1
הווילה חלמה בשמש הצהריים. קירות אבן בהירים, מרצפות ורודות סמוקות נוטפות בוגנוויליות לבנות וסגולות שהתפתלו על העמודים ומסגרו את החלונות הסגורים. עבודת סבכה עשויה ברזל הקיפה את הגלריה של הקומה הראשונה, ניגוד כהה לצבעים החיים של הפרחים. זה כל מה שאוליביה קיוותה לו ויותר.
הבית לא היה גדול. בהשוואה לבתים שחלקה עם טוני במשך השנים, הוא היה קטן באופן שמרני. אבל זה התאים לה. היא לא רצתה גדול. היא לא רצתה מרשים. היא רק רצתה מקום שתוכל לקרוא לו המקום שלה. מקום שבו תוכל לחיות בלי להיות מורגשת, בלי שיפריעו לה.
מעבר לגנים — מדשאות עשירות וצמחיה מרדנית — היו המים הכחולים ירוקים של הקריביים, שהקציפו על החול הלבן. זה היה מענג, זה היה גן עדן, וזה היה שלה — לפחות למשך החודשים הבאים.
אבל אוליביה נרעדה לפתע כאשר נזכרה מדוע היא נמצאת כאן. טוני מת. בעלה מזה למעלה מחמש עשרה שנים נפטר כפי שחי, בזמן ששכב עם הפילגש האחרונה שלו. וכאילו שאין די בכך, המשטרה הודיעה לה ששניהם נטלו קוקאין באותו זמן.
מובן שהעיתונות עשתה מזה מטעמים. אנטוניו מורה היה תמיד בחדשות, וגם אחרי שמת הוא המשיך לספק השערות מסעירות. בעיקר מאחר שבת זוגו האחרונה הייתה הסנטורית המקומית.
מובן שהפן הזה של הרומן הושתק מייד, והשאלה מדוע אוליביה נותרה נשואה לו במשך כל כך הרבה שנים צפה מחדש בקלילות חזויה. ההשערה הייתה תמיד שהיא נשארה נשואה לו למרות מעלליו המיניים בגלל כספו. אבל זה לא היה נכון. אם הייתה מתגרשת מטוני, עדיין הייתה אישה עשירה. היא לא חתמה על הסכם טרום נישואים. עורך דין טוב היה יכול לדאוג לכך שתקבל חצי מנכסיו הכוללים של טוני.
לא, לואיס היה זה שדאג לכך שהיא ובעלה יישארו יחד. לואיס, שהיה בן שלוש בלבד כאשר התחילה לעבוד אצל טוני כאומנת של הילד. ואחרי שגילתה איזה פיאסקו היו נישואי הבזק שלהם, היא המשיכה לאהוב את לואיס.
לא שטוני היה אדם לא נחמד. כאשר נפגשו לראשונה, היא נמשכה מייד אל הקסם והמראה החיצוני שלו. אלא שהיא לא ידעה אז שלטוני יש אג׳נדה משלו. בזמן שהיא חיפשה לעצמה מערכת יחסים מאריכה ימים, הוא חיפש אם לבנו.
הוא ידע שהיא בחיים לא תעשה דבר שיפגע בלואיס. הילד נכנס לליבה מהרגע שפגשה אותו והיא הניחה לכך לטשטש את מגרעותיו של אביו. מלבד זאת, אחרי חינוך פשוט למדי באנגליה, החמיא לה העניין שטוני גילה בה. איש לא ידע טוב ממנה עד כמה משכנע הוא היה מסוגל להיות.
הלווייתו של טוני הייתה סיוט. דיווחים מיותר מעשר מדינות לוו בתמונות של האלמנה "המתאבלת". העובדה שאוליביה התקשתה להעמיד פנים למען התקשורת עוררה עוד יותר שמועות. כאשר עמדה יבשת עיניים לצד ארונו של בעלה, אוליביה לא ידעה שזו תהיה התמונה שתשלוט בכותרות העיתונים בשבוע שלאחר מכן.
עם זאת, היא התגברה על זה. והיא בכתה, בסוויטה שלה בבית שטוני החזיק בבאל־הרבור. הם היו יחד יותר מדי שנים מכדי שלא תרגיש שום רגש. והיא חיבבה אותו פעם, לפני שגילתה איזה שקרן הוא מסוגל להיות.
אבל בסופו של דבר לא הקשרים של טוני היו אלה שגרמו לה לחפש את המקום המבודד הזה. ידה חיפשה את התפיחה הקלה של כרסה ושיניה ננעצו בשפתה. גם היא הייתה שקרנית, למרות שלא היה עכשיו מי שיאשים אותה בצביעות. את האשמה היא לא חלקה עם איש מלבד עצמה.
ושבועות אחרי מותו של טוני היא לא הרשתה לעצמה לחשוב על מה שקרה בלילה בו נפטר. היא העסיקה את עצמה בסידורים מכדי לשים לב לעצמה. וטוב שכך. כאשר מוחה היה עסוק, היא יכלה להעמיד את העבר מאחוריה. היא יכלה להעמיד פנים שלא הקריבה את הכבוד העצמי שלה.
התחמקות מכריסטיאן רודריגז הייתה קשה יותר. האיש שהיה סגנו של בעלה, ושאיתו חלק מורשת דומה, מעולם לא אפשר התעלמות ממנו. אבל הוא בייש אותה; הוא גרם לה להיות גרועה כבעלה, שאת הבוגדנות שלו תיעבה בכל ליבה. ועכשיו הוא מתנהג כאילו מעניין אותו מה קורה איתה. כאילו יש לו זכות כלשהי להגיד לה כיצד לנהל את חייה מעתה ואילך.
זה היה מגוחך. היא לא עניינה אותו. הוא הוכיח את זה כשפיתה אותה באותו לילה. היא לא יכלה לשאת את קרבתו ביודעה כיצד הוא מרגיש כלפיה. היא הייתה בטוחה למדי שהוא מתעב את עצמו על שהרשה לזה לקרות.
היא ידעה שהוא ריחם עליה. אחרי הכול, היא הייתה מבוגרת מדי; נטולת זוהר מכדי למשוך גבר כמוהו. כריסטיאן דמה לטוני. הוא היה שאפתן וחכם באותה מידה. כאשר יבחר לעצמו רעיה, היא תהיה בעלת מעמד ויופי גם יחד.
ואז גילתה שהיא מצפה לתינוקו של כריסטיאן, והחליטה שהיא חייבת להסתלק משם. מאחר שלואיס היה בקולג׳ בסן־פרנסיסקו, לא היה דבר שימנע ממנה לעזוב את מיאמי. סן־ג׳ימנו נראתה כמו מחוז חפץ מושלם, והבריחה הנה הייתה קלה משחשבה.
פעם אחת העריכה את המעלות שהכסף יכול לספק לה. למרות שרוב העזבון שלו היה בקרן נאמנות עד יום הולדתו העשרים ואחד של לואיס, טוני דאג גם לה. מבין ששת הבתים שהיו לו ברחבי העולם, שניים — האחוזה בבאל־הרבור והדירה במיאמי — השתייכו עתה לאוליביה. ועם קרן נאמנות שתשלם לה קצבה של כשני מיליון דולרים לשנה, היא לא תצטרך יותר לדאוג לעתידה.
אלא שלאוליביה היו תוכניות משלה. ברגע שתחזור לארצות הברית, היא תתרום חלק גדול מהירושה שקיבלה לקרנות הצדקה החביבות עליה. היא תשמור לעצמה די כדי שתוכל לכלכל את עצמה ואת תינוקה. אבל היא לא רצתה שהילד שלה יידע מהו קיום חסר משמעות, קיום שלואיס נאלץ לספוג במשך שנים כה רבות.
עם זאת, היא הייתה אסירת תודה על המותרות שבשכירת מטוס פרטי שייקח אותה אל האי. היא רצתה שאיש לא יידע היכן היא עד אחרי שהתינוק ייוולד. היא לא רצתה לפגוע בלואיס, והיא תתגעגע לשיחות הטלפון הקבועות שלו, אבל אסור שכריסטיאן יידע מה עשה.
סן־ג׳ימנו, אחד האיים הקטנים יותר בקבוצת הבהאמס, נותר כבימי בראשית ולא נפגע מהתיירות. היו שם כמה מלונות צנועים והכלכלה של האי הייתה תלויה בחקלאות ודייג. זה היה מקום הנופש המושלם ולמרות שתבלה בו כמה חודשים בלבד, היא כבר הצליחה להתאהב בו.
היא ירדה מהמרפסת עליה ישבה ונהנתה מהנוף, ועשתה את דרכה על פני הדשא אל החוליות נטועות הדקלים שעמדו על החוף. האדמה הייתה קשה מתחת לכפות רגליה. אבל היא התרגלה ללכת יחפה. הדבר העניק לה תחושה של חירות והיא אהבה את זה.
זה היה כל כך שונה מהחיים שניהלה כאשתו של אחד הגברים העשירים ביותר בפלורידה. היא לא יכלה לתאר לעצמה שטוני היה מעריך את מראה אשתו כשהיא לובשת גופיה קצרה ופשוטה ומכנסי ג׳ינס קצרים. היה חשוב לו מאוד להתגאות בה, והיא התרגלה לעשות וללבוש מה שאמר.
אבל טוני מת ולראשונה מאז גיל עשרים ושתיים היא הייתה בפני עצמה. יצור עצמאי, בלי שתצטרך לספק איש מלבד עצמה. זו הייתה מחשבה מפתה. עם זאת, היא לא יכלה להתכחש לרעד של — מה? ציפייה? חשש? היא לא הייתה אנושית אלמלא הרגישה חרדה מסוימת לקראת העתיד.
שוב הופיעה במחשבותיה דמותו של כריסטיאן רודריגז ונשימתה נעצרה בכאב בגרונה. לא היה לה ספק בכך — שכאלמנתו של טוני — הוא יהיה לצידה אם תזדקק לו. אבל היא לא התכוונה לבקש את עזרתו. וגם לא את עזרתו של לואיס.
היא לא החליטה עדיין היכן תחיה אחרי הולדת התינוק. יכול להיות שתחזור לפלורידה או שתישאר כאן. ייתכן אפילו שתחזור לאנגליה מולדתה. זה תלוי במה שתרצה לעשות בשארית חייה. באם החלומות המהוססים שלה להרוויח את לחמה ישאו פרי.
השמש הייתה עדיין חמה על כתפיה, ואוליביה נעה באי-נוחות. היא הייתה מורגלת בחום. פלורידה יכלה להיות חמה עד אימה והלחות שם הייתה גדולה מאשר כאן. עם זאת, היא לא רצתה להסתכן ולחלות. היא צריכה להישאר בריאה ונינוחה. באנחת צער היא שבה על עקבותיה אל הווילה.
וראתה את המשרתת שלה, סוזנה, עומדת וממתינה לה בראש מדרגות המרפסת.
אוליביה חשה מייד רטט של חרדה. היא לא ידעה למה. הרי זה לא שהיא והאישה ההודית הזו היו חברות קרובות. אבל היה ביניהן קשר שאוליביה חשה מרגע שפגשה אותה, ובזהותה עכשיו את המצוקה בפניה של האישה כהת העור, היא לא יכלה לעצור את הרטט של בטנה.
"קרה משהו?" קראה והאיצה את צעדיה, וסוזנה הצטדדה כדי לאפשר לה לעלות למרפסת.
"אה — לא, גבירתי," אמרה אבל נימת קולה לא הייתה משכנעת. ידיה נפכרו יחדיו ליד מותניה. "קיבלת שיחת טלפון, גברת מורה. מארצות הברית. לא הייתי בטוחה שתרצי לענות."
פיה של אוליביה נפער. "שיחת טלפון?" אמרה אחריה וקולה לא היה גבוה מלחישה. סוזנה ידעה שאף אחד לא יודע שהיא שם. או שכך אוליביה חשבה, תיקנה את עצמה במתיחות. ״אני — מי זה?"
סוכנת הבית בחנה אותה באהדה. "אני חושבת שהוא אמר שהשם הוא רודריק או רודריגו. את רוצה שאגיד לו שאת לא כאן?"
ציפורניה של אוליביה חפרו בכפות ידיה. לא רודריק או רודריגו, ניחשה. "האם זה יכול להיות רודריגז?" שאלה וקיוותה שהיא לא נשמעת מבוהלת כפי שהרגישה וסוזנה הנהנה בהקלה.
"יכול להיות," אמרה. "את מכירה אותו?"
אוליביה מצמצה. האם היא מכירה את כריסטיאן? אין ספק שהיא ידעה אותו במובן התנכ"י של המילה, למרות שזה היה ממש מצחיק. אלוהים, היא הייתה צריכה לדעת שנמלטה בקלות רבה מדי. היא הייתה צריכה להבין שכריסטיאן יצליח לעלות על עקבותיה.
"את רוצה שאשאל מה הוא רוצה?" הציעה סוזנה ונראה שמנהגה של אוליביה הלחיץ אותה קצת. בשמונת השבועות מאז התחילה לעבוד אצלה, לא היו שיחות טלפון מארצות הברית או משום מקום אחר.
אוליביה התפתתה להסכים. המחשבה שתשלח את סוזנה לטפל בשיחה הייתה מפתה מאוד. היא לא חייבת להצטדק בפני כריסטיאן. הוא אינו טוני. הוא אפילו לא ידיד, חשבה במתיחות. אין לו זכות לרדוף אחריה ככה.
אבל אז התעורר השכל הישר. האם היא רוצה שהוא יחשוב שהיא פוחדת ממנו? פוחדת לדבר איתו?
לא!
“זה — בסדר, סוזנה," הצליחה להגיד עכשיו וחיזקה את דבריה בחיוך זועף. "זה סתם מכר לעסקים של בעלי המנוח." כן, בטח.
"את בטוחה?"
סוזנה עדיין הביטה בה בפקפוק וליבה של אוליביה נגדש חמימות נוכח הדאגה שראתה בפניה של האישה האחרת. "אני בטוחה," אמרה והתנשמה עמוקות לפני שנכנסה לתוך חדר המגורים המאוורר והמואר של הווילה. "תוכלי להכין לי כוס תה קר? אני מאוד צמאה."
"כן, גבירתי."
סוזנה פנתה לתוך המעבר הארוך שחתך את הבית לרוחבו בזמן שאוליביה התקרבה אל הטלפון בחוסר רצון. הוא נח על צידו על שולחן הקצה לצד שלוש ספות עור בצבע חיטה, שיצרו ריבוע בעל שלוש צלעות, שניצב לפני אח מלאה פרחים. כשהחלונות פתוחים, ניחוח הפריחות הגיע אל נחיריה של אוליביה. היא התנשמה שוב כדי לייצב את עצמה לפני שהרימה את השפופרת.
"כן?" אמרה והשימה עצמה לא יודעת. "מי זה?"
"זה כריסטיאן רודריגז," ענה קצרות, כאילו הכירה כמה גברים עם אותו שם משפחה. "שלום, אוליביה. מה שלומך?"
שיניה של אוליביה נחשקו. האם ציפה שתענה לו? לעזאזל, מה הוא מתקשר אליה לכאן?
"כריסטיאן, מה אתה רוצה?" שאלה בצינה וסירבה לתת לו את הסיפוק שבמענה לשאלה שלו. ואז, מאחר שלא יכלה לעמוד בפיתוי, היא שאלה, "איך ידעת איפה למצוא אותי?"
השתררה שתיקה של רגע והיא ניחשה שלא אהב את התשובה שלה. ואז אמר, מבטאו מתעבה כפי שקרה כל אימת שכעס — או היה מגורה, "אה, פור פבור, אוליביה. תני לי קצת קרדיט."
ציפורניה של אוליביה חפרו בעור הרך של הספה כאשר שקעה על הכריות שלה. "ידעת איפה אני," אמרה לא בשאלה אלא בהצהרה והוא נאנח.
"אוליביה, את אלמנתו של אנטוניו מורה," אמר בקול שטוח. "אישה עשירה בזכות עצמך. אני חייב להגן עלייך עבור טוני. איזה גבר אני אהיה אם אבגוד באמון שלו?"
שפתיה של אוליביה התכווצו. "תגיד לי אתה."
עוד שתיקה, הפעם עוינת יותר מהקודמת, והיא ידעה שנגעה בעצב פתוח. ואז, "זה לא הזמן לדבר על העבר, אוליביה," אמר לה בחריפות. והיא לא הייתה צריכה לראות את פניו כדי לדעת שהוא כועס עכשיו. "אבל טוני מת ואם תרצי או לא, את פגיעה. מחובתי לדאוג לכך שלא יטרידו אותך בשום צורה שהיא."
"מלבדך."
היא שמעה את ההתנשפות הפתאומית שלו וידעה רגע של פחד, שמא הרחיקה לכת. כריסטיאן היה חבר טוב של טוני אבל הוא יהיה אויב נורא. למענה — ולמען התינוק שלה — היא חייבת לגרום לו להבין שאינה זקוקה לעזרתו.
אבל איך?
היא התנשמה עמוקות ומיהרה להסביר. "תראה, אני מצטערת אם נשמעתי כפוית טובה, כריסטיאן, אבל אתה צריך להבין שקיוויתי כאן לפרטיות מסוימת. כאשר — כאשר טוני נפטר, לא היה לי רגע אחד לעצמי כמדומה. אולי הייתי נאיבית לחשוב שאוכל להסתלק בלי להגיד לאף אחד לאן אני נוסעת. אבל אני מקווה שזה לא אומר שאני צריכה לדווח לך כל אימת שאני רוצה — רוצה — "
המילה "להשתין" נראתה מתאימה, אבל הפעם היא נשכה את לשונה לפני שתעליב אותו שוב. איכשהו, היא צריכה לשכנע אותו שהיא בסדר, שהיא לא זקוקה לשום דבר ממנו. אם היא תצליח לשמור על ראשה, הוא יבין תוך זמן קצר שהוא מבזבז את זמנו איתה.
"אני לא מצפה ממך לדווח לי בכלל, אוליביה," אמר עכשיו, כמעט זועף, וליבה צנח כאשר חשבה שאולי לא יהיה כל כך קל להיפטר ממנו, אחרי הכול. "אבל זה יהיה נדיב מצדך להשאיר כתובת אצל המזכירה שלי."
לא סביר! פיה של אוליביה התהדק. היא סירבה למסור לכלבה המופקרת הזו שום דבר. דולורס סמואלס ניסתה לתקוע את ציפורניה בכריסטיאן מאז שטוני זרק אותה לפני שנה. הוא ודאי יודע את זה. או שמא הוא כבר התמסר לקסמים הבוטים מדי שלה?
המחשבה לא הייתה צריכה לגרום לה לתיעוב כזה, וכדי להסתיר זאת, היא הפטירה, "אולי זה מה שהייתי צריכה לעשות." אבל היא שנאה את ההנחה שלו שהיא חייבת לו הסבר כלשהו. לכל הרוחות, הוא לא היה בעלה. היא לא חייבת לו כלום.
"אני מצטער שאת מרגישה שחדרתי לך לפרטיות, אוליביה," הכריז לתוך הדממה שהשתררה בעקבות הכניעה המהוססת שלה. "אבל בנסיבות אלה זה היה — בלתי נמנע."
בלתי נמנע? אוליביה נדרכה. האם היא לא קולטת משהו? לא ייתכן שהוא גילה — אבל, לא. זה היה בלתי אפשרי. היא לא סיפרה לאיש שהיא הולכת לרופא והיא מוגנת על ידי חסיון רפואי, לא?
היא נענעה בראשה. היא נעשית פרנואידית. היא לא עשתה דבר שיעורר את חשדו של איש, ועוד פחות מכל שלו. יהיה הדבר שרצה אשר יהיה, זה חייב להיות קשור לעזבונו של טוני. אבל למה הוא לא יצר קשר עם לואיס? האם לא די בכוח שטוני נתן בידיו?
״אני לא מבינה,״ אמרה עכשיו ואימצה נימת קול מנוכרת. ״מה — היה — בלתי נמנע?"
"לואיס אושפז בבית חולים בסן־פרנסיסקו," ענה כריסטיאן ללא גינונים ואוליביה שמחה שישבה כאשר השליך את זה עליה.
״בבית חולים?״ חזרה אחריו בחולשה וידה הזיעה על השפופרת. "אלוהים, מה קרה? הוא חולה?"
"לא חולה, לא," הגיב כריסטיאן במהירות והיא שיערה שאינו בלתי רגיש לגמרי לרגשותיה. "המכונית שלו נתקעה בחומה. לואיס נהג, כמובן. הוא סובל מסדק באגן, חבורות, זעזוע מוח..." הוא עצר לרגע "...ובתחילה היה חשד לשבר בצוואר."
יפחת הכאב של אוליביה הגיעה לאוזניו והיא שמעה את כריסטיאן משמיע גידוף מתוסכל. ואז, כמעט בפראות, אמר, "הוא לא גוסס, אוליביה. עמוד השדרה שלו נחבל, זה הכול. אין שבר. עם הזמן — ועם הכישורים של הרופאים — הוא צפוי להחלים לגמרי."
אוליביה בלעה את הרוק. "אתה בטוח בזה?"
"עד כמה שאפשר." כריסטיאן פלט אנחה חדה. "אוליביה, אני לא מומחה. אבל למיטב הבנתי, הבן היקר שלך יהיה בקרוב כמו חדש."
אוליביה נדרכה. "אתה לא צריך להיות סרקסטי, כריסטיאן. אני מבינה שאתה וטוני נולדתם עם דפי בנק בין הידיים. אבל לואיס אינו כזה. הוא יודע שיש בחיים יותר מכסף."
"בטח." הקרח בקולו של כריסטיאן היה כמעט מורגש באוויר. "אני מניח שבגלל זה הוא נהג רק בפורשה טורבו ולא בג׳י.טי."
אוליביה קפצה שפתיים. "רק תגיד לי איפה הוא," אמרה בקור. "אני רוצה לנסוע לבקר אותו."
"אין צורך בכך."
"מה זאת אומרת, אין צורך?" אוליביה זעמה, והבהלה הקודמת שלה פינתה מקום לתרעומת. ״לאיזה בית חולים הוא נלקח? מוטב שתגיד לי. מפני שאם אתה לא, אני אגלה — "
"תירגעי, בסדר?" קולו של כריסטיאן היה שטוח עכשיו.
אוליביה ייחלה שלא הייתה מרגישה כל כך חסרת אונים. "אתה לא יכול למנוע בעדי מלבקר אותו, כריסטיאן."
"אלוהים!" קריאתו הייתה זועמת. "אני לא מנסה לעצור בעדך מלבקר אותו, אוליביה. אבל אינך צריכה לחשוב על טיסה לסן פרנסיסקו מאחר שאני הסדרתי לו טיסה למיאמי בבוקר."
אוליביה התנשפה. "מה?" היא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה.
"אוליביה, נדמה לי ששמעת אותי."
"אבל —" היא חיפשה מילים. "לא הייתה לך זכות לעשות את זה."
"לא?"
"לא," התיזה. "עוד מוקדם מדי להזיז אותו. אמרת שהוא סדק את האגן. קרוב לוודאי שהוא ספג חבטה בצוואר. ומה עם זעזוע המוח?״
"זעזוע המוח הקל?" שאל בקול רגוע כשהיא רצתה לצרוח. "הוא ישרוד."
"אני עדיין חושבת שלא היית צריך להחליט להזיז אותו," הכריזה בלהט. "רק מפני שאתה לא יכול לטרוח ולהשתחרר מהמחויבויות שלך כדי לבקר אותו, אתה מוכן לסכן אותו בסיבוכים אפשריים כדי לספק את רצונך."
"זו דעתך, לא?"
הוא התנשם עכשיו בכבדות. היא שמעה אותו ולרגע היא התפתתה לשתוק. אבל היא לא יכלה להניח לו להפחיד אותה, והיא הרימה את כתפיה ואמרה, "כן." עצרה לרגע ואז הוסיפה בהתגוננות, "ויהיו מגרעותיו אשר יהיו, אני בטוחה שגם טוני היה חושב כמוני."
"נראה לך?" הוא פלט נשימה ולמרות שלא יכלה לראותו, היא חשה בזעם שרחש מתחת לשליטת הברזל שלו. "טוב, קרידה, לידיעתך, הרופא של לואיס העריך את מצבו ואישר את ההעברה לבית חולים במיאמי. אמבולנס אווירי, מצויד בשני רופאים וצוות אחיות, יטוס איתו מבית החולים המקומי בסן־פרנסיסקו. הוא יוטס ללב הקדוש. האם זה מרגיע אותך?"
אוליביה לחלחה את שפתיה. ״אני — אני מניחה שזה צריך להרגיע אותי."
"יופי." הוא היה קר רוח. "אז זה משאיר רק את השאלה מתי תוכלי להגיע למיאמי לבקר אותו."
אלוהים! אוליביה קרסה על הספה הרכה. היא ידעה שזה יגיע, כמובן, אבל זה נשמע מאיים יותר כאשר הוא אמר את זה.
״אתה — אתה אמרת שלואיס יוטס בחזרה למיאמי מחר?" שאלה, ניסתה להרוויח זמן, וכריסטיאן הסכים איתה.
"מובן שעם הבדלי השעות, טוב תעשי אם לא תנסי לבקר אותו עד היום שאחרי," אמר ביבושת. "אני מציע לשלוח מסוק שיאסוף אותך ביום חמישי בבוקר. אם תוכלי להיות מוכנה לקראת, נניח, עשר וחצי, אז נוכל — ״
"אני לא זקוקה לעזרתך כדי לחזור למיאמי," שיסעה אותו אוליביה במהירות. המחשבה שכריסטיאן יבוא הנה, יפלוש למקום המקלט שלה, לא נקלטה במוחה. "אני אוכל לתפוס טיסה."
"מתי?" כריסטיאן נשמע קצר רוח. "בחייך, אוליביה, שנינו יודעים שאת צריכה לטוס מסן־ג׳ימנו לניו־פרובידנס בטרם תוכלי לחשוב אפילו על טיסה למיאמי."
"יש טיסות שכר," אמרה בניסיון למנוע את ההתערבות שלו. "יש לי כסף לשכור טייס, אתה יודע."
"אבל למה שתרצי לעשות את זה כאשר לתאגיד 'מורה' יש שני מסוקים?" תבע כריסטיאן בצורה מכעיסה. "אם כל מה שאת בעצם אומרת זה שאת לא רוצה שאני אלווה אותך, אז בסדר. אני אבקש ממייק דלנו לצאת למסע הזה."
"אתה לא צריך לשלוח אף אחד," התעקשה, אבל עכשיו כבר הרחיקה לכת.
"אוליביה, תשכחי מזה," אמר בחריפות. "עד עכשיו הצלחתי להכיל את זה, אבל ברגע שתתחילי לחכור מטוסים כדי לחזור הנה, מישהו ישמע על כך. אני מקבל את העובדה שאת לא סובלת אותי. דיוס, אני יודע את זה מזה שמונה שנים. וכן. מה שקרה בלילה בו טוני נפטר היה בלתי נסלח ואת לא תתני לי לשכוח את זה. טוב, בסדר. אני יכול לחיות עם זה. אני לא אעליב אותך באמירה שאת רצית את זה בדיוק כמוני. אבל זה — זה משהו שונה. אנחנו צריכים להגן על לואיס מפני פרסום מהסוג שהדבר הזה ייצור. אחרי מה שקרה כאשר אביו הלך לעולמו, חשבתי שגם את תחפצי בזה. לואיס הוא הבן היחיד שיש לך."
לרגע אחד אוליביה תהתה מה היה עושה לו גילה מדוע ברחה. קל היה לשכנע את לואיס שהיא זקוקה לזמן ביחידות כדי להתגבר על מות אביו. לשכנע בכך את כריסטיאן יהיה עניין שונה לגמרי.
אבל המילים הבאות שלו הרגיעו אותה. "תראי, אוליביה," אמר, "אני לא מבקש ממך לעשות את זה בשבילי."
אני יודעת. היא רעדה.
"אבל לואיס יצפה לראות אותך," המשיך. "הוא דיבר רק על זה מרגע שחזר להכרתו."
אוליביה פלטה נשימה לא יציבה. "טוב, מובן שאני רוצה לראות אותו —״
"אז תעשי את הדבר הנכון ותני לי לשלוח את המסוק לאסוף אותך."
אוליביה היססה. "ביום חמישי בבוקר?"
"כן."
היא נענעה בראשה. בעיניו, זה נראה כל כך פשוט. והאם לא תסתכן בהעלאת חשדותיו אם תתעקש עכשיו להתווכח איתו?
עם זאת...
"אני אחשוב על זה," אמרה לבסוף בידיעה שהוא יראה בזה הסכמה, וניתקה בטרם יוכל לשאול אותה עוד משהו.
