“הספר "פיקוד משימה" מאת ד"ר איתן שמיר (הוצאת מודן, 2014) מבאר את התורה הסדורה שעוצבה בצבא הגרמני בטרם מלחמת העולם הראשונה – "פיקוד מונחה משימה" (בגרמנית "auftragstaktik") ובוחן את יישומה במידת הצלחה משתנה בצה"ל, בצבא ארצות הברית ובצבא הבריטי. שמיר, שעשה את שירותו בצנחנים ועבד בעבר במרכז דדו ובמשרד לעניינים אסטרטגיים, מבאר בספר כי "התפיסה הגרמנית "Auftragstaktik", המתורגמת כאן "פיקוד מוכוון משימה, מציינת מנהיגות מבוזרת. זוהי פילוסופיה הדורשת יזמה ומאפשרת אותה בכל רמות הפיקוד המעורבות ישירות בהתרחשויות בשדה הקרב. היא מעודדת פקודים לנצל הזדמנויות הנקרות בדרכם, בכך שהיא נותנת בידם סמכות ליזום ולהפעיל את שיקול דעתם בדרך לביצוע משימתם. ההיצמדות לקו המנחה מושגת באמצעות דבקות בכוונת המפקד. תורה זו, ששורשיה טבועים עמוק בתרבות ובהתנסות הפרוסית-גרמנית, מניחה מראש את קיומו של אמון ביכולתם של מפקדי המשנה הכפופים לפעול בחכמה וביצירתיות כאשר הם נתקלים במצב בלתי צפוי, ללא פיקוח והוראות מלמעלה. למעשה מדובר במעין חוזה בין המפקד ומפקד משנה הכפוף לו, כאשר לאחרון מוענק חופש לבחור דרכי פעולה בלתי צפויות במטרה לבצע את המשימה שהוטלה עליו" (עמוד 19).
הסיבה שהצבא הפרוסי פיתח את תפיסת הפיקוד מוכוון המשימה נובעת מכך, כדברי הרמטכ"ל הגרמני המפורסם – אבי הניצחון במלחמת פרוסיה-צרפת – הגנרל הלמוט פון מולטקה הקשיש, ש"אם המפקדים הכפופים ימתינו להוראות, הם לעולם לא יוכלו לנצל את ההזדמנויות הנובעות מהמצב העכשווי... באופן כללי עדיף לפעול ולשמר את היזמה מאשר להמתין למהלך של היריב" (עמוד 51). כלל זה נכון גם כיום. פיקוד משימה מחייב תרבות ארגונית מסוימת. המחבר עומד על כך שתרבות ארגונית אינה משהו שמתפתח מהיום למחר, והיא נשענת על אתוס, מסורת וטיבו של הארגון, ייעודו ומטרותיו. מנגד, ניכר כי הבנה זו אינה בגדר נחלת הכלל ולראייה אותו מנהל בחברה מסחרית שלאחר שהוצג בפניו נושא התרבות הארגונית הורה לעוזריו שהוא "רוצה אחת מהתרבויות הארגוניות המצוינות האלה, ואני רוצה אותה עד יום שני הבא" (עמוד 39). בהקדמה שכתב לספר הדגיש הגנרל הרברט מקמאסטר, קצין שריון מצטיין בצבא היבשה האמריקני ולימים היועץ לביטחון לאומי של הנשיא טראמפ, כי "מפקדים זוטרים חייבים להיות כאלה הנוטים ליזום וליטול סיכונים, במידה הנחוצה לפעולה בפיקוד ולחימה, בסביבה מורכבת ורווית אי-וודאות, נגד אויבים נחושים וסתגלנים" (עמוד 13). אף שמקמאסטר צדק, הרי שהדבר מחייב תרבות וארגון שיוכלו לתמוך מפקדים שכאלו ולהכיל אותם.
בספר בחן שמיר המחבר את פיתוחה של תפיסת הפיקוד מוכוון המשימה בצבא הפרוסי-גרמני ואת יישומה בשלושה צבאות: האמריקני, הבריטי והישראלי. בצה"ל הייתה לתפיסה אחיזה עוד מיום היווסדו, אם כי על בסיס יותר אינטואיטיבי ופחות נסמך על הכשרה, היא מבצע יואב, עליו פיקד יגאל אלון, כנגד הצבא המצרי במלחמת העצמאות. "המערכה בוצעה בידי צוות קרב בהיקף של אוגדה, והסתמך על לוחמת תמרון וגישה עקיפה. התכנית כללה מהלומות קשות ועמוקות מאחורי קווי המצרים. פקודת המבצע שנכתבה בידי קצין המבצעים של חזית הדרום, יצחק רבין, השתרעה על עמוד אחד. הפסקה של "השיטה", כללה מילה אחת בלבד – בעצמכם" (עמוד 97).
המחבר מציג בספר את גישתו של התאורטיקן הישראלי, ד"ר אל"מ (מיל') חנן שי לתפיסת הפיקוד מוכוון המשימה. שי, אשר "שירת כקצין הקשר של חטיבה 188 (חטיבת השריון ברק), שנערכה בקו ההגנה הראשון ברמת הגולן ב-6 באוקטובר 1973" (עמוד 130), ועוטר בצל"ש הרמטכ"ל"ל על גבורתו, גרס כי על המפקד להבהיר למפקדי המשנה שלו את הרעיון המבצעי שבבסיס הפעולה. דוגמה לכך היא סיפור הסוס הטרויאני. המפקד היווני "היה חייב להסביר לחיילים שהסתתרו בתוכו את התפיסה שעומדת מאחורי הסוס, את תכליתה ואת הקשר בין כל אלה ליעד המערכתי של פריצת חומות העיר. התחבולה מאפשרת למפקדי המשנה לקבל החלטות ספונטניות, להבין את יחסי ההמרה, ולהתאים את תכניותיהם לנסיבות המשתנות" (עמוד 131).
דמות בולטת נוספת בפיתוח התפיסה והטמעתה בצה"ל היא ד"ר תא"ל (מיל') שמעון נווה, קצין צנחנים ששימש כמפקד אוגדה, שניהל עם קבוצה של קצינים את המרכז לחקר תורת המערכה. התפיסה זכתה לאהדה רבה בראשית האינתיפאדה השנייה בתוך הצבא ואומצה על-ידי רבים. נווה גרס כי "בדרך משונה היא (האינתיפאדה) הצילה את צה"ל, דווקא בגלל האתגרים המורכבים שהעמידה בפניו. המערכה הזו הצמיחה את המפקדים הטקטיים הטובים ביותר, אשר בהמשך התפתחו למפקדים מערכתיים. הם יצירתיים ותוקפנים, כאלה שלא רק מנצלים הזדמנויות אלא מעצבים ויוצרים באופן קבוע תבניות ודפוסים חדשים של המציאות. שמות כמו נועם תיבון, יאיר גולן, אביב כוכבי, משה (צ'יקו) תמיר ורבים נוספים. דור המפקדים הזה טוב מכל אלה שהיו לפניו, זוהי הדוקטרינה והמצב (האינתיפאדה) בו אנו מצויים. אנחנו יוצרים כאן דבר חדש, וזו הסיבה לדעתי לחיוניות הרבה שבו. וודאי שקיימות בעיות רבות, אבל למרות מה שיגידו אחרים, זהו צבא מקצועני מאוד, וברמה הקרבית שלו הוא פועל מצוין" (עמוד 136). המפתח להתפתחות התאורטית והתרבותית הזו היה סגנון הפיקוד והמנהיגות של מפקד פיקוד המרכז ולימים הרמטכ"ל, משה יעלון, שבשל הרקע הצבאי שלו הצטיין בהאצלת סמכויות ובהענקת מרחב פעולה לפקודיו.
מנגד, בהמשך חלה נטישה של תפיסה זו בצה"ל. מאחר ובמהלך עימותים מוגבלים ופעולות ביטחון שוטף נבחן המפקד הבכיר בהתאם לביצועים של הפקודים הזוטרים שלו, הוא יוצא מן המשרד והולך לאייש את המחסום\ עמדה\ סיור במקומם. "ברגע שהמפקדים הבכירים מגיעים למקום האירוע, הפך מפקד החטיבה למפקד מחלקה ומפקד האוגדה למ"פ. מפקדי המחלקות והצוותים קיבלו את הפקודות שלהם תוך כדי דלוג ישירות מהמג"דים והמח"טים, ואז מפקד הפלוגה איבד כל שליטה על הכוח ועל המתרחש" (עמוד 158), תיאר זאת מפקד פלוגה. תופעה זו מסרסת את הפיקוד מוכוון המשימה ואת מפקדי המשנה. עם פרישתו של יעלון התברר שהיעדר האימונים ומנהיגותו של מחליפו, הרמטכ"ל חלוץ הביאו את צה"ל למשבר במלחמת לבנון השנייה. שמיר ציין בספר את הישענותו הגוברת של צה"ל על טכנולגיה ואש מנגד, והביע תקווה כי "הכישלון של המלחמה בלבנון והצבתו של יוצא חטיבת גולני רא"ל גבי אשכנזי בראש הצבא עשויים לסמל ניסיון להטות חזרה את שיווי המשקל כלפי הגורם האנושי" (עמוד 193). למצער לא כך קרה.
לעומת זאת בארצות הברית אומצה התפיסה כמהלך סדור שכלל פיתוח דוקטרינה והכשרה. התאורתיקן הצבאי האמריקני ויליאם לינד תיאר את תפיסת פיקוד המשימה כ"סדרה של חוזים בין מפקדים לכפופים להם. המפקד הבכיר, בהסכם שלו, מתחייב למסור לפקודיו את התוצאות שברצונו להשיג בצורה הברורה ביותר... לתת להם מרווח פעולה מרבי לבחירת הדרך להשגת המטרות האלה, וגם – אולי זה השינוי הגדול ביותר – לגבות אותם במקרה שטעו" (עמוד 114). זו תפיסה שבה מחליפה המשמעת העצמית את זו הכפויה, ויזמה מתוגמלת תמיד. את המקורות לתפיסה שאב לינד מן הצבא הפרוסי-גרמני ומההוגים הבריטים לידל-הארט ופולר. תפיסתו אומצה בידי חיל הנחתים, שבמקורו היה יחידת חיל רגלים והקים בתוכו גם מסגרות משוריינות. גישת התמרון ופיקוד המשימה העניקו לנחתים את היכולת להתמודד גם "עם יריבים במשקל כבד משלהם" (עמוד 115). הלקחים שלמדו בצבא האמריקני ממלחמת יום הכיפורים שכנעו את מפקדיו, שנדרשו לפתח תפיסה שתוכל להתמודד עם הצבא הרוסי העדיף בכוחו באירופה, "שללא יזמה, אין לכוחות הנחותים כל סיכוי לנצח" (עמוד 116).
הצבא הבריטי הצליח ככל הנראה להטמיע את התפיסה טוב יותר משני הצבאות האחרים. במלחמת המפרץ הראשונה הגיע הצבא הבריטי למימוש גבוה של תפיסת הפיקוד מוכוון המשימה. הבריטים הפעילו במערכה את אוגדת השריון ה-7, עליה פיקד הגנרל רופרט סמית, שהייתה "חלק מכוח האיגוף השמאלי שהשמיד יחידות רבות של "משמר הרפובליקה"" (עמוד 151). יותר מכל "יש לתת את האשראי לסגנון הפיקוד של סמית. כצנחן, הוא היה רגיל לצפות לבלתי צפוי" (עמוד 152), וידע לאפשר יזמה מצד הכפופים לו, דבר שהבטיח בכך פעולה מהירה, מלאת דמיון ומכרעת. מנגד, נראה כי לאחר המערכה, ונוכח השפעות אמריקניות, השתנה תהליך הטמעת הפיקוד מוכוון המשימה בצבא הבריטי ולא לטובה. אולי גם העובדה שהבריטים נסמכו תמיד על כך שבכל מלחמה יגיע איזשהו וולניגטון, מונטוגומרי או סמית והושיע אותם פגעה ביכולת להטמיע את התפיסה.
נראה כי בתחום הבהרת התכלית למפקדי המשנה כמו גם בעצם הענקת חופש ומרחב פעולה ברורים נתגלו ליקויים רבים. ספרי פקודות ארוכים התבררו לעתים כבלתי רלוונטיים מרגע שהחלה המערכה והוכיחו את הכלל שקבע הגנרל מולטקה (הקשיש), לפיו "אף תכנית אינה שורדת אחרי המגע הראשון עם האויב" (עמוד 154). אף שהבריטים מצטיינים ביחס לאמריקנים ביישום פיקוד מוכוון משימה הרי שאין תהליך ללא חריקות. לשם המחשה עניין תיאר אחד ממפקדי הגדודים בצבא הבריטי את המצב באומרו שוודאי שהוא "יכול לקבל עלי פקודות ומשימות ברוח פיקוד המשימה, אני הרי בוגר פו"ם! אבל מפקדי הפלוגות שלי הם אוסף של מטומטמים! להם אני חייב לתת פקודות מפורטות" (עמוד 181).
לתובנות שגיבש המחבר בהקשר לתנאים להם נדרש צבא בכדי לממש בהצלחה את השיטה ערך רב בפיתוח התורה הצבאית, בהכשרת המפקדים בכל הדרגים, ובחתירה לתת להם את הכלים להשגת הניצחון. "מאז היווסדו ועד היום העמיד צה"ל מפקדי שדה רבים וטובים. ראש וראשון להם היה אריאל שרון ז"ל. כפי שמעידים המבצעים הרבים עליהם פיקד והן דבריהם של פקודיו לשעבר, אמנות הפיקוד של שרון הייתה משובחת לעילא ולעילא. יכולתו לתכנן מבצעים, לפקח עליהם ולהמריץ או להרגיע את פקודיו לא נפלה מאלו של מפקדים רבים בהיסטוריה שיפקדו על כוחות גדולים בהרבה במלחמות חשובות בהרבה" (מתוך ההקדמה שכתב לספר פרופסור מרטין ון קרפלד, עמוד 16). אולם, מוסיף מחבר ההקדמה ומציין כי "לצה"ל ולעם ישראל אין מאגר של שרונים. בהיעדר גאונות אין תחליף ללימוד, רציני ומעמיק ככל שאפשר" (מתוך ההקדמה שכתב לספר פרופסור מרטין ון קרפלד, עמוד 16). ספרו של שמיר מעלה תרומה חשובה, כתובה בכישרון רב, להבנת התפיסה ולדרך שעשו הצבאות שניסו ליישם אותה.”
