ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "בלימה" (הוצאת מודן והמחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2023), מנתח את היומיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. למעשה זהו קדימון לספריו רבי המכר "צליחה" (אולי הטוב בספרים על המלחמה) ו"הכרעה". כאמור, בבוקר ה־6 באוקטובר פגש הרמטכ"ל אלעזר באלוף פד"ם גונן. "נו שמוליק, זה בטוח שיש הערב התקפה, ויש להיערך לבלימה?" (עמ׳ 175), שאל. "נבלום" (עמ׳ 175), השיב גונן בבטחה. בלימה של ממש לא היתה שם.

היעד שהגדיר הנשיא המצרי סאדאת למלחמה היה שאפתני אבל במובנים מסוימים ריאלי: "פעולה צבאית […] שמטרתה להסב את מרב האבדות לאויב ולשכנעו בכל שהמשך כיבוש האדמות יעלה לו בשחיקת כוחות לא סבירה מבחינתו. ומכאן שתפיסת הביטחון שלו, המבוססת על הפחדה פוליטית, צבאית ופסיכולוגית איננה מגן שיגן עליו בעתיד" (עמ׳ 29). הוא מימש אותו אחד לאחד.

ב־1 באוקטובר כתב קצין מודיעין זוטר בפד"ם, סגן סימן טוב בנימין, תזכיר שבו ציין שאמנם "אין באפשרותנו להעריך כיום סבירות אולם לא ניתן להתעלם מאפשרות של ניצול ריכוז הכוחות במסגרת התמרונים המקיפים למעבר למבצעי אמת" (עמ׳ 104). למרות הסימנים המעידים בפיקוד הבכיר סירבו להתייחס לאזהרתו. בערב ה־5 באוקטובר, כפי שהעיד אלוף פד"ם גונן שנה לאחר המלחמה, "הלכנו לישון, כולנו, ביום שישי בלילה, לא מתוך הכרה כי בשבת תהיה מלחמה, למרות כל השאלות ששאלנו את הקמ"ן" (עמ׳ 131). האיום לא נקלט בתודעה אז איך יהיו מוכנים למה שעתיד לבוא?

ב־6 באוקטובר, סיפר מפקד מוצב "בודפשט", סרן מוטי אשכנזי, בשעה 13:40 התקשר אליו מפקד הגדוד שלו, גדוד 68 בחטיבה הירושלמית. המג"ד, סא"ל אמיר ראובני, ששירת קודם "כמפקד גדוד ב"גולני"" (עמ׳ 44), הודיע שבכל רגע עומדת לפרוץ מלחמה טוטאלית. "בעצם לא ידעתי למה הכוונה" (עמ׳ 198), סיפר אשכנזי. ועדיין התחושה היתה שזה יהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים. ב־11:00 בבוקר, ביקש סיפר מח"ט 401, דן שומרון, קצין צנחנים שהוסב לשריון, אישור מהאוגדה להעמיס דרגים. "לא קיבלתי אישור מהאוגדה. לבסוף העמסתי בלי אישור" (עמ׳ 189). שומרון צדק ובזכות תושייתו הטנקים של החטיבה לא נתקעו לפנות בוקר בלי דלק ותחמושת.

לרל"ש שלו אמר הרמטכ"ל אלעזר ביום פריצת המלחמה: "היום אני לא יכול להשפיע על מה שקורה – בוא נחשוב צעד קדימה. אני האדם היחיד שמסוגל בתוך המהומה והלחצים לחשוב יום או יומיים קדימה ולתת את המתווה של המלחמה" (עמ׳ 163). חלק מההחלטות שקיבל ביומיים הבאים אכן היו כאלה (146 לצפון, למשל). לאחר שפרצה המלחמה אמר הרמטכ"ל אלעזר לפורום המטה הכללי: "חברים יקרים, זה הניסיון הראשון שיש לנו שאנחנו מתחילים מלחמה בדפנסיבה. דיברנו על זה הרבה פעמים בקורסים ובהרצאות תאורטיות אבל לא ניסינו את זה, איך שצה"ל יבלום, לתת לאויב לשבור את הראש, ואחר כך לעבור למתקפה" (עמ׳ 232).

אבל, כאמור, בלימה של ממש לא היתה שם ואזוב תיאר כיצד אוגדת הקו, אוגדה 252, אף שעיכבה ככל יכולתה את המצרים, התרסקה אל מול הצבא המצרי הצולח. מה גם, שכמאמר הרמטכ"ל המצרי, שאזלי, "ההתמודדות הראשונה בין התפיסה של מלחמת שריון היונקת בעיקרה ממלחמת העולם השנייה, לבין נשק החי"ר של הדור הבא" (עמ׳ 218). הפער, כתב אזוב, "לא היה בהיעדר המידע אלא בהבנתו. מתברר אפוא, שמבחינת קריאת שדה הקרב ותכנון המערכה שיחקו שני היריבים על מגרש אחד, אולם כל אחד במשחק משלו" (עמ׳ 386). המצרים נשענו על מערך נ"מ ששלל את חופש הפעולה של חיל האוויר מעל לתעלת סואץ ולצדו הפעילו חי"ר עתיר אמצעי נ"ט שיצר מסך נ"ט לטווח רחוק יחסית, שמנע מהשריון הישראלי למצות את יתרונו.

מפקד גדוד השריון 46 מחטיבה 401, סא"ל דוד שובל, סיפר שעם פרוץ המלחמה דיווח לו מ"פ א' בגדוד, ירון מרדיקס, "שיורים עליו טילים מכל הכיוונים" (עמ׳ 218). גם מפקד גדוד השריון 79, סא"ל שלמה "מוני" ניצני, שכסמל צנחנים עוטר על גבורתו במתלה, סיפר:שכל הלילה הראשון "פעלתי מתוך ידיעה שהמצרים מאחורי. בלילה עיקר המפגש היה עם חי"ר מצרי. היה בלבול גדול. ניהלנו קרב עיקש נגד כוחות חי"ר עם אר־פי־ג'י. וספגנו ארטילריה במאסות גדולות" (עמ' 276) .ניצני, שעוטר על האופן שבו פיקד על גדודו בקרבות הבלימה בעיטור המופת, סיפר כי "לא היה לנו מענה לזה. בנוסף היה מחדל רציני ביותר באמצעי ראיית לילה לטנקים. למצרים היו אמצעים. בבוקר נשארתי עם 5 טנקים שמישים מהכוח שלי" (עמ׳ 276). 

ועדיין, ‏כתב אזוב, "צה"ל ראוי להדגיש, לא התפורר; לא כמערכת, לא כיחידות ולא כבודדים; בין השאר, בשל חוסנם המנטלי של חייליו ומפקדיו" (עמ׳ 406). זה אמנם לקח כשבוע וחצי אבל צה"ל התעשת, צלח את התעלה והגיע לנקודת ההכרעה של הצבא המצרי. אזוב הוציא מתחת ידו ספר מרתק חקור היטב שתיאר את ההיערכות הלקויה של צה"ל לקרב הגנה בסיני, וכן את לחימת הכוחות ביומיים הראשונים בתנאים בלתי אפשריים ותוך גילויי גבורה מרשימים, שבהם ניסו יחידים לחפות על קריסת המערכת כולה.

ספרו החדש והמרתק של ד"ר עמירם אזוב, "בלימה" (הוצאת מודן והמחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2023), מנתח את היומיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים בחזית הדרום. למעשה זהו קדימון לספריו רבי המכר "צליחה" (אולי הטוב בספרים על המלחמה) ו"הכרעה". כאמור, בבוקר ה־6 באוקטובר פגש הרמטכ"ל אלעזר באלוף פד"ם גונן. "נו שמוליק, זה בטוח שיש הערב התקפה, ויש להיערך לבלימה?" (עמ׳ 175), שאל. "נבלום" (עמ׳ 175), השיב גונן בבטחה. בלימה של ממש לא היתה שם.

היעד שהגדיר הנשיא המצרי סאדאת למלחמה היה שאפתני אבל במובנים מסוימים ריאלי: "פעולה צבאית […] שמטרתה להסב את מרב האבדות לאויב ולשכנעו בכל שהמשך כיבוש האדמות יעלה לו בשחיקת כוחות לא סבירה מבחינתו. ומכאן שתפיסת הביטחון שלו, המבוססת על הפחדה פוליטית, צבאית ופסיכולוגית איננה מגן שיגן עליו בעתיד" (עמ׳ 29). הוא מימש אותו אחד לאחד.

ב־1 באוקטובר כתב קצין מודיעין זוטר בפד"ם, סגן סימן טוב בנימין, תזכיר שבו ציין שאמנם "אין באפשרותנו להעריך כיום סבירות אולם לא ניתן להתעלם מאפשרות של ניצול ריכוז הכוחות במסגרת התמרונים המקיפים למעבר למבצעי אמת" (עמ׳ 104). למרות הסימנים המעידים בפיקוד הבכיר סירבו להתייחס לאזהרתו. בערב ה־5 באוקטובר, כפי שהעיד אלוף פד"ם גונן שנה לאחר המלחמה, "הלכנו לישון, כולנו, ביום שישי בלילה, לא מתוך הכרה כי בשבת תהיה מלחמה, למרות כל השאלות ששאלנו את הקמ"ן" (עמ׳ 131). האיום לא נקלט בתודעה אז איך יהיו מוכנים למה שעתיד לבוא?

ב־6 באוקטובר, סיפר מפקד מוצב "בודפשט", סרן מוטי אשכנזי, בשעה 13:40 התקשר אליו מפקד הגדוד שלו, גדוד 68 בחטיבה הירושלמית. המג"ד, סא"ל אמיר ראובני, ששירת קודם "כמפקד גדוד ב"גולני"" (עמ׳ 44), הודיע שבכל רגע עומדת לפרוץ מלחמה טוטאלית. "בעצם לא ידעתי למה הכוונה" (עמ׳ 198), סיפר אשכנזי. ועדיין התחושה היתה שזה יהיה היום השביעי של מלחמת ששת הימים. ב־11:00 בבוקר, ביקש סיפר מח"ט 401, דן שומרון, קצין צנחנים שהוסב לשריון, אישור מהאוגדה להעמיס דרגים. "לא קיבלתי אישור מהאוגדה. לבסוף העמסתי בלי אישור" (עמ׳ 189). שומרון צדק ובזכות תושייתו הטנקים של החטיבה לא נתקעו לפנות בוקר בלי דלק ותחמושת.

לרל"ש שלו אמר הרמטכ"ל אלעזר ביום פריצת המלחמה: "היום אני לא יכול להשפיע על מה שקורה – בוא נחשוב צעד קדימה. אני האדם היחיד שמסוגל בתוך המהומה והלחצים לחשוב יום או יומיים קדימה ולתת את המתווה של המלחמה" (עמ׳ 163). חלק מההחלטות שקיבל ביומיים הבאים אכן היו כאלה (146 לצפון, למשל). לאחר שפרצה המלחמה אמר הרמטכ"ל אלעזר לפורום המטה הכללי: "חברים יקרים, זה הניסיון הראשון שיש לנו שאנחנו מתחילים מלחמה בדפנסיבה. דיברנו על זה הרבה פעמים בקורסים ובהרצאות תאורטיות אבל לא ניסינו את זה, איך שצה"ל יבלום, לתת לאויב לשבור את הראש, ואחר כך לעבור למתקפה" (עמ׳ 232).

אבל, כאמור, בלימה של ממש לא היתה שם ואזוב תיאר כיצד אוגדת הקו, אוגדה 252, אף שעיכבה ככל יכולתה את המצרים, התרסקה אל מול הצבא המצרי הצולח. מה גם, שכמאמר הרמטכ"ל המצרי, שאזלי, "ההתמודדות הראשונה בין התפיסה של מלחמת שריון היונקת בעיקרה ממלחמת העולם השנייה, לבין נשק החי"ר של הדור הבא" (עמ׳ 218). הפער, כתב אזוב, "לא היה בהיעדר המידע אלא בהבנתו. מתברר אפוא, שמבחינת קריאת שדה הקרב ותכנון המערכה שיחקו שני היריבים על מגרש אחד, אולם כל אחד במשחק משלו" (עמ׳ 386). המצרים נשענו על מערך נ"מ ששלל את חופש הפעולה של חיל האוויר מעל לתעלת סואץ ולצדו הפעילו חי"ר עתיר אמצעי נ"ט שיצר מסך נ"ט לטווח רחוק יחסית, שמנע מהשריון הישראלי למצות את יתרונו.

מפקד גדוד השריון 46 מחטיבה 401, סא"ל דוד שובל, סיפר שעם פרוץ המלחמה דיווח לו מ"פ א' בגדוד, ירון מרדיקס, "שיורים עליו טילים מכל הכיוונים" (עמ׳ 218). גם מפקד גדוד השריון 79, סא"ל שלמה "מוני" ניצני, שכסמל צנחנים עוטר על גבורתו במתלה, סיפר:שכל הלילה הראשון "פעלתי מתוך ידיעה שהמצרים מאחורי. בלילה עיקר המפגש היה עם חי"ר מצרי. היה בלבול גדול. ניהלנו קרב עיקש נגד כוחות חי"ר עם אר־פי־ג'י. וספגנו ארטילריה במאסות גדולות" (עמ' 276) .ניצני, שעוטר על האופן שבו פיקד על גדודו בקרבות הבלימה בעיטור המופת, סיפר כי "לא היה לנו מענה לזה. בנוסף היה מחדל רציני ביותר באמצעי ראיית לילה לטנקים. למצרים היו אמצעים. בבוקר נשארתי עם 5 טנקים שמישים מהכוח שלי" (עמ׳ 276). 

ועדיין, ‏כתב אזוב, "צה"ל ראוי להדגיש, לא התפורר; לא כמערכת, לא כיחידות ולא כבודדים; בין השאר, בשל חוסנם המנטלי של חייליו ומפקדיו" (עמ׳ 406). זה אמנם לקח כשבוע וחצי אבל צה"ל התעשת, צלח את התעלה והגיע לנקודת ההכרעה של הצבא המצרי. אזוב הוציא מתחת ידו ספר מרתק חקור היטב שתיאר את ההיערכות הלקויה של צה"ל לקרב הגנה בסיני, וכן את לחימת הכוחות ביומיים הראשונים בתנאים בלתי אפשריים ותוך גילויי גבורה מרשימים, שבהם ניסו יחידים לחפות על קריסת המערכת כולה.