הרבה פעמים התאהבתי. חשבתי. רציתי להיות מאוהב, לחלוק את מה שחולקים בסרטים, מה שרואים בסדרות. זה חסך שיש לנו, ילדים להורים גרושים, אנחנו לא יודעים מניסיון מה המפתח לאהבה, מה לעשות כדי שמי שאיתך עכשיו תהיה איתך לנצח. ילדים זו לא סיבה מספיק טובה, אז לפחות את הלקח הזה למדנו.
ההתאהבות הראשונה הייתה בתקופת התיכון, כיתה י', למדנו בבתי ספר שונים אבל כל אחר הצהריים היינו נפגשים, זן נכחד של ילדים שנפגשים כדי לדבר, לצחוק, לשחק, לעשות דברים של ילדים. שם הייתי מסתכל, בוחן, מִשחק שלא ממש ידעתי את החוקים שלו, אבל הרגשתי אותם, הרגשתי חום מסוים כשידה הייתה נוגעת בידי, רק במקרה. היה לה חבר. מבוגר. עם מרצדס! יותר גרוע הייתה הידיעה שהיא טסה לקפריסין עם החבר ביום ההולדת. איך אני יכול להתחרות בזה? אימא מגדלת אותי ואת אחותי עם משכורת של גננת, האוטו שאין לי רישיון עליו הוא פיאט 124, ואין לי כסף לקחת אותה לבריכה, שלא לדבר על חו"ל, אני בכלל לא הייתי בחו"ל! אבל הרגשתי שיש שם משהו. ידעתי שיש שם משהו. חצי שנה עברה בסבל ובייסורים עם סיפורים על חיי העושר, עד שהגיע היום המיוחל – הם נפרדו. כנראה שלא היה אושר. או-קיי אז למדנו שעושר לא מביא אושר. אולי נכון יותר להגיד שעושר יכול להקנות אושר זמני אבל לא אהבה. המשפט הראשון שהיא אמרה לי הוא: "עזבתי אותו כי אני רוצה להיות איתך."
ההתאהבות הראשונה, הסקס הראשון, החברה הראשונה, הפרידה הראשונה, הקאמבק הראשון, פעם ראשונה שהבנתי שעשיתי טעות, יזיזה ראשונה, חלק משמעותי בחייו של נער מתבגר. אבל כל זה נזנח ברגע שעיניי ראו אותה באותו ליל שישי. פאב של אחד הקיבוצים באזור הדרום, המבטים נפגשים והרצון לגשת ולדבר עם הנערה היפה הזו ששלחה חצי חיוך לכיווני, עולה על כל פחד, מצאנו את עצמנו על ערימת חציר מדברים אל הבוקר. למחרת נפגשנו שוב, חייל ותלמידת בית ספר שמתגנבת למסיבות. כל תקופת הצבא ביליתי עם אותה התאהבות. נסיעות, ברביקיו עם המשפחה, טיולים. ככה זה נראה? המשפחה שלה חוגגת כל דבר אפשרי ביחד, אני מתחיל להרגיש מחנק מוזר, כאילו שאני לא רוצה את זה. כשהיא שאלה למה? באמת שלא ידעתי מה להגיד, מחשבות רצות בראש, אולי אני דפוק? אולי אני מחפש הגדרה משלי לאושר ואני לא חושב שזה המקום שבו אני אהיה מאושר? שהיא באמת בחורה מדהימה שהייתי מאוהב בה, ושאני רוצה להמשיך הלאה? בסוף החלטתי: אני עובר ללאס וגאס. נראה לי מהלך הגיוני בשלב זה של החיים – הצבא נגמר, אני לא בדיוק טיפוס של לימודים אלא של עבודה, אז לפחות שישלמו לי בדולרים.
וגאס... כל מה שדמיינתי ועוד. כל אחד יזכור את הפעם הראשונה שהוא היה בסטריפ של וגאס, רצועת המלונות שמהווה את הפנים של התחרות האינסופית של למי יש יותר גדול. יום עבודה של 14 שעות שנגמר במועדון, מותיר ארבע שעות שינה על ספה בדירת עובדים צפופה שבה גרים שמונה נפשות, כך שספה הייתה ברירת מחדל ולא עילפון משִכרות.
יום עבודה רגיל בדוכן חולצות מצחיקות השתנה מקצה לקצה ברגע ששמעתי את הצחוק שלה, אני מרים את עיניי, מלאך מוקף ב"שומרי ראש". מגניב חיוך, מזהה תגובה, מחכה למרחק ביטחון מ"השומרים" ו"קופץ למים". לבני דודים שלה לא היה אכפת והם עודדו אותה לצאת איתי. "אין לנו הרבה זמן," היא אומרת, "אם אתה רוצה לשתות איתי, אז זה עכשיו." התפטרתי. החיבור היה מיידי, הפגישה הפכה לסופשבוע, שהפך לשבוע, שהפך לחודש, שבסופו התחתנו בחמש בבוקר בכנסיית הפעמון הלבן בידי כומר בודהיסטי עם טבעות שנקנו בחנות משכון. היינו שיכורים משמחה. אמנם המטרה הייתה גרין קארד, אבל ידענו שזה יותר – "אם זה ילך בינינו, אז אני מאוד אשמח, ואם לא, אז אשמח שמתאפשר לך העתיד שאתה רוצה לעצמך בזכותי." התאהבתי. עוברים דירה, שוכרים אוטו, היא שואלת המון שאלות, היא רוצה לדעת הכול, ואני מספר, ואז הבנתי מה זאת אהבה. כמו התפוח שנפל על ניוטון, רגע של "יוריקה", לקחתי את הטלפון, חייגתי, "אני רק רוצה שתדעי שאת האימא הכי טובה שיש, ואני אוהב אותך." פעם ראשונה שאמרתי לה את זה. שמעתי בכי, "תודה תומצ'יק, אני מתגעגעת."

הרבה פעמים התאהבתי. חשבתי. רציתי להיות מאוהב, לחלוק את מה שחולקים בסרטים, מה שרואים בסדרות. זה חסך שיש לנו, ילדים להורים גרושים, אנחנו לא יודעים מניסיון מה המפתח לאהבה, מה לעשות כדי שמי שאיתך עכשיו תהיה איתך לנצח. ילדים זו לא סיבה מספיק טובה, אז לפחות את הלקח הזה למדנו.
ההתאהבות הראשונה הייתה בתקופת התיכון, כיתה י', למדנו בבתי ספר שונים אבל כל אחר הצהריים היינו נפגשים, זן נכחד של ילדים שנפגשים כדי לדבר, לצחוק, לשחק, לעשות דברים של ילדים. שם הייתי מסתכל, בוחן, מִשחק שלא ממש ידעתי את החוקים שלו, אבל הרגשתי אותם, הרגשתי חום מסוים כשידה הייתה נוגעת בידי, רק במקרה. היה לה חבר. מבוגר. עם מרצדס! יותר גרוע הייתה הידיעה שהיא טסה לקפריסין עם החבר ביום ההולדת. איך אני יכול להתחרות בזה? אימא מגדלת אותי ואת אחותי עם משכורת של גננת, האוטו שאין לי רישיון עליו הוא פיאט 124, ואין לי כסף לקחת אותה לבריכה, שלא לדבר על חו"ל, אני בכלל לא הייתי בחו"ל! אבל הרגשתי שיש שם משהו. ידעתי שיש שם משהו. חצי שנה עברה בסבל ובייסורים עם סיפורים על חיי העושר, עד שהגיע היום המיוחל – הם נפרדו. כנראה שלא היה אושר. או-קיי אז למדנו שעושר לא מביא אושר. אולי נכון יותר להגיד שעושר יכול להקנות אושר זמני אבל לא אהבה. המשפט הראשון שהיא אמרה לי הוא: "עזבתי אותו כי אני רוצה להיות איתך."
ההתאהבות הראשונה, הסקס הראשון, החברה הראשונה, הפרידה הראשונה, הקאמבק הראשון, פעם ראשונה שהבנתי שעשיתי טעות, יזיזה ראשונה, חלק משמעותי בחייו של נער מתבגר. אבל כל זה נזנח ברגע שעיניי ראו אותה באותו ליל שישי. פאב של אחד הקיבוצים באזור הדרום, המבטים נפגשים והרצון לגשת ולדבר עם הנערה היפה הזו ששלחה חצי חיוך לכיווני, עולה על כל פחד, מצאנו את עצמנו על ערימת חציר מדברים אל הבוקר. למחרת נפגשנו שוב, חייל ותלמידת בית ספר שמתגנבת למסיבות. כל תקופת הצבא ביליתי עם אותה התאהבות. נסיעות, ברביקיו עם המשפחה, טיולים. ככה זה נראה? המשפחה שלה חוגגת כל דבר אפשרי ביחד, אני מתחיל להרגיש מחנק מוזר, כאילו שאני לא רוצה את זה. כשהיא שאלה למה? באמת שלא ידעתי מה להגיד, מחשבות רצות בראש, אולי אני דפוק? אולי אני מחפש הגדרה משלי לאושר ואני לא חושב שזה המקום שבו אני אהיה מאושר? שהיא באמת בחורה מדהימה שהייתי מאוהב בה, ושאני רוצה להמשיך הלאה? בסוף החלטתי: אני עובר ללאס וגאס. נראה לי מהלך הגיוני בשלב זה של החיים – הצבא נגמר, אני לא בדיוק טיפוס של לימודים אלא של עבודה, אז לפחות שישלמו לי בדולרים.
וגאס... כל מה שדמיינתי ועוד. כל אחד יזכור את הפעם הראשונה שהוא היה בסטריפ של וגאס, רצועת המלונות שמהווה את הפנים של התחרות האינסופית של למי יש יותר גדול. יום עבודה של 14 שעות שנגמר במועדון, מותיר ארבע שעות שינה על ספה בדירת עובדים צפופה שבה גרים שמונה נפשות, כך שספה הייתה ברירת מחדל ולא עילפון משִכרות.
יום עבודה רגיל בדוכן חולצות מצחיקות השתנה מקצה לקצה ברגע ששמעתי את הצחוק שלה, אני מרים את עיניי, מלאך מוקף ב"שומרי ראש". מגניב חיוך, מזהה תגובה, מחכה למרחק ביטחון מ"השומרים" ו"קופץ למים". לבני דודים שלה לא היה אכפת והם עודדו אותה לצאת איתי. "אין לנו הרבה זמן," היא אומרת, "אם אתה רוצה לשתות איתי, אז זה עכשיו." התפטרתי. החיבור היה מיידי, הפגישה הפכה לסופשבוע, שהפך לשבוע, שהפך לחודש, שבסופו התחתנו בחמש בבוקר בכנסיית הפעמון הלבן בידי כומר בודהיסטי עם טבעות שנקנו בחנות משכון. היינו שיכורים משמחה. אמנם המטרה הייתה גרין קארד, אבל ידענו שזה יותר – "אם זה ילך בינינו, אז אני מאוד אשמח, ואם לא, אז אשמח שמתאפשר לך העתיד שאתה רוצה לעצמך בזכותי." התאהבתי. עוברים דירה, שוכרים אוטו, היא שואלת המון שאלות, היא רוצה לדעת הכול, ואני מספר, ואז הבנתי מה זאת אהבה. כמו התפוח שנפל על ניוטון, רגע של "יוריקה", לקחתי את הטלפון, חייגתי, "אני רק רוצה שתדעי שאת האימא הכי טובה שיש, ואני אוהב אותך." פעם ראשונה שאמרתי לה את זה. שמעתי בכי, "תודה תומצ'יק, אני מתגעגעת."