הצורך או הרצון ליצור, לעצב, לבצע במו ידי, קיים בי מילדות ובעצמה רבה. תמיד הייתה עבודת יד כלשהי בסביבתי; למדתי דוגמאות חדשות, ניסיתי טכניקות שונות ויצרתי עבודות משלי. היה זה עבורי עולם קסום, מופלא, מגוון, מלא באפשרויות. הכרתי נשים רבות כמוני, "מכורות" לעבודות מחט. נראה הדבר, שנשים אלו כאילו חשות גירוי מתמיד בקצות אצבעותיהן לעשות וליצור. מפליא הדבר בעיניי, מה נותן להן עיסוק זה! איזה צורך הוא ממלא? ולמה בדברי על עבודות המחט, אני מדברת על נשים בלבד? איה מקום הגברים בתמונה? חפשתי חומר בנושא ולהפתעתי לא מצאתי. אלפי חוברות וספרים נותנים הדרכה והוראות ביצוע, אך אין כמעט חומר על המניעים הדוחפים נשים לעבודות אלו. אין חומר על הצדדים הפסיכולוגים או הסוציולוגים של התופעה. הדבר נראה תמוה והעלה שאלות נוספות: מדוע אין מחקרים בנושא? האם העובדה שאלו "עסקי נשים" קשורה לכך? האם לאומנויות השימושיות בכלל ולעבודות המחט בפרט דימוי נמוך בהשוואה לאמנות ואם אכן נכון הדבר, מהי הסיבה? מהו טיב הקשר בין האמנות לאומנות? מתי יצירה נחשבת לאמנות ומתי לאומנות? מה הן אמות המידה להערכה ומי הם הקובעים? נעשים כיום נסיונות להסביר מדוע נעדרו הנשים מהאמנות, מדוע לא היו בין הנשים אמניות גדולות כדוגמת מיכלאנג'לו, בטהובן או שייקספיר. נראה לי, שנסיונות אלו לוקים בחסר, משום שלא לקחו בחשבון את האומנות ואת היות הנשים מרכיב דומיננטי ביצירתה, התייחסו לאומנויות המחט רק כפי שנתפסו בעיניים גבריות, קבלו את העמדה הגברית לגבי הגדרת האמנות והתעלמו ממקומן של אומנויות המחט בחיי הנשים ובתרבותן. מטרתי בכתיבת הספר היא לתרום את תרומתי הצנועה למאבק זה של עשיית צדק היסטורי לנשים בתחום האמנות ולבניית הגשר בין הנשים והאמנות, תוך התייחסות לאומנויות המחט כאמנות המיוחדת לנשים כמרכיב בסיסי ומרכזי בבניין כולו. רמה ים עבדה כמורה בכירה והתמחתה באמנות. היא בעלת תואר מסטר בתירפיה באמצעות אמנות מאוניברסיטת לסלי, בוסטון, ארה"ב.
