאשר בד"כ בשלב מוקדם בחייהם הם מתעללים בבע"ח ורק אח"כ "עולים מדרגה" ועוברים לבני אדם, ובכל זאת - הרשיתי לעצמי לדלג על שני העמודים שעסקו בכך.
אבל חוץ מזה, ואלה הן באמת נקודות שוליות יחסית, אין ספק שמדובר בספר מהסוג של "אי אפשר להניח מהידיים". ועל כך שוב מגיע שאפו אדיר לאנג'ל, שלדעתי - היא בין כותבות ספרי המתח/ פשע הטובות שיש לנו.
לסיכום: מומלץ בחום, שובר מחסומי קריאה וגם אופצית קריאה לא רעה בכלל ליום כיפור.”
