'להקה חדשה של אפרוחים בקעה זה עתה [...] עכשיו האפרוחים החדשים משוטטים החדשים משוטטים ומנקרים בחצר בדיוק כמו התרנגולות המבוגרות.
כשיתחילו להטיל ביצים בחורף הבא, הארי יהרוג את התרנגולות הזקנות - כמו שעשה בשנה שעברה.
אנחנו שומרים לנו אחת או שתיים למרק עוף, אבל מוכרים את השאר בשוק השחור.
השוק השחור הוא מקום שבו מוכרים דברים בסתר.
אם הנאצים יודעים שיש לך מזון למכור הם גונבים אותו או לוקחים אותו ומשלמים מעט מאוד כסף בעבורו.
ולכן כשיש לך מזון למכור, כך אומר הארי, הכי טוב למכור אותו 'שחור'.
כשראיתי את שחיטת התרנגולות תהיתי איך בני אדם מרגישים שעה שהורגים אותם.'
מקס הֶפְּנֵר היה רק בן שמונה כששוטרים נאצים פרצו לבית משפחתו באמסטרדם כדי לקחת את אביו.
זה היה באוגוסט 1942.
האב הצליח להתחמק, אבל הבין שעל המשפחה למצוא בדחיפות מקום מסתור.
לאחר שנדדו בין בתי מכרים הצליחו אבא, אמא ומקס הפנר וחבריהם הוותיקים בני משפחת גראומן - כולם יהודים - למצוא מקלט של קבע בחווה של משפחת ינסן באזור נידח בהולנד.
שם, בלול תרנגולות, עברו עליהם הימים עד סוף המלחמה.
הילד מקס ביטא בציוריו את אשר ראה והרגיש בשנים הקשות ההן, וכשבגר תרם את הציורים למוזיאון היהודי של מרילנד בבולטימור.
בהקדמה לספרו הוא מסביר שבבואו לספר לקוראים צעירים על חייו בזמן המלחמה הוא החליט לעשות זאת 'בעזרת הציורים והתמונות ששמרתי מאותם ימים, כדי לרכך את האימה שבסיפורי'.
הציורים, שבסדר הופעתם מייצגים אפיזודות שנשמרו בזיכרונו של הֶפְּנֵר, הם אבני הדרך במסלול חייו במחבוא. הציור הפותח כל פרק (בחלקם יותר מציור אחד) הוא נקודת המוצא של המספֵּר; הפנר מספר מה או מי בציור, מסביר את ההקשר ואת הנסיבות, מוסר פרטים של מקום וזמן ומוסיף פכים קטנים. כל אלה יוצרים סיפור תקופתי-משפחתי אישי מאוד הנמסר דרך שני זוגות עיניים: אלה של הילד שחווה את הדברים ואלה של המבוגר המתבונן בהם ממרחק של זמן. הפנר מספר על החיים בחווה, על היחסים בין הפליטים היהודים למארחיהם ולהולנדים בסביבה ועל היחסים בתוך קבוצת הפליטים, על אסון הירצחו של בנם של הזוג גראומן, על המלחמה המתמשכת, על החרדה ועל מאבק ההישרדות שלא תמיד היה הרואי: 'כשהתחיל הארי לבנות את המקלט הוא חשב בראש ובראשונה על מקום מסתור בשבילנו במקרה שהמשטרה תבוא שוב לחפש יהודים. [...] פעם אחת הסתתרנו שם בזמן פשיטה. זו הייתה חוויה איומה. [...] איש לא חשב לשים סיר לילה במקום המסתור. בתוך זמן קצר השתרר שם סירחון עז כל כך ששוב לא היה זה סוד שאנשים מסתתרים באורווה. למזלנו הטוב, אף נאצי לא נכנס לאורווה לחפש אותנו. אבל את הריח הנורא הזה לא אשכח לעולם'.
הציור האחרון בספר, מנובמבר 1946, מציג את התא בספינה שהובילה את מקס ואת אמו לאמריקה. הפרק האחרון, 'הבית שלנו באמריקה', מסתיים במילים 'החיים באמריקה שונים מהחיים בהולנד. עדיין יש הרבה דברים שעליי להתרגל אליהם, אני יודע, אבל לבי אומר לי שבסופו של דבר אהיה בסדר גמור פה'. באחרית דבר מופיעים תצלומי האנשים שהפנר סיפר עליהם ופרטים על חייהם אחרי המלחמה. נספח לספר פרק המספק מידע על יהודי הולנד בימי השואה.
בני משפחת ינסן, שבחוותם הסתתרו הפליטים היהודים מאמסטרדם, הוכרו בידי 'מוסד יד ושם' כחסידי אומות העולם.
ספרים מאותו מדף - על פליטוּת ומסתור בזמן השואה:
ארבע אבנים מושלמות / לילה פרל ומריון בלומנטל-לזן
הביתה מערבות השמש / אורי אורלב
להחביא את אדית / קאת'י קייסר
ילדה שלא מן העולם הזה / אהרן אפלפלד
ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם טוב
חיי בלול תרנגולות מתאים לבני שתים עשרה ומעלה.

'להקה חדשה של אפרוחים בקעה זה עתה [...] עכשיו האפרוחים החדשים משוטטים החדשים משוטטים ומנקרים בחצר בדיוק כמו התרנגולות המבוגרות.
כשיתחילו להטיל ביצים בחורף הבא, הארי יהרוג את התרנגולות הזקנות - כמו שעשה בשנה שעברה.
אנחנו שומרים לנו אחת או שתיים למרק עוף, אבל מוכרים את השאר בשוק השחור.
השוק השחור הוא מקום שבו מוכרים דברים בסתר.
אם הנאצים יודעים שיש לך מזון למכור הם גונבים אותו או לוקחים אותו ומשלמים מעט מאוד כסף בעבורו.
ולכן כשיש לך מזון למכור, כך אומר הארי, הכי טוב למכור אותו 'שחור'.
כשראיתי את שחיטת התרנגולות תהיתי איך בני אדם מרגישים שעה שהורגים אותם.'
מקס הֶפְּנֵר היה רק בן שמונה כששוטרים נאצים פרצו לבית משפחתו באמסטרדם כדי לקחת את אביו.
זה היה באוגוסט 1942.
האב הצליח להתחמק, אבל הבין שעל המשפחה למצוא בדחיפות מקום מסתור.
לאחר שנדדו בין בתי מכרים הצליחו אבא, אמא ומקס הפנר וחבריהם הוותיקים בני משפחת גראומן - כולם יהודים - למצוא מקלט של קבע בחווה של משפחת ינסן באזור נידח בהולנד.
שם, בלול תרנגולות, עברו עליהם הימים עד סוף המלחמה.
הילד מקס ביטא בציוריו את אשר ראה והרגיש בשנים הקשות ההן, וכשבגר תרם את הציורים למוזיאון היהודי של מרילנד בבולטימור.
בהקדמה לספרו הוא מסביר שבבואו לספר לקוראים צעירים על חייו בזמן המלחמה הוא החליט לעשות זאת 'בעזרת הציורים והתמונות ששמרתי מאותם ימים, כדי לרכך את האימה שבסיפורי'.
הציורים, שבסדר הופעתם מייצגים אפיזודות שנשמרו בזיכרונו של הֶפְּנֵר, הם אבני הדרך במסלול חייו במחבוא. הציור הפותח כל פרק (בחלקם יותר מציור אחד) הוא נקודת המוצא של המספֵּר; הפנר מספר מה או מי בציור, מסביר את ההקשר ואת הנסיבות, מוסר פרטים של מקום וזמן ומוסיף פכים קטנים. כל אלה יוצרים סיפור תקופתי-משפחתי אישי מאוד הנמסר דרך שני זוגות עיניים: אלה של הילד שחווה את הדברים ואלה של המבוגר המתבונן בהם ממרחק של זמן. הפנר מספר על החיים בחווה, על היחסים בין הפליטים היהודים למארחיהם ולהולנדים בסביבה ועל היחסים בתוך קבוצת הפליטים, על אסון הירצחו של בנם של הזוג גראומן, על המלחמה המתמשכת, על החרדה ועל מאבק ההישרדות שלא תמיד היה הרואי: 'כשהתחיל הארי לבנות את המקלט הוא חשב בראש ובראשונה על מקום מסתור בשבילנו במקרה שהמשטרה תבוא שוב לחפש יהודים. [...] פעם אחת הסתתרנו שם בזמן פשיטה. זו הייתה חוויה איומה. [...] איש לא חשב לשים סיר לילה במקום המסתור. בתוך זמן קצר השתרר שם סירחון עז כל כך ששוב לא היה זה סוד שאנשים מסתתרים באורווה. למזלנו הטוב, אף נאצי לא נכנס לאורווה לחפש אותנו. אבל את הריח הנורא הזה לא אשכח לעולם'.
הציור האחרון בספר, מנובמבר 1946, מציג את התא בספינה שהובילה את מקס ואת אמו לאמריקה. הפרק האחרון, 'הבית שלנו באמריקה', מסתיים במילים 'החיים באמריקה שונים מהחיים בהולנד. עדיין יש הרבה דברים שעליי להתרגל אליהם, אני יודע, אבל לבי אומר לי שבסופו של דבר אהיה בסדר גמור פה'. באחרית דבר מופיעים תצלומי האנשים שהפנר סיפר עליהם ופרטים על חייהם אחרי המלחמה. נספח לספר פרק המספק מידע על יהודי הולנד בימי השואה.
בני משפחת ינסן, שבחוותם הסתתרו הפליטים היהודים מאמסטרדם, הוכרו בידי 'מוסד יד ושם' כחסידי אומות העולם.
ספרים מאותו מדף - על פליטוּת ומסתור בזמן השואה:
ארבע אבנים מושלמות / לילה פרל ומריון בלומנטל-לזן
הביתה מערבות השמש / אורי אורלב
להחביא את אדית / קאת'י קייסר
ילדה שלא מן העולם הזה / אהרן אפלפלד
ואיך קוראים לך עכשיו / תמי שם טוב
חיי בלול תרנגולות מתאים לבני שתים עשרה ומעלה.