“"בימים אלה ממש עליתי מחולדה לירושלים, עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שבני מרשק נתן לו בחולדה את הכינוי "הפורצים". מראשית אפריל, שבעים יום ושבעים לילה, נלחמנו על ירושלים ועל חיבורה אל הגוף העיקרי של היישוב היהודי בשפלת החוף. את המערכה הזו התחלתי כמפקד מחלקה בגדוד, וכעבור חודשים אחדים מוניתי למג"ד "הפורצים". לא העליתי אז על הדעת אפשרות שכעבור עשרים ושש שנים עדיין אהיה במדי לוחם, ובחלומי הפרוע לא שיערתי שאני אהיה ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל במלחמה, שיפעלו בה צבאות של מאות אלפים, חמושים בכמויות עצומות של נשק חדיש ומתוחכם. במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בימיה הראשונים, הייתי שב ונזכר בשבעים ימי הקרב על ירושלים, מצטט שוב ושוב את דבריו של בני מרשק ברגעי הייאוש של קרב סן־סימון: זכרו, כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (דוד אלעזר, אפריל 1974, עמ׳ 29). אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים הוא "דדו: 48 שנה ועוד 20 יום" (הוצאת דביר, מהדורה מחודשת, 2002), הביוגרפיה המרתקת שכתב הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). חולשתו העיקרית של הספר היא היעדר ביקורת על נשוא הביוגרפיה. המחבר הצהיר מראש שאהדתו, שלא לומר הערצתו, נתונה לאלעזר. ועדיין, לאור המחקר המקיף והמעמיק שהוביל לספר רחב יריעה כתוב היטב, קשה שלא לקבל את טענתו העיקרית של המחבר שמזלו של עם ישראל שדדו היה שם בשעתו הקשה. בכרך הראשון תיאר ברטוב את מסלול חייו של אלעזר מלידתו ועד למלחמת יום הכיפורים ואילו השני נכתב כמעין יומן אירועים של ימים ושעות שתיאר את המלחמה מזווית הראייה של הרמטכ"ל. הספר מאיר את דמותו של דדו באור הנכון, כגיבור הטרגי של המלחמה והקריאה בו כעת, לנוכח מלחמת "חרבות ברזל" שראשיתה במתקפת פתע אכזרית, המשכה במערכה קשה בדרום והפיכתה לרב־זירתית ויתכן שסופה בהפסקת אש, עסקת חטופים והתפטרות הרמטכ"ל, הרצי הלוי ואלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, הופכת אותו לרלוונטי פי כמה. בספר תואר דדו כמי שהתעצב בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בקרבות על ירושלים, באופן שהיתה לו השפעה קריטית על המשך חייו ועל האופן שבו הוביל את צה"ל בקשה שבמלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות ועד עתה. בשלהי מלחמת העצמאות, שבראשיתה היה מפקד מחלקה בגדוד, מונה אלעזר למפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל. כשפיקד על גדודו במבצע "ההר", סיפר מוטקה בן־פורת, הוא עשה זאת בצורה שונה ממקביליו המג"דים, שהתמקמו מאחורי הכוח התוקף וניהלו את הקרב מרחוק. היו אז רק מג"דים בודדים, ובהם דדו ומשה דיין, מפקד גדוד הקומנדו 89 בלוד ובמקומות אחרים, שפעלו כך. "בדיר אל־הוא נע המג"ד, ואיתו חוליית הפיקוד (מושג שנכנס ללשון הצבא מאוחר יותר), בעקבות הפלוגה המובילה ולפני הפלוגה השנייה. היה זה אחד הלקחים שהפיק מי שעשה במהירות כזאת את כל הדרך מפיקוד על מחלקה ועד לפיקוד על גדוד" (עמ׳ 81). ועוד ציין בן־פורת, שדדו פעל כך גם במבצע "חורב" במהלכו לחם הגדוד בקרבות ברפיח. מאז, וגם במלחמה הנוכחית, זו הפכה נורמה בסדיר ובמילואים, וזה "מובן מאליו, שמג"ד או מח"ט נמצא לפנים ורואה את האויב. אז היה בזה חידוש" (עמ׳ 83). הכרך הראשון תיאר בפירוט את המעבר של דדו לחיל השריון ואת כהונתו כמפקד גֵיסות השריון, כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים וכסגנו של הרמטכ"ל (וחברו מנוער ומהפלמ"ח), חיים בר־לב. אולם עיקרו התמקד בתקופת שירותו של דדו כרמטכ"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים. בין הקצינים הבולטים שקידם דדו למטכ"ל היה תא"ל עמנואל "מאנו" שקד, יוצא הפלמ"ח והצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמת סיני וכמפקד גדוד, לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר). "כעמיתיו הצנחנים, חובשי הכומתות האדומות" (עמ׳ 500), כתב ברטוב, היה יחסו של שקד חשדני כלפי המטכ"ל שמרבית חבריו ובהם הרמטכ"ל היו יוצאי חיל השריון. תמה תקופת הפשיטות שאפיינה את מלחמת ההתשה, חשב, אך התברר לו שדדו חשב אחרת. במהלך כהונת אלעזר כרמטכ"ל התרחשו שורה של אירועים מבצעיים משמעותיים, שהבולט שבהם הוא מבצע "אביב נעורים" בביירות באפריל 1973. במבצע, הוטל על כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל אהוד ברק להתנקש בשלושה מבכירי המחבלים בפת"ח בדירותיהם. על כוח צנחנים בפיקוד סא"ל אמנון ליפקין־שחק הוטל לפשוט ולהרוס את מפקדת החזית העממית. כוחות צנחנים וקומנדו ימי תקפו שלושה יעדי מחבלים נוספים. למבצע קדם נוהל קרב ארוך של הכנות ובמסגרתו ביקר דדו בתרגולים, בחן את הכוחות בלי סוף וירד לפרטים הכי קטנים. בין היתר, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד ליפקין־שחק, שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, פנה אז לדדו ואמר כי למרות ההערכה שכדי להרוס את המפקדה בת שבע הקומות יידרשו 200 ק"ג חומר נפץ, די ב־80 ק"ג. לבניין המפקדה צמוד בניין מגורים בן שבע קומות ובו עשרות משפחות. "אמר אבידע: מוטב לנו שהבניין של המחבלים לא יקרוס תחתיו, ובלבד שלא יהרגו עשרות אזרחים בבית הצמוד. שיידעו שהיינו ומה אנחנו מסוגלים לעשות – אבל שלא נשאיר נשים וילדים פגועים" (עמ׳ 241). דדו השאיר את ההחלטה לפתחו של שקד, שאמר: "אנחנו קיבלנו את דעתו של סגן אבידע שור ז"ל" (עמ׳ 241). לקצח"ר, שקד, שפיקד על הפעולה אמר דדו: "אם זה ייכשל – ניוותר רק שנינו, אתה כמפקד הפעולה ואני כרמטכ"ל. אני צריך לחשוב על שנינו – אבל אתה צריך לחשוב רק על עצמך. אתה, מכל מקום, תקבל את כל הגיבוי – כי אני אאשר את המבצע" (עמ׳ 241). הפשיטה, בליל 10-9 באפריל 1973, כללה תקיפה של שבעה יעדים בארבע משימות. כוח סיירת מטכ"ל, שאנשיו פעלו בלבוש אזרחי (חלקם, ובהם ברק, אף התחפשו לנשים) תקף את הדירות שבהן גרו בכירי המחבלים והרגם. כוח הצנחנים, עליו פיקד ליפקין־שחק, תקף את מפקדת החזית העממית, "חגי מעיין ואבידע שור התקרבו אל השומרים, הדליקו סיגריות, הגיעו ממש אליהם והרגו אותם. המידע המפורט, שעליו התבסס התכנון, לא הזכיר טנדר מחבלים עם מקלע מעבר לכביש – שהיה חלק מן המשמר, או שנזדמן במקרה לקרבת מקום. הטנדר פתח באש. אבידע וחגי נהרגו ולוחם נוסף נפצע. מפקד הכוח החליט לפתוח מיד בהסתערות על הבניין – ותוך כדי כך שותק גם הטנדר – ומכל המקומות החלו יורים ומשלשלים רימונים. למרות זאת הצליח כל הכוח לחדור לבניין, להניח חומר נפץ, פגע במחבלים שהחלו יורדים במעלית ובמדרגות, פוצץ את הבניין, פינה את הנפגעים ונסוג" (עמ׳ 242). כלל הכוחות השלימו את משימותיהם בהצלחה והתפנו לישראל. במשך כל הלילה, כתב ברטוב, "ליוו את מהלך המבצע הרמטכ"ל ומפקדים בכירים שהיו מעורבים בו במישרין. מספר אחד מהם על תחושת הבדידות של דדו, בשעה שהגיעה הידיעה על נפילתם של שני הלוחמים, ומישהו הפטיר "כישלון" וקם ויצא את החמ"ל. לא כן היה עם שחר, משהובררה הצלחת "אביב נעורים" והידיעות החלו מרעישות את העולם כולו. בשוב הלוחמים בבוקר לבסיס היציאה המתינו להם שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקדים בכירים נוספים. הפעם היה ניצחון, ולא חסרו לו אבות" (עמ׳ 242). היתה זו הפשיטה הנועזת האחרונה. לאחריו החלה חצי השנה המתוחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. הכרך השני נפתח ב־6 באוקטובר 1973, נוכח מתקפת הפתע בחזית הסורית ובחזית המצרית. תא"ל (מיל׳) יששכר שדמי, קבע כי באותו כאוס נורא "מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!" (עמ׳ 408). לדבריו, "מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים הגורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו" (עמ׳ 408). בלילה הראשון למלחמה הסביר אלעזר לשרי הממשלה "שהמידע שבידו אינו שלם, אולי לא מהימן. הוא גם אומר זאת: מה שחמור במלחמה, זה לא האויב – כי אם הדיווחים. ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו" (עמ׳ 402). זהו מצב דומה לזה ששרר ביממה הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל" נוכח מתקפת החמאס על יישובי העוטף והמתיחות מול חזבאללה בצפון. ב־7 באוקטובר, נוכח המצב הקשה בשתי החזיתות, הטיל דדו את אוגדה 146, אוגדת העתודה של צה"ל בפיקוד תא"ל משה פלד (מוסה), לחזית הצפון. "אני מחליט לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מיד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (עמ׳ 409), הסביר. בצפון רמת הגולן בלמו בקושי חטיבות השריון 7 ו־679, ובדרומה לחמו שרידי חטיבה 188. לדבריו, "אף שחטיבת יאנוש לוחמת בגבורה מראשית המלחמה וכבר חיסלה את הדיביזיה הסורית השביעית" (עמ׳ 457), היא ספגה נפגעים רבים. אם הסורים יטילו כוחות רעננים מולם, סיכם בשובו אל המטכ"ל את רשמיו מביקור בפיקוד הצפון, "אני יכול לתת להם רק מטוסים ועצות…" (עמ׳ 457). כה נואש היה המצב. "אם אנחנו רוצים לנצח, צריך שמצבם יהיה גרוע ממצבנו" (עמ׳ 472), אמר. לדבריו, מאחר וצה"ל לא יכול היה לעשות זאת בו־זמנית בשתי החזיתות, "ואם מצבם של הסורים ברמת הגולן פחות טוב ממצבם של המצרים – אני צריך לקחת עכשיו אויב אחד, את הסורים" (עמ׳ 473). הוא צדק. האוגדה שהטיל, עליה פיקד תא"ל מוסה פלד (שהתעקש לצאת להתקפה ולא להגן), היתה מכרעת להדיפת הצבא הסורי בדרום רמת הגולן ובזכות פועלה ולחימת החטיבות בצפונה עבר פיקוד הצפון, עליו פיקד האלוף יצחק חופי (חקה), להתקפת נגד לתוך סוריה, חמישה ימים מפרוץ המלחמה. באותו היום, בחזית הדרום, עליה פיקד אז אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), נכשלה מתקפת הנגד במה שכונה "היום השחור בתולדות צה"ל" (עד שהתרחש ה־7 באוקטובר 2023). אלוף הפיקוד קרס תחת הלחץ. למרות זאת, נותר דדו קר־רוח ובמפגן מצביאות מרשים ניהג את המערכה הקשה ביותר שבה עמד צה"ל. "זכור, כאשר יורד הגשם עליך – נרטב גם האויב" (עמ׳ 475), אמר אז לאנשיו. כשקוראים על השיח בין הרמטכ"ל לפקודיו הבכירים במלחמה ההיא, זה לא מובן מאליו שבמלחמת "חרבות ברזל" לא היה בדרום גורודיש כזה. ולא היה. גם במלחמה אישר דדו שורה של פשיטות נועזות. אחת מהן, ב־11 באוקטובר, היתה מבצע "פונטיאק" בג׳בל עתקה, עליו פיקד סא"ל עמוס ירון מהצנחנים. "בהליקופטרים הונחתו שני תותחים, שירו לעבר הכביש" (עמ׳ 500). הכוח ירה 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית. המבצע, העיד הקצח"ר, לא שינה את פני המערכה. פשיטה אחרת, אחת העמוקות ביותר שביצע צה"ל במלחמה, היתה מבצע "כותונת". בליל 11/12 באוקטובר נשלח כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, לפשיטה סמוך לסייקל שבסוריה במטרה לארוב לשיירות התגבורת העיראקיות. הקצח"ר, שקד, סיפר: "הגענו לשם, ללב המדבר, והכוח התקרב אל הכביש ושם מארב. הגיעה אורחה קטנה – כמה נושאי טנקים, כמה משאיות, כמה ג'יפים. כל האורחה נפגעה – והכוח התפנה וחזר בשלום הביתה. איזה אושר היה במטה הכללי! סוף סוף משהו הלך!..." (עמ׳ 507). למחרת בלילה ביצע הכוח של מופז פשיטה דומה בסוריה, נחשף, ונחלץ בעור שיניו ובזכות קור־רוחו ונחישותו של טייס המסוק. הרמטכ"ל הנחה כי הוא "רוצה פעולות קומנדו נקיות כמו עצירת ההתקדמות של הכוח העיראקי, כמו עלייה על ג’בל עתקה. אני מבקש עוד פעולות כאלה, בהחלט – תציגו לי כל מה שאפשר, כל יעד בעומק – זה כן, אבל לא דברים שבהם אתה מסכן אנשים על לא כלום. ביצועים עם חוסר ביטחון בפינויים ועם סיכון בלתי סביר, אני לא מאשר" (עמ׳ 559). צה"ל ביצע במלחמה ההיא יותר פשיטות ומבצעים מיוחדים ומשולבים מכפי שנהוג לחשוב, אך מרביתם נשמטו מספרי ההיסטוריה ומהזיכרון הציבורי וקשה לומר שהשפעתם היתה רבה. במלחמה הנוכחית, לעומת זאת, בוצעו מבצעים שכאלו בהיקף חסר תקדים וגם השפעתם המערכתית היתה גדולה בהרבה. ב־12 באוקטובר דנה הממשלה בשלב הבא במלחמה. "את התוכנית המוצעת מציג דדו בצורה מאוזנת, ומדגיש כי את דעתו הצבאית, אם לתקוף ואם לאו, יביע בלשון חד־משמעית, אך רק בתום התייעצות זו, לאחר חילופי דעות יסודיים וחשבון נפש חברי ככל האפשר" (עמ׳ 548). זהו דיון מרתק בין הדרג הצבאי למדיני על התכלית האסטרטגית. לדברי הרמטכ"ל, "זוהי החלטה מאוד־מאוד גורלית, ולאחר שעות ארוכות של דיונים, מאז שבע בבוקר, טרם הגיעו לכלל מסקנה סופית. לאחר שיישקלו כל הנתונים, יקבל על עצמו לתת המלצה צבאית חד־משמעית, ולא יימלט מן האחריות, אך רק לאחר ההתייעצות" (עמ׳ 548). החלופה, אמר, היא "שתהיה מעין מלחמת התשה בגבולות קשים ובתנאים של גיוס מלא – חוזר ומדגיש דדו – תהיה משמעות חמורה. אומנם, אם יוחלט על פתרון כזה – יעשו כל שניתן לעשותו ויעמדו במלחמת ההתשה הזאת, אבל אחד השיקולים המכריעים בעד התוכנית המוצעת הוא הרצון לקצר את המלחמה" (עמ׳ 548). גישה זו היא בהתאם לתפיסת הביטחון הישראלית, המבוססת על מערכה הכרעתית קצרה שמטרתה להסיר במהירות את האיום מהעורף ולהקל על הנטל מהמשק המגויס. תפיסה זו לא השתנתה גם כיום, אף שהמלחמה הנוכחית התנהלה בניגוד לה. "בדרום עלול להתפתח קרב קשה מאוד, נגד כוחות רבים ובעוצמה מרובה, ואף כי ייתכן שנצליח להפתיע את המצרים, עלולות להיות לנו אבדות מרובות. לאחר שהוא מתאר את תוכנית הצליחה בקווים כלליים, מביע הוא את ביטחונו, כי תונחת על המצרים מכה רצינית – אבל בזה שצבאם יתמוטט כליל אינו בטוח" (עמ׳ 548). גם מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, הדגיש בדיון כי "זהו המהלך היזום היחיד, שיש עמו סיכוי סביר להוציא את המצרים משיווי משקלם, וככל שנקדים לעשותו – כן ייטב" (עמ׳ 549). בר־לב, היה האיש הנכון לפקד על החזית ולדעתו היה משקל רב. בשלב זה הביא ראש המוסד, האלוף (מיל׳) צבי זמיר, ידיעה לקבינט, ולפיה הצבא המצרי עתיד לצאת למתקפה גדולה בקרוב. הוחלט להמתין להתקפה ולהדוף אותה. לאחר מכן יהיה קל יותר לצלוח. ואכן, בקרב שריון גדול, השמיד צה"ל מאות טנקים מצריים והכין את הקרקע למבצע הצליחה. ב־14 באוקטובר בלילה התכנסה הממשלה שוב לאשר את צליחת התעלה. לדברי אלעזר, צה"ל בלם את המתקפה המצרית בשלו התנאים. "הצעתו היא – אומר הרמטכ"ל – שהצליחה תבוצע מחר בלילה" (עמ׳ 583). הממשלה אישרה את המבצע. בנוסף סקר דדו את המתרחש בחזית הסורית וכיצד יצאה לפועל הנחייתו לכיבוש המתחמים המבוצרים שבלמו את התקדמות השריון לעבר דמשק. לדבריו בתל א־שמס היה "לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (עמ׳ 578). כיבוש התל, שביצע גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) אלישע שלם, היה אחד מקרבות החי"ר המוצלחים ביותר שניהל צה"ל במלחמה כולה. בליל 15/16 באוקטובר יצאה אוגדת שרון למבצע צליחת התעלה. "כבר בחצות הלילה, משנוכח לדעת שאין הדוברות מצליחות להתגבר על הפקקים ולהתקדם, הורה אריק שרון לקדם במהירות לאזור הצליחה את ה"תמסחים". באותו זמן לערך החלו גם הצנחנים לנסוע מטסה לעבר התעלה" (עמ׳ 597). בשעה 01:32 בלילה "מתחילים הצנחנים לצלוח את התעלה בסירות הגומי, בשקט גמור, ולעלות לחופה המערבי בלי שאיש יבחין בהם" (עמ׳ 597). כעבור זמן קצר "מגיעה ידיעה זו אל המפקדים בחפ"ק הפיקוד: הצנחנים נמצאים מעבר לקו־המים ממערב לתעלה" (עמ׳ 597). בשעה 03:00 בלילה "האלוף שרון עם החפ"ק שלו מגיע אל ה"חצר" שממזרח לתעלה. בסך הכול יש עמו שם 10 טנקים" (עמ׳ 597). במקביל, הרמטכ"ל אלעזר שישב בחמ"ל פיקוד הדרום "מתקשר עם מח"ט הצנחנים הצולחים, דני מט, ומברך אותו" (עמ׳ 597). אז, למעשה, החל המפנה בחזית הדרום. לאורך כל המלחמה במהלכי הכרעה כמו צליחת התעלה, וגם בלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו וקור־רוחו. לאחר המלחמה ובטרם התפטר, סיפרה אסנת מזכירתו, שמע לפתע מטרנזיסטור בלשכתו לראשונה את השיר "לו יהי" שכתבה נעמי שמר. "כשנסתיים השיר, הסתובב ויצא. את המסמך שביקש – שכח לקחת" (עמ׳ 718). מזכירתו מצאה את המסמך, אך "כאשר פתחה את דלת החדר, ראתה אותו יושב לשולחנו, פניו לוטות בידיו, והוא בוכה בכי חנוק. דדו לא שמע את הדלת נפתחת, ואסנת שבה וסגרה אותה חרש" (עמ׳ 718). הספר הוא כתב הגנה ערוך היטב על שמו הטוב של הרמטכ"ל אלעזר וככזה הוא ממעיט בחלקם של אחרים, מציג גרסה אוהדת על חלק מההכרעות ומטיל את האחריות על חלק ניכר מהמחדלים על אחרים. פעם זה ראש אמ"ן שלא התריע (אף שכדברי ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, הקברניטים יצרו בהתייחס למודיעין "מארג ציפיות לא ריאלי"), פעם זה אלוף פיקוד דרום שקרס תחת הלחץ ופעם זה השר הדיין. בסופו של דבר אלעזר היה רמטכ"ל צה"ל במלחמה וככזה הוא אחראי לכלל פעילות הצבא במהלכה. הקריאה בספר חייבת, אם כן, להיות קריאה זהירה וספקנית. לזכותו יאמר שלא כפר בכך מעולם. במלחמה, העידו כלל חברי הפיקוד הבכיר, היה אלעזר מצביא משכמו ומעלה שידע לקחת סיכונים מחושבים, להעז, להחליט ולהוביל. מרבית ההחלטות שקיבל במלחמה (בוודאי מה־9 באוקטובר) הביאו לסיום המלחמה בניצחון צבאי ישראלי (ברמה המדינית התמונה יותר מורכבת). כשעושים את המאזן על המלחמה ועל כהונתו רמטכ"ל חשוב לזכור גם את זה. נכון לעשות זאת גם כשבאים לבחון את כהונתו של רמטכ"ל אחר (שבדומה לדדו, לקח גם הוא אחריות על כישלון נורא), במלחמה אחרת, 50 שנים מאוחר יותר. קריאת חובה.”

“"בימים אלה ממש עליתי מחולדה לירושלים, עם הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שבני מרשק נתן לו בחולדה את הכינוי "הפורצים". מראשית אפריל, שבעים יום ושבעים לילה, נלחמנו על ירושלים ועל חיבורה אל הגוף העיקרי של היישוב היהודי בשפלת החוף. את המערכה הזו התחלתי כמפקד מחלקה בגדוד, וכעבור חודשים אחדים מוניתי למג"ד "הפורצים". לא העליתי אז על הדעת אפשרות שכעבור עשרים ושש שנים עדיין אהיה במדי לוחם, ובחלומי הפרוע לא שיערתי שאני אהיה ראש המטה הכללי של צבא ההגנה לישראל במלחמה, שיפעלו בה צבאות של מאות אלפים, חמושים בכמויות עצומות של נשק חדיש ומתוחכם. במלחמת יום הכיפורים, ובעיקר בימיה הראשונים, הייתי שב ונזכר בשבעים ימי הקרב על ירושלים, מצטט שוב ושוב את דבריו של בני מרשק ברגעי הייאוש של קרב סן־סימון: זכרו, כאשר יורד הגשם עלינו – נרטב גם האויב" (דוד אלעזר, אפריל 1974, עמ׳ 29). אחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו על מלחמת יום הכיפורים הוא "דדו: 48 שנה ועוד 20 יום" (הוצאת דביר, מהדורה מחודשת, 2002), הביוגרפיה המרתקת שכתב הסופר והעיתונאי חנוך ברטוב על הרמטכ"ל דוד אלעזר (דדו). חולשתו העיקרית של הספר היא היעדר ביקורת על נשוא הביוגרפיה. המחבר הצהיר מראש שאהדתו, שלא לומר הערצתו, נתונה לאלעזר. ועדיין, לאור המחקר המקיף והמעמיק שהוביל לספר רחב יריעה כתוב היטב, קשה שלא לקבל את טענתו העיקרית של המחבר שמזלו של עם ישראל שדדו היה שם בשעתו הקשה. בכרך הראשון תיאר ברטוב את מסלול חייו של אלעזר מלידתו ועד למלחמת יום הכיפורים ואילו השני נכתב כמעין יומן אירועים של ימים ושעות שתיאר את המלחמה מזווית הראייה של הרמטכ"ל. הספר מאיר את דמותו של דדו באור הנכון, כגיבור הטרגי של המלחמה והקריאה בו כעת, לנוכח מלחמת "חרבות ברזל" שראשיתה במתקפת פתע אכזרית, המשכה במערכה קשה בדרום והפיכתה לרב־זירתית ויתכן שסופה בהפסקת אש, עסקת חטופים והתפטרות הרמטכ"ל, הרצי הלוי ואלוף פיקוד הדרום, ירון פינקלמן, הופכת אותו לרלוונטי פי כמה. בספר תואר דדו כמי שהתעצב בגדוד הרביעי של הפלמ"ח, בקרבות על ירושלים, באופן שהיתה לו השפעה קריטית על המשך חייו ועל האופן שבו הוביל את צה"ל בקשה שבמלחמות ישראל מאז מלחמת העצמאות ועד עתה. בשלהי מלחמת העצמאות, שבראשיתה היה מפקד מחלקה בגדוד, מונה אלעזר למפקד הגדוד הרביעי של חטיבת הראל. כשפיקד על גדודו במבצע "ההר", סיפר מוטקה בן־פורת, הוא עשה זאת בצורה שונה ממקביליו המג"דים, שהתמקמו מאחורי הכוח התוקף וניהלו את הקרב מרחוק. היו אז רק מג"דים בודדים, ובהם דדו ומשה דיין, מפקד גדוד הקומנדו 89 בלוד ובמקומות אחרים, שפעלו כך. "בדיר אל־הוא נע המג"ד, ואיתו חוליית הפיקוד (מושג שנכנס ללשון הצבא מאוחר יותר), בעקבות הפלוגה המובילה ולפני הפלוגה השנייה. היה זה אחד הלקחים שהפיק מי שעשה במהירות כזאת את כל הדרך מפיקוד על מחלקה ועד לפיקוד על גדוד" (עמ׳ 81). ועוד ציין בן־פורת, שדדו פעל כך גם במבצע "חורב" במהלכו לחם הגדוד בקרבות ברפיח. מאז, וגם במלחמה הנוכחית, זו הפכה נורמה בסדיר ובמילואים, וזה "מובן מאליו, שמג"ד או מח"ט נמצא לפנים ורואה את האויב. אז היה בזה חידוש" (עמ׳ 83). הכרך הראשון תיאר בפירוט את המעבר של דדו לחיל השריון ואת כהונתו כמפקד גֵיסות השריון, כמפקד פיקוד הצפון במלחמת ששת הימים וכסגנו של הרמטכ"ל (וחברו מנוער ומהפלמ"ח), חיים בר־לב. אולם עיקרו התמקד בתקופת שירותו של דדו כרמטכ"ל בטרם מלחמת יום הכיפורים. בין הקצינים הבולטים שקידם דדו למטכ"ל היה תא"ל עמנואל "מאנו" שקד, יוצא הפלמ"ח והצנחנים, שם שימש כקצין אג"ם חטיבתי במלחמת סיני וכמפקד גדוד, לקצין צנחנים וחי"ר ראשי (קצח"ר). "כעמיתיו הצנחנים, חובשי הכומתות האדומות" (עמ׳ 500), כתב ברטוב, היה יחסו של שקד חשדני כלפי המטכ"ל שמרבית חבריו ובהם הרמטכ"ל היו יוצאי חיל השריון. תמה תקופת הפשיטות שאפיינה את מלחמת ההתשה, חשב, אך התברר לו שדדו חשב אחרת. במהלך כהונת אלעזר כרמטכ"ל התרחשו שורה של אירועים מבצעיים משמעותיים, שהבולט שבהם הוא מבצע "אביב נעורים" בביירות באפריל 1973. במבצע, הוטל על כוח סיירת מטכ"ל בפיקוד סא"ל אהוד ברק להתנקש בשלושה מבכירי המחבלים בפת"ח בדירותיהם. על כוח צנחנים בפיקוד סא"ל אמנון ליפקין־שחק הוטל לפשוט ולהרוס את מפקדת החזית העממית. כוחות צנחנים וקומנדו ימי תקפו שלושה יעדי מחבלים נוספים. למבצע קדם נוהל קרב ארוך של הכנות ובמסגרתו ביקר דדו בתרגולים, בחן את הכוחות בלי סוף וירד לפרטים הכי קטנים. בין היתר, ביקר הרמטכ"ל את כוח הצנחנים שבפיקוד ליפקין־שחק, שעליו הוטל להרוס את מפקדת החזית העממית, ושאל אם ישנם פערים ובעיות. סגן מפקד סיירת צנחנים, סגן אבידע שור, פנה אז לדדו ואמר כי למרות ההערכה שכדי להרוס את המפקדה בת שבע הקומות יידרשו 200 ק"ג חומר נפץ, די ב־80 ק"ג. לבניין המפקדה צמוד בניין מגורים בן שבע קומות ובו עשרות משפחות. "אמר אבידע: מוטב לנו שהבניין של המחבלים לא יקרוס תחתיו, ובלבד שלא יהרגו עשרות אזרחים בבית הצמוד. שיידעו שהיינו ומה אנחנו מסוגלים לעשות – אבל שלא נשאיר נשים וילדים פגועים" (עמ׳ 241). דדו השאיר את ההחלטה לפתחו של שקד, שאמר: "אנחנו קיבלנו את דעתו של סגן אבידע שור ז"ל" (עמ׳ 241). לקצח"ר, שקד, שפיקד על הפעולה אמר דדו: "אם זה ייכשל – ניוותר רק שנינו, אתה כמפקד הפעולה ואני כרמטכ"ל. אני צריך לחשוב על שנינו – אבל אתה צריך לחשוב רק על עצמך. אתה, מכל מקום, תקבל את כל הגיבוי – כי אני אאשר את המבצע" (עמ׳ 241). הפשיטה, בליל 10-9 באפריל 1973, כללה תקיפה של שבעה יעדים בארבע משימות. כוח סיירת מטכ"ל, שאנשיו פעלו בלבוש אזרחי (חלקם, ובהם ברק, אף התחפשו לנשים) תקף את הדירות שבהן גרו בכירי המחבלים והרגם. כוח הצנחנים, עליו פיקד ליפקין־שחק, תקף את מפקדת החזית העממית, "חגי מעיין ואבידע שור התקרבו אל השומרים, הדליקו סיגריות, הגיעו ממש אליהם והרגו אותם. המידע המפורט, שעליו התבסס התכנון, לא הזכיר טנדר מחבלים עם מקלע מעבר לכביש – שהיה חלק מן המשמר, או שנזדמן במקרה לקרבת מקום. הטנדר פתח באש. אבידע וחגי נהרגו ולוחם נוסף נפצע. מפקד הכוח החליט לפתוח מיד בהסתערות על הבניין – ותוך כדי כך שותק גם הטנדר – ומכל המקומות החלו יורים ומשלשלים רימונים. למרות זאת הצליח כל הכוח לחדור לבניין, להניח חומר נפץ, פגע במחבלים שהחלו יורדים במעלית ובמדרגות, פוצץ את הבניין, פינה את הנפגעים ונסוג" (עמ׳ 242). כלל הכוחות השלימו את משימותיהם בהצלחה והתפנו לישראל. במשך כל הלילה, כתב ברטוב, "ליוו את מהלך המבצע הרמטכ"ל ומפקדים בכירים שהיו מעורבים בו במישרין. מספר אחד מהם על תחושת הבדידות של דדו, בשעה שהגיעה הידיעה על נפילתם של שני הלוחמים, ומישהו הפטיר "כישלון" וקם ויצא את החמ"ל. לא כן היה עם שחר, משהובררה הצלחת "אביב נעורים" והידיעות החלו מרעישות את העולם כולו. בשוב הלוחמים בבוקר לבסיס היציאה המתינו להם שר הביטחון, הרמטכ"ל ומפקדים בכירים נוספים. הפעם היה ניצחון, ולא חסרו לו אבות" (עמ׳ 242). היתה זו הפשיטה הנועזת האחרונה. לאחריו החלה חצי השנה המתוחה שקדמה למלחמת יום הכיפורים. הכרך השני נפתח ב־6 באוקטובר 1973, נוכח מתקפת הפתע בחזית הסורית ובחזית המצרית. תא"ל (מיל׳) יששכר שדמי, קבע כי באותו כאוס נורא "מישהו צריך היה להחליט! לא היה אז אחד בכל המדינה, שהיה מסוגל לקבל החלטה!" (עמ׳ 408). לדבריו, "מי שניהל את המלחמה ולקח אחריות למהלכים הגורליים, שלדעתי הצילו את המדינה, היה דדו" (עמ׳ 408). בלילה הראשון למלחמה הסביר אלעזר לשרי הממשלה "שהמידע שבידו אינו שלם, אולי לא מהימן. הוא גם אומר זאת: מה שחמור במלחמה, זה לא האויב – כי אם הדיווחים. ישנו ערפל קרב, ואנחנו מנסים להסתדר בתוכו" (עמ׳ 402). זהו מצב דומה לזה ששרר ביממה הראשונה של מלחמת "חרבות ברזל" נוכח מתקפת החמאס על יישובי העוטף והמתיחות מול חזבאללה בצפון. ב־7 באוקטובר, נוכח המצב הקשה בשתי החזיתות, הטיל דדו את אוגדה 146, אוגדת העתודה של צה"ל בפיקוד תא"ל משה פלד (מוסה), לחזית הצפון. "אני מחליט לקחת סיכון – לא להוריד את האוגדה לדרום ולא להשאיר אותה במרכז, כי אם להעלותה מיד לצפון. סיכון דומה לקחתי פעמים אחדות גם לאחר מכן – וסיכונים אלה הוכיחו את עצמם" (עמ׳ 409), הסביר. בצפון רמת הגולן בלמו בקושי חטיבות השריון 7 ו־679, ובדרומה לחמו שרידי חטיבה 188. לדבריו, "אף שחטיבת יאנוש לוחמת בגבורה מראשית המלחמה וכבר חיסלה את הדיביזיה הסורית השביעית" (עמ׳ 457), היא ספגה נפגעים רבים. אם הסורים יטילו כוחות רעננים מולם, סיכם בשובו אל המטכ"ל את רשמיו מביקור בפיקוד הצפון, "אני יכול לתת להם רק מטוסים ועצות…" (עמ׳ 457). כה נואש היה המצב. "אם אנחנו רוצים לנצח, צריך שמצבם יהיה גרוע ממצבנו" (עמ׳ 472), אמר. לדבריו, מאחר וצה"ל לא יכול היה לעשות זאת בו־זמנית בשתי החזיתות, "ואם מצבם של הסורים ברמת הגולן פחות טוב ממצבם של המצרים – אני צריך לקחת עכשיו אויב אחד, את הסורים" (עמ׳ 473). הוא צדק. האוגדה שהטיל, עליה פיקד תא"ל מוסה פלד (שהתעקש לצאת להתקפה ולא להגן), היתה מכרעת להדיפת הצבא הסורי בדרום רמת הגולן ובזכות פועלה ולחימת החטיבות בצפונה עבר פיקוד הצפון, עליו פיקד האלוף יצחק חופי (חקה), להתקפת נגד לתוך סוריה, חמישה ימים מפרוץ המלחמה. באותו היום, בחזית הדרום, עליה פיקד אז אלוף הפיקוד שמואל גונן (גורודיש), נכשלה מתקפת הנגד במה שכונה "היום השחור בתולדות צה"ל" (עד שהתרחש ה־7 באוקטובר 2023). אלוף הפיקוד קרס תחת הלחץ. למרות זאת, נותר דדו קר־רוח ובמפגן מצביאות מרשים ניהג את המערכה הקשה ביותר שבה עמד צה"ל. "זכור, כאשר יורד הגשם עליך – נרטב גם האויב" (עמ׳ 475), אמר אז לאנשיו. כשקוראים על השיח בין הרמטכ"ל לפקודיו הבכירים במלחמה ההיא, זה לא מובן מאליו שבמלחמת "חרבות ברזל" לא היה בדרום גורודיש כזה. ולא היה. גם במלחמה אישר דדו שורה של פשיטות נועזות. אחת מהן, ב־11 באוקטובר, היתה מבצע "פונטיאק" בג׳בל עתקה, עליו פיקד סא"ל עמוס ירון מהצנחנים. "בהליקופטרים הונחתו שני תותחים, שירו לעבר הכביש" (עמ׳ 500). הכוח ירה 90 פגזים לעבר צומת קשר חיונית בקרבת הק"מ ה־101 ולעבר מפקדות הארמייה השלישית המצרית. המבצע, העיד הקצח"ר, לא שינה את פני המערכה. פשיטה אחרת, אחת העמוקות ביותר שביצע צה"ל במלחמה, היתה מבצע "כותונת". בליל 11/12 באוקטובר נשלח כוח מסיירת צנחנים, בפיקוד סרן שאול מופז, לפשיטה סמוך לסייקל שבסוריה במטרה לארוב לשיירות התגבורת העיראקיות. הקצח"ר, שקד, סיפר: "הגענו לשם, ללב המדבר, והכוח התקרב אל הכביש ושם מארב. הגיעה אורחה קטנה – כמה נושאי טנקים, כמה משאיות, כמה ג'יפים. כל האורחה נפגעה – והכוח התפנה וחזר בשלום הביתה. איזה אושר היה במטה הכללי! סוף סוף משהו הלך!..." (עמ׳ 507). למחרת בלילה ביצע הכוח של מופז פשיטה דומה בסוריה, נחשף, ונחלץ בעור שיניו ובזכות קור־רוחו ונחישותו של טייס המסוק. הרמטכ"ל הנחה כי הוא "רוצה פעולות קומנדו נקיות כמו עצירת ההתקדמות של הכוח העיראקי, כמו עלייה על ג’בל עתקה. אני מבקש עוד פעולות כאלה, בהחלט – תציגו לי כל מה שאפשר, כל יעד בעומק – זה כן, אבל לא דברים שבהם אתה מסכן אנשים על לא כלום. ביצועים עם חוסר ביטחון בפינויים ועם סיכון בלתי סביר, אני לא מאשר" (עמ׳ 559). צה"ל ביצע במלחמה ההיא יותר פשיטות ומבצעים מיוחדים ומשולבים מכפי שנהוג לחשוב, אך מרביתם נשמטו מספרי ההיסטוריה ומהזיכרון הציבורי וקשה לומר שהשפעתם היתה רבה. במלחמה הנוכחית, לעומת זאת, בוצעו מבצעים שכאלו בהיקף חסר תקדים וגם השפעתם המערכתית היתה גדולה בהרבה. ב־12 באוקטובר דנה הממשלה בשלב הבא במלחמה. "את התוכנית המוצעת מציג דדו בצורה מאוזנת, ומדגיש כי את דעתו הצבאית, אם לתקוף ואם לאו, יביע בלשון חד־משמעית, אך רק בתום התייעצות זו, לאחר חילופי דעות יסודיים וחשבון נפש חברי ככל האפשר" (עמ׳ 548). זהו דיון מרתק בין הדרג הצבאי למדיני על התכלית האסטרטגית. לדברי הרמטכ"ל, "זוהי החלטה מאוד־מאוד גורלית, ולאחר שעות ארוכות של דיונים, מאז שבע בבוקר, טרם הגיעו לכלל מסקנה סופית. לאחר שיישקלו כל הנתונים, יקבל על עצמו לתת המלצה צבאית חד־משמעית, ולא יימלט מן האחריות, אך רק לאחר ההתייעצות" (עמ׳ 548). החלופה, אמר, היא "שתהיה מעין מלחמת התשה בגבולות קשים ובתנאים של גיוס מלא – חוזר ומדגיש דדו – תהיה משמעות חמורה. אומנם, אם יוחלט על פתרון כזה – יעשו כל שניתן לעשותו ויעמדו במלחמת ההתשה הזאת, אבל אחד השיקולים המכריעים בעד התוכנית המוצעת הוא הרצון לקצר את המלחמה" (עמ׳ 548). גישה זו היא בהתאם לתפיסת הביטחון הישראלית, המבוססת על מערכה הכרעתית קצרה שמטרתה להסיר במהירות את האיום מהעורף ולהקל על הנטל מהמשק המגויס. תפיסה זו לא השתנתה גם כיום, אף שהמלחמה הנוכחית התנהלה בניגוד לה. "בדרום עלול להתפתח קרב קשה מאוד, נגד כוחות רבים ובעוצמה מרובה, ואף כי ייתכן שנצליח להפתיע את המצרים, עלולות להיות לנו אבדות מרובות. לאחר שהוא מתאר את תוכנית הצליחה בקווים כלליים, מביע הוא את ביטחונו, כי תונחת על המצרים מכה רצינית – אבל בזה שצבאם יתמוטט כליל אינו בטוח" (עמ׳ 548). גם מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, הדגיש בדיון כי "זהו המהלך היזום היחיד, שיש עמו סיכוי סביר להוציא את המצרים משיווי משקלם, וככל שנקדים לעשותו – כן ייטב" (עמ׳ 549). בר־לב, היה האיש הנכון לפקד על החזית ולדעתו היה משקל רב. בשלב זה הביא ראש המוסד, האלוף (מיל׳) צבי זמיר, ידיעה לקבינט, ולפיה הצבא המצרי עתיד לצאת למתקפה גדולה בקרוב. הוחלט להמתין להתקפה ולהדוף אותה. לאחר מכן יהיה קל יותר לצלוח. ואכן, בקרב שריון גדול, השמיד צה"ל מאות טנקים מצריים והכין את הקרקע למבצע הצליחה. ב־14 באוקטובר בלילה התכנסה הממשלה שוב לאשר את צליחת התעלה. לדברי אלעזר, צה"ל בלם את המתקפה המצרית בשלו התנאים. "הצעתו היא – אומר הרמטכ"ל – שהצליחה תבוצע מחר בלילה" (עמ׳ 583). הממשלה אישרה את המבצע. בנוסף סקר דדו את המתרחש בחזית הסורית וכיצד יצאה לפועל הנחייתו לכיבוש המתחמים המבוצרים שבלמו את התקדמות השריון לעבר דמשק. לדבריו בתל א־שמס היה "לסורים מעוז מבוצר מאוד בשטחי הלג׳ה, שניסינו כבר לפני כן לעבור עם טנקים, ולא הצלחנו. הלילה ביצעו שם התקפת צנחנים קלאסית – הם הלכו ברגל, תקפו מאחור, נכנסו לתוך המערך וכבשו אותו" (עמ׳ 578). כיבוש התל, שביצע גדוד צנחנים מילואים 567 מחטיבה 317, עליו פיקד סא"ל (מיל׳) אלישע שלם, היה אחד מקרבות החי"ר המוצלחים ביותר שניהל צה"ל במלחמה כולה. בליל 15/16 באוקטובר יצאה אוגדת שרון למבצע צליחת התעלה. "כבר בחצות הלילה, משנוכח לדעת שאין הדוברות מצליחות להתגבר על הפקקים ולהתקדם, הורה אריק שרון לקדם במהירות לאזור הצליחה את ה"תמסחים". באותו זמן לערך החלו גם הצנחנים לנסוע מטסה לעבר התעלה" (עמ׳ 597). בשעה 01:32 בלילה "מתחילים הצנחנים לצלוח את התעלה בסירות הגומי, בשקט גמור, ולעלות לחופה המערבי בלי שאיש יבחין בהם" (עמ׳ 597). כעבור זמן קצר "מגיעה ידיעה זו אל המפקדים בחפ"ק הפיקוד: הצנחנים נמצאים מעבר לקו־המים ממערב לתעלה" (עמ׳ 597). בשעה 03:00 בלילה "האלוף שרון עם החפ"ק שלו מגיע אל ה"חצר" שממזרח לתעלה. בסך הכול יש עמו שם 10 טנקים" (עמ׳ 597). במקביל, הרמטכ"ל אלעזר שישב בחמ"ל פיקוד הדרום "מתקשר עם מח"ט הצנחנים הצולחים, דני מט, ומברך אותו" (עמ׳ 597). אז, למעשה, החל המפנה בחזית הדרום. לאורך כל המלחמה במהלכי הכרעה כמו צליחת התעלה, וגם בלחימה האפורה והשוחקת, ניכרו טביעות האצבע של דדו וקור־רוחו. לאחר המלחמה ובטרם התפטר, סיפרה אסנת מזכירתו, שמע לפתע מטרנזיסטור בלשכתו לראשונה את השיר "לו יהי" שכתבה נעמי שמר. "כשנסתיים השיר, הסתובב ויצא. את המסמך שביקש – שכח לקחת" (עמ׳ 718). מזכירתו מצאה את המסמך, אך "כאשר פתחה את דלת החדר, ראתה אותו יושב לשולחנו, פניו לוטות בידיו, והוא בוכה בכי חנוק. דדו לא שמע את הדלת נפתחת, ואסנת שבה וסגרה אותה חרש" (עמ׳ 718). הספר הוא כתב הגנה ערוך היטב על שמו הטוב של הרמטכ"ל אלעזר וככזה הוא ממעיט בחלקם של אחרים, מציג גרסה אוהדת על חלק מההכרעות ומטיל את האחריות על חלק ניכר מהמחדלים על אחרים. פעם זה ראש אמ"ן שלא התריע (אף שכדברי ראש אמ"ן דאז, אלוף אלי זעירא, הקברניטים יצרו בהתייחס למודיעין "מארג ציפיות לא ריאלי"), פעם זה אלוף פיקוד דרום שקרס תחת הלחץ ופעם זה השר הדיין. בסופו של דבר אלעזר היה רמטכ"ל צה"ל במלחמה וככזה הוא אחראי לכלל פעילות הצבא במהלכה. הקריאה בספר חייבת, אם כן, להיות קריאה זהירה וספקנית. לזכותו יאמר שלא כפר בכך מעולם. במלחמה, העידו כלל חברי הפיקוד הבכיר, היה אלעזר מצביא משכמו ומעלה שידע לקחת סיכונים מחושבים, להעז, להחליט ולהוביל. מרבית ההחלטות שקיבל במלחמה (בוודאי מה־9 באוקטובר) הביאו לסיום המלחמה בניצחון צבאי ישראלי (ברמה המדינית התמונה יותר מורכבת). כשעושים את המאזן על המלחמה ועל כהונתו רמטכ"ל חשוב לזכור גם את זה. נכון לעשות זאת גם כשבאים לבחון את כהונתו של רמטכ"ל אחר (שבדומה לדדו, לקח גם הוא אחריות על כישלון נורא), במלחמה אחרת, 50 שנים מאוחר יותר. קריאת חובה.”