פתח-דבר
"תן לי סיבה טובה אחת בגללה עלי לעזור לך."
הגבר שישב מולו משך בכתפיו בחוסר אונים. הוא היה גבר גאה שהגיע לקצה גבול היכולת שלו, וניק לא שאב עונג מהצורך לדחות אותו, אבל הוא ידע שעליו לרדת לשורש העניין ושהליכה סחור-סחור לא תעשה את העבודה.
"מר ברומפילד?"
עוד משיכת כתף קטנה. "אני לא יכול – לא יכול לתת לך סיבה. אני אפילו לא יודע למה אני כאן – "
"אז למה באת אלי?"
"גרי אמר לי לבוא. גרי ברוז – אתה עזרת לו בשנה שעברה."
"אני זוכר. קנינו את החברה שלו."
"עשיתם הרבה יותר מזה. הצלתם את חייו. הוא היה במצב אובדני ואשתו עמדה לעזוב אותו, ואתה שינית את חייו לטובה."
והגבר הזה נראה כמי שזקוק לחבילת הצלה דומה. ניק נע על כסאו ותהה כמה עוד חברים נואשים יש לגרי ברוז. אחד-אחד, אמר לעצמו בלאות. לא ייתכן שיש לו כל-כך הרבה!
"לגרי ברוז היה עסק שווה קניה. עד כה אני לא יודע דבר עליך או על העסק שלך, או מה בדיוק אתה רוצה ממני, אז למה שלא תתחיל מזה ותספר לי על מה בדיוק חשבת?"
צחוקו של אנדרו ברומפילד היה מר ומלא לעג עצמי. "אפילו לא הרחקתי חשוב עד כדי כך – "
"אז אולי כדאי שתחשוב. אני זקוק לסיבה כדי שאוכל לעזור לך, מר ברומפילד."
"אין סיבה טובה. רק מטורף ישקול דבר כזה." צחוקו נסדק באמצע. "אנחנו קונים ומוכרים מלאי של חברות שפשטו את הרגל. עד עכשיו זה הלך טוב, אבל קצת הגזמנו, קנינו כמה חנויות כדי שנוכל לפתוח רשת מחסני קמעונאות, והדברים השתבשו משם. כל הנכסים ממושכנים עד האחרון שבהם, והנכס היחיד האמיתי שלנו שואב כל-כך הרבה מזומנים עד שהוא הביא אותנו עד עברי פי פחת. הוא נועד להציל אותנו, אבל הוא מטביע אותנו. אנחנו לא יכולים להמשיך – ואם לא נמצא מישהו שיתערב, אז אני מניח שההוצאה-לפועל תיכנס לתמונה."
"אולי עדיף ככה."
"לא." הוא עצם את עיניו וראשו נע מצד אל צד בתנועה איטית. "בשבילי, כן, זה מה שמגיע לי, אבל אשתי בהיריון ונאמר לנו שמשהו לא בסדר עם התינוק ושהוא יצטרך סדרה של ניתוחים ברגע שהוא ייוולד. אין לה מושג שהעסק בצרות ואני לא יכול לעשות לה את זה – להפוך אותה לחסרת בית לפני הולדת התינוק, עם כל מה שיקרה אז, אבל אני לא רואה שום מוצא – "
לעזאזל. הוא בדיוק לחץ על הכפתור שיגרום לניק להיות מעורב, אף שזה לא נראה מחושב. נראה כאילו הדברים נבעו מהלב.
"חסרת בית?" שאל.
ברומפילד הנהן באומללות. "הבית משמש ערובה, בגלל שאני מפגר. לא מדובר במשהו מיוחד – בית עם שלושה חדרי שינה רגיל לגמרי, דו-משפחתי כמו מיליונים אחרים וטיפה בים בהשוואה לחובות האחרים שלנו, אבל זה בית, ואני לא יכול לקחת את זה ממנה – "
ניק התיישב בחזרה ושיחק בעט בין אצבעותיו, מתבונן בגבר שנאבק ברגשותיו. אלוהים, הוא מתרכך בגילו המתקדם. הוא ידע שהוא רק עושה הצגה, מפני שהוא יעזור לברומפילד למרות שלא הכיר אותו ולא היה חייב לו דבר, לו ולאשתו ההרה או לתינוק החולה שלהם.
הוא דבק בעובדות. "ספר לי על הנכס הזה."
האיש שב ומשך בכתפיו. "זה אתר בניה – בית-ספר ישן ומט ליפול כמעט עם כנסיה שאינה בשימוש וחלקים אחרים, וכמה חדרי כיתה זמניים מפוזרים באתר כולו. קניתי אותו לפני כמה שנים וחיכיתי, ולפני שנה קיבלתי אישור תכנון לשינוי ייעוד ולפיתוח שטחי המשחק. היינו צריכים למכור את השטח כולו אז, אבל – טוב, חשבתי שנוכל לקבל יותר כסף אם נפתח את השטח בעצמנו, אבל לא לקחתי בחשבון את עלות העבודה. בגדול."
"אז התחלת בעבודה."
"כן, אבל נגמר לנו הכסף. החתמנו את הקבלן על סעיף איחורים כדי להזיז את העניינים מהר יותר, אבל אנחנו לא יכולים לשלם לו ולכן הכל עצר לגמרי. קניתי לנו קצת זמן, הצלחתי למנוע את העזיבה שלו, אבל רק בגלל שאנחנו חייבים לו הרבה כל-כך שהוא לא יעזוב בלי לקבל את הכסף שלנו."
"על כמה כסף אנחנו מדברים?" שאל ניק.
"אני לא יודע בדיוק – אלפים. מאות-אלפים, מן-הסתם."
ניק הנהן, תוהה איך האיש הצליח להיכנס לחובות כאלה בלי לדעת על איזה סכום מדובר. ודאי ככה. "והחובות האחרים, של העסק שלך?"
הוא שוב משך בכתפיו. "אותו הדבר – אולי יותר. העסק בצרות אמיתיות, אבל מי שיודע מה הוא עושה עשוי להוציא ממנו משהו, ויכול למכור את החנויות ולכסות את רוב החובות באמצעותן, אבל זה עשוי לקחת זמן וזה הדבר היחיד שאין לנו. אתר הבניה הוא המקום היחיד בעל הערך האמיתי, ובעל הפוטנציאל האמיתי. האמת שכרגע הוא שווה פחות ממה שהיה כאשר התחלנו."
האנטנה של ניק כיזם הזדקרה. פוטנציאל היתה אחת המילים החביבות עליו, ומילה אחרת היתה כנות. אף-אחד לא יכול היה להאשים את ברומפילד בניסיון לטייח את האמת. הוא היה כן עד אימה על חשבון עצמו, אבל זה עבד אצל ניק. עד נקודה מסוימת.
"בסדר. אני אנסה למצוא זמן לגשת לראות את האתר כאשר אחזור מניו-יורק בעוד כמה ימים – ובינתיים אני רוצה מספרים מדויקים על העסק, על המשכנתאות ועל הנכסים שלכם. אם הכל כמו שאתה אומר, אז נדבר שוב."
"אם רק אוכל לשמור על הבית שלי – "
"אני לא מבטיח כלום. אני לא בעסק הזה למטרות צדקה, מר ברומפילד – אבל אני אעשה כמיטב יכולתי."
"אתה יודע מה אתה קונה?"
ניק הוריד את מקטורנו, שמט אותו על כסא העור הגדול מאחורי שולחנו ובחן את פרצופה של העוזרת האישית שלו לפני שהתרווח לאחור ושיחק בעט שלו.
"רוצה להבהיר לי על מה את מדברת?"
טורי נאנחה והתיישבה על הכסא ממול, מגלגלת עיניים. "עסקת ברומפילד – אתר הבניה?"
הוא הרים את גבותיו ותר במוחו אחר הנושא המדובר – משהו! – שיבהיר למה טורי נראית ככה. "מה אתה?" אמר. "איזה בנייני בית-ספר ישנים," אמר. "לא משהו. פוטנציאל. נדמה לי שזו היתה המילה – "
"לא משהו?" טורי נחרה בבוז ונופפה לעברו במעטפה חתומה. "אני מבינה שלא הצצת בתוכניות שפיקססתי אליך."
ניק הצטחק. "מודה באשמה," הודה.
"כך חשבתי. בנייני בית-הספר הישנים הם בעצם בית ויקטוריאני ישן ונאה למדי בסגנון וילה עם כנסיה, אורוות וכו', בלה, בלה, בלה. עם כמה אקרים של מגרשי משחקים וכדומה. בסדר, יש שם כמה כיתות זמניות ישנות ומטות ליפול, וכמה מבנים אחרים מהימים בהם בית-הספר נזקק להריסה, אבל זה יכול להיות שכל אלה נהרסו כבר. כל השאר פנינים. למען השם, מדובר בנדל"ן משובח בשטח על החוף בשכונת המגורים היוקרתית יוקסברג בספוק. אתה יכול להיראות לפחות כמי שמתעניין."
הוא הזדקף. הוא הכיר את יוקסברג – הוא בילה שם ימים כילד, שיחק על החוף, ואמו חיתה במרחק של עשרים מייל משם עכשיו. "אמרת תוכניות," הזכיר לטורי, בוחן את התיק בהרהור.
"אה, כן. אישור תכנון מפורט לבניית דירות ובתים דו-משפחתיים, והקמת כמה בניינים נוספים באתר. לא משהו מעורר השראה בעיקרון, אבל זה מכרה זהב בסכום הזה, והכל עומד להיות שלך, אם יהיה לך שכל."
ניצוץ קטן של משהו שדמה להתרגשות התעורר בקרביו. "אנחנו יודעים משהו על הקבלן?"
"כן – קבלן מקומי בשם ג'ורג' קולדוול. יש לו שם מצוין, כך שמעתי. בדקתי. הוא בעסק שנים ולא מצאתי אפילו לקוח אחד לא מרוצה. זה יהיה מקום מעניין אם האזור יצליח כמו שאר הבניינים שלו – והוא יהיה שווה הון לא קטן. מישהו היה מאוד רשלני – או שלא היה לו מושג על איזה אוצר הוא יושב."
"המילה היא נואש." הוא חשב על אנדרו ברומפילד, שישב עם אשתו ההרה בביתו הקטן, על סף הוצאה לפועל עם המשבר הרפואי הממשמש ובא לקראת הולדת התינוק וחש הקלה על שאולי, פשוט אולי, הוא ייצא מזה בלי לאבד הכל. בערך. העסק לא יהיה שווה כלום אחרי חיסול כל החובות, כך שאתר הבניה צריך להיות באמת פנטסטי כדי להצדיק את המחווה האלטרואיסטית הזו שלו.
ואם ההבעה על פניה של טורי אכן מעידה על משהו...
הוא החווה בידו על התיק המתפקע. "האם אלה התוכניות, במקרה?"
התיק הופיע על שולחנו, מחליק לעברו ועוצר מתחת לידו המושטת. הוא עלעל בו, הוציא את התוכניות ושיטח אותן על השולחן, מתחיל להבין את המשמעות של העסקה בזמן שבחן את השרטוטים.
הוא בחן את העסקה במוחו, חשב על הדברים שיצטרך להאציל או לדחות למחר, קיפל את התוכניות, החזיר אותן לתיק וקם על רגליו. "אני הולך להעיף מבט – לראות איך המקום נראה."
"בסדר. אני אקבע פגישה – "
"לא. אני נוסע עכשיו."
"אבל נקבעה לך פגישת צהרים עם סיימון דרסי – "
"את תוכלי לטפל בזה. סיימון מעריץ אותך – רק אל תתני לו לשכנע אותך לעבור לעבוד אצלו, זה כל מה שאני מבקש. את לא זקוקה לי שם. לי לא יזיק קצת אוויר ים. אני אחזור מאוחר יותר."
"אז אני אתקשר – אודיע לקבלן שאתה מגיע. אם רדפו אחרי אנדרו ברומפילד ודרשו ממנו כסף כל התקופה שהיית בניו-יורק והוא לחוץ לקבל את התשובה שלך. נגמרים לו השקרים שהוא יכול לספר להם, נדמה לי, והם חברה קטנה בלבד. הם ישמחו לראות אותך."
"לא. אל תזהירי אותם. אני רוצה לראות איך ג'ורג' קולדוול מנהל את אתר הבניה הזה לפני שאני מתחייב למשהו. אני לא רוצה שתהרסי את ההפתעה שלי."
טורי פתחה את פיה, אבל נמלכה בדעתה. "בסדר. רק אל תכבה את הטלפון שלך."
אין סיכוי. לפתע התחוור לו כמה משועמם היה, כמה דלים וחוזרים על עצמם נעשו חיי העבודה שלו. הוא סגר בניו-יורק עסקה נוספת, ובמשך שלושה ימים ישן שש שעות בלבד. הוא היה עייף, הוא הרגיש חנוק והוא נזקק לקצת מנוחה.
אז עכשיו, היום, לזמן-מה, ניק ברון ישחרר קצת את הקולר.
1
באתר שררה דממת מוות.
טוב, כמה צפוי, חשבה ג'ורג'י. היא שלחה את כל הפועלים הביתה לפני ימים, ואלמלא העובדה שלא הצליחה לישון בלילות מרוב דאגה, היא לא היתה באה לכאן בעצמה, אבל לא היה לה מה לעשות והיא ניקתה את הבית ניקוי יסודי מאז שאביה אושפז, כך שהיא באה הנה כדי לעבור על המספרים – שוב! – כדי לראות אם פספסה איזה תכסיס מכושף זה או אחר.
אבל זה לא קרה.
היא השעינה את ראשה על ידיה ונאנחה, השקיפה אל האתר הנטוש ואל הים. לא היו תכסיסים מכושפים, לא היה מוצא, רק בנק שעומד לעקל ובריאותו הקלוקלת של אביה.
שלא לדבר על החלומות שלה.
היא קמה ולבשה את המעיל שלה. ישיבה כאן לא תביא לתוצאות. מוטב כבר שתבדוק את המבנים, שתוודא שאיש לא פגע בהם. היא הושיטה את ידה אל הקסדה ועיקמה את חוטמה. היא שנאה את הכובע, אבל חוקים הם חוקים.
ארצ'י היה לרגליה, זנבו הקצוץ מכשכש בהתלהבות וחיוכו העליז גרם לה לחייך. "בוא כבר, איש קטן. נלך לבדוק הכל."
היא סגרה את דלת המשרד של האתר, חצתה את האתר ברוח מרס המצליפה ופתחה את הדלת הצדדית של הבית המרכזי – הדלת אשר, ללא צירוף מקרים מיוחד במינו, לעולם לא תהפוך לדלת ביתה.
הם טיפסו יחד במדרגות, צעדיה מהדהדים בריקנות, ציפורניו של ארצ'י נוקשות על מדרגות העץ, ולבסוף הגיעו לחדר בקצה המגדל הגדול והמרובע. הוא לא היה ענק, אבל זה היה החדר שקיוותה שישמש לה חדר שינה, עם החלונות משלושת העברים והנופים המרהיבים ביותר אל המפרץ והים.
זה היה גם המקום הטוב ביותר לתצפת ממנו אל האתר, והיא השקיפה אל השטח כולו, אל היסודות המבצבצים מהקרקע, אל הבתים העשויים למחצה, אל הכנסיה הגמורה כמעט לגמרי המוסתרת מאחורי העצים שהקיפו אותה.
כל-כך הרבה עבודה, כל-כך הרבה פוטנציאל – איזה בזבוז. גם אם ברומפילד היה מוצא את הכסף, העיצוב היה פגום מלכתחילה והפיתוח היה רב מדי.
"לדעתך," הזכירה לעצמה בנחישות. "את לא האדם היחיד בעולם. אנשים אחרים רשאים להביע את דעתם."
גם אם אין להם חזון, דמיון, נשמה, לעזאזל. היא הסתובבה בתיעוב ועינה הבחינה בדמות בודדה שעמדה בקצה המדשאה מתחת לבית, משקיפה אל הים.
"מי זה, ארץ'?" מלמלה והכלב, שהבחין בקפאון הפתאומי שלה, טס במורד המדרגות ויצא מהבית, דוהר על פני האתר, נובח בלי הפסקה.
לעזאזל. הדבר האחרון – אבל הדבר האחרון – שג'ורג'י נזקקה לו בבוקר זה היה אורח. היא היתה צריכה להתקשר לאנשים, מפני שאם לא תוציא מאנדרו ברומפילד תשובה חד-משמעית עד סוף היום הזה, הרי שהבנק יעקל להם את החשבונות.
ובגדול.
ועכשיו, התחוור לה, כאשר רצה במדרגות בעקבות הכלב, יש לה כאן זר אקראי שמסתובב באתר שלה, לא קרוא ולא רצוי, והמקום הוא כמו שדה-מוקשים. הדבר האחרון – הדבר האחרון השני, למעשה – שהיא צריכה זה שמישהו יגיש נגדה תביעה משפטית בגלל שנפגע מלבנה!
"ארצ'י! בוא הנה!" צעקה, אבל הרוח אחזה בקולה ובכל מקרה, לארצ'י היו דברים טובים יותר לעשות. הכלב הקטן היה על גבו, רגליו באוויר, בטנו מדוגדגת, צייתנותו כלל לא על סדר יומו. ביודעה שהובסה, היא העבירה את תשומת לבה אל הגבר. אולי כאן יהיה לה מזל רב יותר.
"סליחה!"
הוא הזדקף, לאכזבתו של ארצ'י, והסתובב אליה, הבעתו מוסתרת על ידי משקפי מעצבים רחבים שהצלו על עיניו. אבל המשקפיים לא הסתירו את החיוך שלו, ולבה עשה קפיצה מטורפת קטנה בתגובה.
"בוקר טוב."
אלוהים, הקול היה כמו משי גולמי ולבה ניתר שוב.
"בוקר טוב."
היא הצליחה להגיד רק את שתי המילים האלה. היא עשתה עוד שני צעדים קדימה ונעמדה לצדו על הדשא, הטתה לאחור את ראשה והחזיקה בידה את הקסדה שלה.
הוא התנשא מעליה – לא שזה היה קשה במיוחד. אם היה עומד על שביל הגישה, היא היתה נעמדת על המדשאה מעליו; די היה ביתרון הזה כדי לעזור לה, חשבה, אבל הוא הוריד את משקפי השמש שלו והיא מצאה את עצמה מביטה לתוך עיניים בצבע של ברד שטוף גשם ונשימתה נעצרה.
לא. יהיה לו יתרון גם אם יהיה שכוב על הגב. היה בו משהו, משהו גברי מאוד ובטוח מאוד שייבש את פיה וגרם לרגליה להפוך למים.
אם הוא נציגו של הבנק, היא מחוסלת. הגבר האחרון ששלחו מהבנק היה קטן ומתון וחסר השפעה והיא הצליחה לבלבל עליו את דעתו עם יד אחת קשורה מאחורי גבה.
לא זה, במעיל העור החבוט והרך שלו ומכנסי הג'ינס המעוצבים, העיניים החוקרות והלסת הבלתי מתפשרת. זה היה גבר ממשי. טוב, קשוח. אבל גם היא, והיא סמכה על כוחה. אם הוא נציג הבנק, אז היא תאחז בעורפו המחוספס ותראה לו בדיוק למה הם זקוקים לכסף – והוא יקשיב. היא לא תשאיר ברירה בידו.
בכל מקרה, הוא לא יכול להיות נורא כל-כך, מפני שארצ'י עמד על רגליו האחוריות, כפותיו הקדמיות המלוכלכות על ירכו, זנבו מכשכש בעודו מלקק את היד שדגדגה אותו.
כמובן שקיימת אפשרות שהוא סתם אזרח רגיל וסקרן. היא יישרה את כתפיה, טפחה על רגלה וסימנה לכלב להתקרב אליה.
"אני יכולה לעזור לך? ארצ'י, בוא הנה!"
"אני עוד לא יודע. אני עושה כאן סיבוב – מנסה לקבל תחושה של המקום."
המתח התרופף, הוחלף בטרדה. הסקרנים היו מטרד, וזה לא היה שונה מהאחרים. למרות העיניים המדהימות האלה.
לא. תשכחי מהעיניים. "אני מצטערת, אתה לא יכול להסתובב כאן בלי לקבל אישור ממשרד האתר," אמרה לו. "ארצ'י, הנה! עכשיו! יש שלט שאוסר על אנשים להיכנס לאתר בלי אישור. מבקרים חייבים לעבור דרך המשרד. אתה לא יכול סתם להסתובב כאן, זה מסוכן –!"
"אל תגידי לי – את המפקחת על הבריאות והביטחון של הציבור," אמר, והפה המפוסל הזה התעקל בבת-צחוק והיא הרגישה כיצד גבותיה מתרוממות בחמת זעם.
"לא – אני סוכנת האתר, ונמאס לי מאנשים שנכנסים לאתר שלי כאילו שהוא שייך להם! למה כולם מתייחסים לאתרי בניה כאילו מדובר בשטחים ציבוריים פתוחים?" המשיכה, מתלהטת. "מדובר בשטח פרטי, ואם תסרב לנהוג לפי ההוראות, לא תהיה לי ברירה אלא לבקש ממך לעזוב – "
"זה עלול להיות קצת פזיז," אמר חרישית.
"נראה לך?" היא בחנה אותו בעיניה ואז פגשה את המבט הכחול כפלדה בזעם גובר. "טוב, אני מצטערת, אנחנו לא רוצים שתתבע אותנו, אז אם אינך מתכוון לנהוג על פי כללי האתר, אינך מותיר בידי ברירה אלא לבקש ממך לעזוב את האתר שלי בטרם תפגע בעצמך."
"האתר שלך?" קולו הביע לעג והיא ניסתה להילחם בדחף להכות אותו.
"כן," ענתה, נאחזת בשלוותה בכל כוחה. "שלי. ועכשיו, אנחנו נעשה את זה בדרך הקלה או שאני אצטרך להזעיק את המשטרה?"
ראשו נע מצד אל צד והחיוך שגווע התחלף בזעם רוחש שעלה בקנה אחד עם התחושה שלה. "אני לא הולך לשום מקום. אבל יכול להיות שאת תלכי, ותקחי אתך את הכלב שלך לפני שהוא ילקק אותי עד מוות. ועכשיו, אני מתכוון להעיף מבט סביב, ובעודי עושה זאת, אולי תסכימי לספר לי איפה אוכל למצוא את ג'ורג' קולדוול. למרות שאני מתחיל לחשוב שאולי לא יהיה לי מה להגיד לו. דרך אגב, השם ברון. ניק ברון."
אה. השם לא אמר לה כלום, אבל היה ברור שהיה צריך לומר לה משהו והיא התחילה לקבל תחושה לא נעימה ביחס לגבר הזה. אם הוא מחפש את אביה, אז ייתכן שהוא מישהו מהבנק, למרות שהג'ינס ומעיל העור שלו הפכו זאת לבלתי סביר, אבל אם לא מהבנק, אז מי...?
"הוא לא כאן," אמרה לו. "אתה מהבנק?"
"לא בדיוק. האם הוא יחזור היום?"
לא בדיוק? מה זה אומר? היא נענעה בראשה. "לא. אני בתו, ג'ורג'יה," אמרה בלאות. "אני אחראית בזמן שהוא – לא כאן."
"במקרה זה, מאחר שאת טוענת שאת אחראית, אז אולי תסכימי, בטובך, ובהיעדרו של אביך, לערוך לי סיור מונחה בשטח כולו. אם אני אחליט לרכוש, בטפשותי, אז אני רוצה לראות כל סנטימטר מרובע."
לרכוש? את השטח כולו?
אלוהים, מה עשתה? השטח הזה היה אתר הבניה הגדול ביותר שאביה לקח על עצמו אי-פעם, ולפניה ניצב אדם שבכוחו לבנות אותם או לשבור אותם. והיא איימה עליו זה עתה במשטרה!
נפלא. במהלך החודשיים האחרונים הם שפכו כסף לתוך האתר הזה, ערכו שינויים והתחילו מבנים חדשים, וכל אותו זמן חיכו להוראות וחשוב מכל, לכספים. הם ניסו להגיע לשלב הבא של התשלומים, אבל לכל אורך הדרך הם התעכבו בשל היעדר פירוט בתוכניות. למרות שהחברה של ברומפילד נראתה רצינית בכל הנוגע לרעיונות, הרי שהם לא היו חזקים בכלל בפרטים, ובמקרה הזה השטן היה בפרטים. וכאשר הימים נוקפים וסעיף האיחורים דופק, ספק היה אשמת מי זו תהיה.
ועתה האיש הזה יכול להיות המענה לכל תפילותיה, ואם לא הרסה הכל, הרי שלא תיתן לו להרוס עד שתוכל להציג בפניו את הפן שלהם ואולי להוציא ממנו הבטחה שיכסה את החובות שלהם לכל הפחות.
אבל מוטב שקודם כל תתנצל בפניו. היא אילצה את עצמה לפגוש את עיניו ולבה שקע. נראה היה שסבלנותו החלה לפקוע, ועיניו הביעו ספקות – ספקות שידעה שתצטרך להיפטר מהם בכל מחיר.
"אני מצטערת, איש לא אמר לי דבר על קניה," הודתה. "אבא שלי מאושפז מזה שבועיים כמעט, ואני עורכת את המשא-ומתן עם אנדרו ברומפילד – לפחות מנסה. הוא חומק ממני."
"אני תוהה מדוע," מלמל.
היא בלעה את הגאווה שלה. נראה שההתנצלות הראשונה לא עבדה. היא תצטרך להתאמץ יותר, והיא אילצה את עצמה להחזיק בעיניו.
"תראה, אני מצטערת. נהגתי בגסות רוח, ואני מתנצלת. בדרך כלל אני לא כזו, אבל חשבתי שאתה חטטן, אז הוצאתי את זה עליך. היו לנו גניבות וּונדליזם באתר, כך שאני קצת עצבנית כאשר אני כאן לבד – "
"אני נראה לך כמו גנב או ונדל?"
לא, חשבה, אתה נראה כמו מלאך נקמות, וזה הולך מדחי אל דחי. היא נענעה בראשה, עצמה את עיניה ותהתה אם הוא יהיה שם עדיין כאשר תפקח אותן.
הוא היה שם. לעזאזל. היא ניסתה שוב. "לא, כמובן שלא, אבל זה היה יום קשה עד כה ולא חשבתי. אנחנו יכולים להתחיל מההתחלה?"
הוא בחן אותה לרגע ואז פניו התרככו באופן כמעט בלתי נתפס. "נשמע כאילו היה לך חודש קשה."
היא צחקה בהיסטריה קלה. "אפשר להגיד. תראה, אני באמת מצטערת. לא היה לי מושג שאתה קונה את העסק, אנדרו היה מאוד מסתורי בזמן האחרון. מובן שאתה יכול לראות את האתר, אני אשמח לערוך לך סיור מסביב, אבל אני צריכה להלביש אותך בקסדה ואתה חייב לחתום, ואולי כשאנחנו עושים את זה אוכל לענות על כמה מהשאלות שלך."
"נשמע שלך יש יותר שאלות מאשר לי."
היא צחקה בציניות מרה. "רק שאלה אחת, ואני מניחה שהיא תוכל לחכות. אנחנו צריכים לקבל תשלום עבור שלב נוסף, והבנק מתחיל להילחץ. ואני נתקלת בחומת אבן עם אנדרו. אתמול קיבלתי איזה מסר מעורפל בקשר לכסף שתקוע אצלו בדרך, אבל אני לא יכולה ללכת עם זה לבנק."
שפתיו התהדקו. "זו אולי אשמתי. הייתי בחו"ל ולא נתתי לו עדיין תשובה."
"ואני דחיתי אותך," אמרה בכבדות. "אלוהים, איזה בלגן. שלחתי את האנשים הביתה בלי לעשות שום-דבר והתכוונתי לפטר אותם בסוף-השבוע מפני שלא יכולתי לתת להם הוראות – "
"אני מצטער."
סנטרה נפל. "סליחה?"
"אמרתי שאני מצטער – שהיה לך קשה כל-כך. הייתי מגיע מוקדם יותר, אבל הייתי בניו-יורק. ביקשתי מהם לשלוח לי את פרטי העסקה כאשר ייסגרו, אבל האמת היא שלא היה לי מושג שזה כזה אתר גדול. רכשנו אותו כחלק מהשתלטות על עסק אחר, וראיתי את תוכניות האתר רק הבוקר. אולי אוכל לתת לך כמה תשובות עכשיו, אם יש לך זמן?"
היא בהתה בו. היא נהגה בו בגסות והוא מתנצל? "כמובן." היא נדה בראשה אבל לא היה לה זמן, מפני שהיתה צריכה לעשות דברים – ללכת לבנק עם החדשות המסעירות האלה – ברגע שתבין מה החדשות בדיוק! היא הציצה בשעונה. "אני יכולה להקדיש לך בדיוק חצי שעה, אבל אני צריכה להתקשר היום ואני צריכה לחתום על חשבונות ולשלוח אותם כדי לא לאחר," אמרה, אבל הוא נענע בראשו.
"בלי חשבונות – ואם את רוצה את החוזה הזה, את צריכה להקדיש לי כמה שאני צריך, מיז קולדוול. אני לא רוצה ששום-דבר יוזז כאן עד שאני אתן אישור לכך. את יכולה להתקשר למי שאת רוצה, אבל זה הכל. שאר היום יוקדש לי – ואם אהיה מרוצה ממה שאשמע, את תוכלי לשמור על החוזה. אם לא, את בחוץ. בכל מקרה, יהיו שינויים."
היא פתחה את פיה, סגרה אותו ונענעה בראשה. אלוהים, המצב החמיר, לא השתפר! "אני אדאג שתהיה מרוצה, אבל אני חייבת לציין שאנחנו עובדים על סעיף של איחורים – "
"לא אם אני אפטר אתכם. זה יהיה לא הוגן. בכל מקרה, אני לא מאמין בסעיף של איחורים, לא אם את בוטחת בכוח העבודה שלך. זה לא צריך להיות נחוץ."
פיה נפער. "אתה מוכן לתת לי את זה בכתב?"
ולהפתעתה, הוא צחק. הצחוק שינה את פניו באופן מוחלט, ריכך את הקווים הקשים וקימט את פינות עיניו וגרם להן לרצד. ופיו – ההתרוממות העצלה והאיטית הזו של אחת הפינות –
"בבקשה. אולי נוכל להתחיל מחדש?" הוא הושיט את ידו. "ניק ברון. נעים מאוד, מיז קולדוול."
"אנא, קרא לי ג'ורג'י," אמרה ולחצה את ידו, מצטערת, מצטערת בכל לבה שלא זכרה למרוח את היד בקרם בבוקר.
ואז שכחה הכל חוץ מאשר את אחיזת ידו הגדולה, האצבעות החמות ותחושת האובדן כאשר עזב אותה.
"כן. אני מניח שתרצי שאחבוש את אחד מאותם כובעים מטופשים ואשים על החזה תג שכתוב עליו אורח או משהו."
"משהו כזה," אמרה ולבה פרפר נוכח חיוכו והיא לגמרי שכחה שרק לפני כמה דקות היתה מוכנה לבעוט בו מהאתר! טוב, ניתנה לה הזדמנות אחת נוספת אתו, הזדמנות אחת לסדר את הבלגן הזה שיצרה ולצאת ממנו בכבוד ועם העסק של אביה, ולא היתה לה שום כוונה לפשל.
היא יישרה את כתפיה, שלחה לעברו חיוך מזהיר והחוותה לעבר משרד האתר. "בסדר, בוא ניכנס ונארגן אותך ונתחיל בסיור."
זה היה מדהים.
ניק עמד על מה שבימים טובים יותר היה חלקת דשא והתבונן בגלים המתנפצים אל החוף למטה. הם הלמו בסלעים, מעלים רסס גבוה מעל לשון היבשה והרוח הקרה ונושאת המלח אחזה בשערו וגרמה לו להרגיש מלא חיים.
הוא צחק בהתעוררות הרגע והסתובב אל ג'ורג'י ומצא שהיא מתבוננת בו בהבעה מהורהרת.
"מה?"
"גם אתה אוהב את הים," אמרה לאט, כאילו זה באמת חשוב לה, והוא הנהן.
"בעיקר בתקופה זו של השנה, כאשר הוא פראי ופרוע והרוח סוערת."
היא הסתובבה והביטה בגלים הסוערים ורעד קל חלף בגופה. "הוא מפחיד אותי, אבל אני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא מסוכן ומוליך שולל ונפלא וחזק ולא הייתי חיה בשום מקום אחר גם אם היית משלם לי."
"אז איפה את גרה?"
היא צחקה בזעף. "כרגע בביתו של אבי ביוקסברג, אבל זה רק זמני. התכוונתי לקנות את אחת מהדירות האלה עם סיום הבניה. זו אחת הסיבות בגללה הסכמתי לעזור."
הוא הפנה את מבטו אל הים והסב את תשומת לבו אל האתר, בוחן אותו בניסיון לקלוט את התחושה שלו, והחל לחשוב שייתכן שטורי צדקה בהתרגשותה.
בית ויקטוריאני מלבב ישב בעבר על ראש הגבעה, מפואר בסגנון מרושל במקצת, חלונותיו הארוכים ודלתותיו הצרפתיות משקיפים אל הים, ובגלל עיקול המפרץ, הם לכדו את השמש בשעות הצהרים המאוחרות. הוא הסתובב. החלקה הסתיימה בחומה גבוהה שהחזיקה גינה מעל הכביש. החומה היתה בגובה המותניים מכיוון הגינה, אבל גבוהה מקומת אדם מבחוץ, כך שיצרה פרטיות בלי לפגום בנוף.
והנוף מתוך החדרים היה ודאי מרהיב, חשב, בוחן אותו שוב, אבל כאילו לא היה די בזה, היה שם מגדל בן שלוש קומות בצד הימני של הבית, מתנשא מעל גובה הגג של הבית המרכזי, והחדר ממעל התנאה בחלונות שנפרצו לשלושה עברים.
זה ודאי חדר מרהיב, מקום מושלם לשבת ולהתבונן ממנו בספינות חולפות לאורך החוף. יאכטות וסירות משוטים. הוא לא היה כאן שנים, אבל הוא גדל במרחק שלושים מייל מכאן, והוא ידע שהמקום הזה הוא אזור אהוב על ספנים. הוא יכול היה לדמיין מרוצים שנערכו כאן בקיץ, לשמוע ילדים משחקים בחוף למטה, כלבים רודפים אחרי מקלות לתוך הים –
הוא היה כסיל רומנטי.
"אנחנו יכולים להיכנס לתוך הבית?"
"בטח. הוא מבולגן – התחלנו בהריסה שלו, אז תצטרך להיזהר – "
"אל תדאגי, אני לא אתבע אותך. אני מאמין גדול בכך שאנשים צריכים לקחת אחריות על הטעויות שלהם. תרבות התביעות שלנו מכעיסה אותי. מה קרה להגיון הצרוף?"
ג'ורג'יה נחרה בבוז. "תגיד את זה לחברת הביטוח של אבא שלי. הם היו נכנסים להיסטריה אם היו שומעים אותך מדבר."
"לא, הם היו מסכימים אתי – כלומר, החתמים שלהם היו מסכימים אתי."
היא צחקה. "אולי. בוא, נלך מכאן."
הם נכנסו דרך דלת פתוחה למרגלות המגדל, צעדיהם מהדהדים בתוך החדרים הריקים, רמים על הקורות החשופות, והוא ניסה להתרכז במבנה, אבל הכלב שלצדו דרש תשומת לב בדרכים לא צפויות ודעתו הוסחה כל הזמן.
בתחילה הוא חשב שהיא נערה, אבל עכשיו, כשהשמש כבר אינה בעיניו, הוא ראה שהיא אשה. לא שהנשים שאתן יצא בדרך כלל היו מעריכות את קסמיה. כלל לא. לא היה בה תחכום עירוני, לא היה בה זוהר ולא היו תגי מעצבים, אבל האשה הקטנה והאנרגטית הזו היתה חיונית כל-כך עד שהיא שמה את כולן בצל.
"אז מה התוכניות שלך לבניין הזה?" שאל, גורר את מוחו מחיטובי גופה, אותם התקשה לזהות מתחת למקטורן הכה סקסי שלה.
"שתי דירות בבית המקורי, ובית קטן בקצה הזה, יחד עם המגדל, והתוספת תהיה ארבע דירות נוספות. בוא, אני אראה לך. המגדל מקסים."
הוא היה מקסים. הוא היה בדיוק כפי שדמיין אותו וכפי שחשב, הנוף מהחדר בראשו היה עוצר נשימה. הוא היה עוצר נשימה כמעט באותה מידה מכל החדרים הראשיים בחזית הבית, אבל כאשר המדריכה שלו לקחה אותו אל התוספת האחורית, הירידה ברמה היתה ברורה.
החלק הזה של הבניין היה תוספת מאוחרת בהרבה, חלק משעמם וחסר השראה, החדרים היו קטנים ולא מעניינים וכלל לא עמדו ברמה של החזית. הוא גילה עניין רב יותר בלימוד אגנה המעכס, באופן בו השליכה את שערה מעיניה והיה ברור לו שגם לה אין שום עניין בחלק זה של המבנה. עדיף היה לו היו הורסים את החלק הזה של הבניין, והוא לא האמין שלא עשו זאת.
"מי האדריכל?" שאל, קוטע את זרם העובדות שלה.
"אה. אדם שאבי מעולם לא עבד אתו בעבר. הוא חבר של אנדרו ברומפילד, נדמה לי."
ניק הנהן. זה נשמע הגיוני. עוד החלטה גרועה, לקחת חבר כדי לחסוך כסף ולקבל תוכנית חסרת השראה, לדחוף כמה שיותר חדרים במטרה לעשות כסף ותוך כדי כך לשכוח מהעלילה.
"את מוכנה לעבור אתי על התוכניות?"
"כמובן. אם תהיה טוב, אולי אפילו אצליח למצוא בשבילך כוס תה."
"אני אהיה טוב," מלמל בלי לחשוב והיא הסיטה את עיניה, אבל לא לפני שראה כיצד עיניה התרחבו וכיצד צבע נגע בלחייה.
"אין לי ספק בכך," ענתה בלחישה ואז הסתובבה ויצאה מהבניין ברקיעה על מגפיה המגוחכים, הכלב הקטן בעקבותיה והוא הלך אחריה לאורך האתר ונכנס אל המחסן הקטן לו קראה משרד, מרגיש חי יותר מכפי שהרגיש זה שנים...
"הזכרת שיחת טלפון," אמר והיא תהתה אם להגיד לו עד כמה הבנק קרוב לעיקול או אם לבלות עוד קצת זמן בניסיון לשכנע אותו לעבור לצדם ולדבר עם הבנק ביום אחר.
לא. הזמן לכך עבר. "הבנק," אמרה והוא נד בראשו באיטיות ושילב את זרועותיו, משעין את גופו הארוך והיפהפה על הקיר, בוחן אותה בהרהור.
"הם לוחצים עלייך בכל הכוח?"
היא הנהנה. "היינו צריכים לשלם חשבונות ומשכורות. אנדרו אמר שהכסף בדרך – "
"אבל הכסף לא היה, ואתם בצרות?"
היא הרגישה כיצד שפתיה מתעקלות. "אפשר להגיד. הם נתנו לי עד סוף יום העסקים היום."
"כמה?"
"סליחה?"
"כמה כסף את צריכה כדי להוריד אותם מעלייך וכדי שתוכלי לחסל חובות קיימים?"
היא התיישבה ליד שולחנה בצורה חדה. האם הוא מתכוון לכתוב לה המחאה על סכום של אלפי פאונד ככה סתם?
"המון כסף," אמרה בצורה חריפה. היא משכה אליה את המספרים, עשתה כמה חישובים והסתובבה, מגלה שהוא ניצב מאחוריה ומביט בסכומים.
"זה הסכום?"
"פחות-או-יותר. לעת-עתה," אמרה והוא הנהן.
"אני אעגל אותו למעלה קצת, אתן לך הון כדי שיהיה לך עם מה לעשות ומרחב נשימה."
היא הרגישה כיצד פיה מתחיל להיפער. "אבל חשבתי שאתה רוצה להחליט אם אנחנו נשלים את הבניה – "
"הרגע החלטתי." הוא הקיש מספרים בסלולרי שלו, דיבר בקצרה עם מישהי בשם טורי והושיט לה את הטלפון. "העוזרת האישית שלי. תני לה את פרטי חשבון הבנק שלך," הורה לה. "היא תעביר את הכסף לחשבון לפני תום יום העסקים היום."
היא התקשתה לדבר מרוב הקלה. אביה שכב בבית-החולים וחיכה לניתוח לב-פתוח, הדאיג את עצמו עד מוות והפועלים היו נפלאים אבל גם להם נמאס, הבנק עשה הכל ויותר מכך, והיא לא משכה משכורת מזה שבועות.
כשדמעות מאיימות בעיניה, היא מסרה לטורי את הפרטים הנחוצים לה, החזירה לו את הטלפון והשקיפה החוצה דרך החלון.
"תודה," אמרה ושאפה אוויר. הנשימה היתה אמורה לייצב אותה, אבל היא הפכה ליפחה ואחרי רגע של דממה המומה, הוא השעין את אגנו ליד השולחן לצדה, משך את ראשה אל חזהו וליטף את גבה בעדינות.
"הי, זה בסדר," מלמל.
היא נלחמה בזה לרגע, אבל ריח האפטרשייב שלו וחום גופו והקצב היציב של פעימות לבו היו יותר מדי בשבילה והיא נכנעה והניחה לו לחבק אותה בזמן שהמתח של השבועות האחרונים השתחרר בסופה של דמעות שכמותה לא זכרה מאז מות אמה.
ולפתע, המומה ממבוכה, היא הזדקפה, קמה ויצאה, עוצרת על המדרגות ומביטה בים בזמן ששאפה מלוא ריאותיה את האוויר המלוח והפראי והרגישה כיצד הוא ממלא את נשמתה.
הכל יהיה בסדר. באמת. כשניק ברון בעניינים, אולי הפרוייקט יצליח, אחרי-ככלות-הכל, והקריירה של אביה לא תרד לטמיון...
ממחטה הונחה בידיה והיא קינחה את אפה במרץ וניגבה את לחייה. הכל יהיה בסדר. היא רצתה לזעוק את זה בקול רם, לרוץ אל הים ולצרוח את זה אל השחפים הצווחים ממעל –
"האם זה יהיה זמן מתאים לתה ההוא?" מלמל.
"יש לי רעיון טוב יותר," אמרה ופנתה אליו בחיוך שלא הצליחה להסתיר יותר. "יש בית-קפה מעבר לפינה – לא משהו מפואר, אין להם בריסטה או משהו כזה, אבל יש להם קפה פילטר נחמד וסנדוויצ'ים מעולים. אני חושבת שאני חייבת לך את זה לפחות – ועוד לא אכלתי ארוחת בוקר בעצמי."
"עכשיו שתים-עשרה פחות עשר."
"אני יודעת. הבטן שלי מודעת לזה מאוד."
הוא הצטחק, הטיח את הקסדה על השולחן והושיט את ידו אל הדלת.
"במקרה זה, למה בדיוק אנחנו מחכים?"

פתח-דבר
"תן לי סיבה טובה אחת בגללה עלי לעזור לך."
הגבר שישב מולו משך בכתפיו בחוסר אונים. הוא היה גבר גאה שהגיע לקצה גבול היכולת שלו, וניק לא שאב עונג מהצורך לדחות אותו, אבל הוא ידע שעליו לרדת לשורש העניין ושהליכה סחור-סחור לא תעשה את העבודה.
"מר ברומפילד?"
עוד משיכת כתף קטנה. "אני לא יכול – לא יכול לתת לך סיבה. אני אפילו לא יודע למה אני כאן – "
"אז למה באת אלי?"
"גרי אמר לי לבוא. גרי ברוז – אתה עזרת לו בשנה שעברה."
"אני זוכר. קנינו את החברה שלו."
"עשיתם הרבה יותר מזה. הצלתם את חייו. הוא היה במצב אובדני ואשתו עמדה לעזוב אותו, ואתה שינית את חייו לטובה."
והגבר הזה נראה כמי שזקוק לחבילת הצלה דומה. ניק נע על כסאו ותהה כמה עוד חברים נואשים יש לגרי ברוז. אחד-אחד, אמר לעצמו בלאות. לא ייתכן שיש לו כל-כך הרבה!
"לגרי ברוז היה עסק שווה קניה. עד כה אני לא יודע דבר עליך או על העסק שלך, או מה בדיוק אתה רוצה ממני, אז למה שלא תתחיל מזה ותספר לי על מה בדיוק חשבת?"
צחוקו של אנדרו ברומפילד היה מר ומלא לעג עצמי. "אפילו לא הרחקתי חשוב עד כדי כך – "
"אז אולי כדאי שתחשוב. אני זקוק לסיבה כדי שאוכל לעזור לך, מר ברומפילד."
"אין סיבה טובה. רק מטורף ישקול דבר כזה." צחוקו נסדק באמצע. "אנחנו קונים ומוכרים מלאי של חברות שפשטו את הרגל. עד עכשיו זה הלך טוב, אבל קצת הגזמנו, קנינו כמה חנויות כדי שנוכל לפתוח רשת מחסני קמעונאות, והדברים השתבשו משם. כל הנכסים ממושכנים עד האחרון שבהם, והנכס היחיד האמיתי שלנו שואב כל-כך הרבה מזומנים עד שהוא הביא אותנו עד עברי פי פחת. הוא נועד להציל אותנו, אבל הוא מטביע אותנו. אנחנו לא יכולים להמשיך – ואם לא נמצא מישהו שיתערב, אז אני מניח שההוצאה-לפועל תיכנס לתמונה."
"אולי עדיף ככה."
"לא." הוא עצם את עיניו וראשו נע מצד אל צד בתנועה איטית. "בשבילי, כן, זה מה שמגיע לי, אבל אשתי בהיריון ונאמר לנו שמשהו לא בסדר עם התינוק ושהוא יצטרך סדרה של ניתוחים ברגע שהוא ייוולד. אין לה מושג שהעסק בצרות ואני לא יכול לעשות לה את זה – להפוך אותה לחסרת בית לפני הולדת התינוק, עם כל מה שיקרה אז, אבל אני לא רואה שום מוצא – "
לעזאזל. הוא בדיוק לחץ על הכפתור שיגרום לניק להיות מעורב, אף שזה לא נראה מחושב. נראה כאילו הדברים נבעו מהלב.
"חסרת בית?" שאל.
ברומפילד הנהן באומללות. "הבית משמש ערובה, בגלל שאני מפגר. לא מדובר במשהו מיוחד – בית עם שלושה חדרי שינה רגיל לגמרי, דו-משפחתי כמו מיליונים אחרים וטיפה בים בהשוואה לחובות האחרים שלנו, אבל זה בית, ואני לא יכול לקחת את זה ממנה – "
ניק התיישב בחזרה ושיחק בעט בין אצבעותיו, מתבונן בגבר שנאבק ברגשותיו. אלוהים, הוא מתרכך בגילו המתקדם. הוא ידע שהוא רק עושה הצגה, מפני שהוא יעזור לברומפילד למרות שלא הכיר אותו ולא היה חייב לו דבר, לו ולאשתו ההרה או לתינוק החולה שלהם.
הוא דבק בעובדות. "ספר לי על הנכס הזה."
האיש שב ומשך בכתפיו. "זה אתר בניה – בית-ספר ישן ומט ליפול כמעט עם כנסיה שאינה בשימוש וחלקים אחרים, וכמה חדרי כיתה זמניים מפוזרים באתר כולו. קניתי אותו לפני כמה שנים וחיכיתי, ולפני שנה קיבלתי אישור תכנון לשינוי ייעוד ולפיתוח שטחי המשחק. היינו צריכים למכור את השטח כולו אז, אבל – טוב, חשבתי שנוכל לקבל יותר כסף אם נפתח את השטח בעצמנו, אבל לא לקחתי בחשבון את עלות העבודה. בגדול."
"אז התחלת בעבודה."
"כן, אבל נגמר לנו הכסף. החתמנו את הקבלן על סעיף איחורים כדי להזיז את העניינים מהר יותר, אבל אנחנו לא יכולים לשלם לו ולכן הכל עצר לגמרי. קניתי לנו קצת זמן, הצלחתי למנוע את העזיבה שלו, אבל רק בגלל שאנחנו חייבים לו הרבה כל-כך שהוא לא יעזוב בלי לקבל את הכסף שלנו."
"על כמה כסף אנחנו מדברים?" שאל ניק.
"אני לא יודע בדיוק – אלפים. מאות-אלפים, מן-הסתם."
ניק הנהן, תוהה איך האיש הצליח להיכנס לחובות כאלה בלי לדעת על איזה סכום מדובר. ודאי ככה. "והחובות האחרים, של העסק שלך?"
הוא שוב משך בכתפיו. "אותו הדבר – אולי יותר. העסק בצרות אמיתיות, אבל מי שיודע מה הוא עושה עשוי להוציא ממנו משהו, ויכול למכור את החנויות ולכסות את רוב החובות באמצעותן, אבל זה עשוי לקחת זמן וזה הדבר היחיד שאין לנו. אתר הבניה הוא המקום היחיד בעל הערך האמיתי, ובעל הפוטנציאל האמיתי. האמת שכרגע הוא שווה פחות ממה שהיה כאשר התחלנו."
האנטנה של ניק כיזם הזדקרה. פוטנציאל היתה אחת המילים החביבות עליו, ומילה אחרת היתה כנות. אף-אחד לא יכול היה להאשים את ברומפילד בניסיון לטייח את האמת. הוא היה כן עד אימה על חשבון עצמו, אבל זה עבד אצל ניק. עד נקודה מסוימת.
"בסדר. אני אנסה למצוא זמן לגשת לראות את האתר כאשר אחזור מניו-יורק בעוד כמה ימים – ובינתיים אני רוצה מספרים מדויקים על העסק, על המשכנתאות ועל הנכסים שלכם. אם הכל כמו שאתה אומר, אז נדבר שוב."
"אם רק אוכל לשמור על הבית שלי – "
"אני לא מבטיח כלום. אני לא בעסק הזה למטרות צדקה, מר ברומפילד – אבל אני אעשה כמיטב יכולתי."
"אתה יודע מה אתה קונה?"
ניק הוריד את מקטורנו, שמט אותו על כסא העור הגדול מאחורי שולחנו ובחן את פרצופה של העוזרת האישית שלו לפני שהתרווח לאחור ושיחק בעט שלו.
"רוצה להבהיר לי על מה את מדברת?"
טורי נאנחה והתיישבה על הכסא ממול, מגלגלת עיניים. "עסקת ברומפילד – אתר הבניה?"
הוא הרים את גבותיו ותר במוחו אחר הנושא המדובר – משהו! – שיבהיר למה טורי נראית ככה. "מה אתה?" אמר. "איזה בנייני בית-ספר ישנים," אמר. "לא משהו. פוטנציאל. נדמה לי שזו היתה המילה – "
"לא משהו?" טורי נחרה בבוז ונופפה לעברו במעטפה חתומה. "אני מבינה שלא הצצת בתוכניות שפיקססתי אליך."
ניק הצטחק. "מודה באשמה," הודה.
"כך חשבתי. בנייני בית-הספר הישנים הם בעצם בית ויקטוריאני ישן ונאה למדי בסגנון וילה עם כנסיה, אורוות וכו', בלה, בלה, בלה. עם כמה אקרים של מגרשי משחקים וכדומה. בסדר, יש שם כמה כיתות זמניות ישנות ומטות ליפול, וכמה מבנים אחרים מהימים בהם בית-הספר נזקק להריסה, אבל זה יכול להיות שכל אלה נהרסו כבר. כל השאר פנינים. למען השם, מדובר בנדל"ן משובח בשטח על החוף בשכונת המגורים היוקרתית יוקסברג בספוק. אתה יכול להיראות לפחות כמי שמתעניין."
הוא הזדקף. הוא הכיר את יוקסברג – הוא בילה שם ימים כילד, שיחק על החוף, ואמו חיתה במרחק של עשרים מייל משם עכשיו. "אמרת תוכניות," הזכיר לטורי, בוחן את התיק בהרהור.
"אה, כן. אישור תכנון מפורט לבניית דירות ובתים דו-משפחתיים, והקמת כמה בניינים נוספים באתר. לא משהו מעורר השראה בעיקרון, אבל זה מכרה זהב בסכום הזה, והכל עומד להיות שלך, אם יהיה לך שכל."
ניצוץ קטן של משהו שדמה להתרגשות התעורר בקרביו. "אנחנו יודעים משהו על הקבלן?"
"כן – קבלן מקומי בשם ג'ורג' קולדוול. יש לו שם מצוין, כך שמעתי. בדקתי. הוא בעסק שנים ולא מצאתי אפילו לקוח אחד לא מרוצה. זה יהיה מקום מעניין אם האזור יצליח כמו שאר הבניינים שלו – והוא יהיה שווה הון לא קטן. מישהו היה מאוד רשלני – או שלא היה לו מושג על איזה אוצר הוא יושב."
"המילה היא נואש." הוא חשב על אנדרו ברומפילד, שישב עם אשתו ההרה בביתו הקטן, על סף הוצאה לפועל עם המשבר הרפואי הממשמש ובא לקראת הולדת התינוק וחש הקלה על שאולי, פשוט אולי, הוא ייצא מזה בלי לאבד הכל. בערך. העסק לא יהיה שווה כלום אחרי חיסול כל החובות, כך שאתר הבניה צריך להיות באמת פנטסטי כדי להצדיק את המחווה האלטרואיסטית הזו שלו.
ואם ההבעה על פניה של טורי אכן מעידה על משהו...
הוא החווה בידו על התיק המתפקע. "האם אלה התוכניות, במקרה?"
התיק הופיע על שולחנו, מחליק לעברו ועוצר מתחת לידו המושטת. הוא עלעל בו, הוציא את התוכניות ושיטח אותן על השולחן, מתחיל להבין את המשמעות של העסקה בזמן שבחן את השרטוטים.
הוא בחן את העסקה במוחו, חשב על הדברים שיצטרך להאציל או לדחות למחר, קיפל את התוכניות, החזיר אותן לתיק וקם על רגליו. "אני הולך להעיף מבט – לראות איך המקום נראה."
"בסדר. אני אקבע פגישה – "
"לא. אני נוסע עכשיו."
"אבל נקבעה לך פגישת צהרים עם סיימון דרסי – "
"את תוכלי לטפל בזה. סיימון מעריץ אותך – רק אל תתני לו לשכנע אותך לעבור לעבוד אצלו, זה כל מה שאני מבקש. את לא זקוקה לי שם. לי לא יזיק קצת אוויר ים. אני אחזור מאוחר יותר."
"אז אני אתקשר – אודיע לקבלן שאתה מגיע. אם רדפו אחרי אנדרו ברומפילד ודרשו ממנו כסף כל התקופה שהיית בניו-יורק והוא לחוץ לקבל את התשובה שלך. נגמרים לו השקרים שהוא יכול לספר להם, נדמה לי, והם חברה קטנה בלבד. הם ישמחו לראות אותך."
"לא. אל תזהירי אותם. אני רוצה לראות איך ג'ורג' קולדוול מנהל את אתר הבניה הזה לפני שאני מתחייב למשהו. אני לא רוצה שתהרסי את ההפתעה שלי."
טורי פתחה את פיה, אבל נמלכה בדעתה. "בסדר. רק אל תכבה את הטלפון שלך."
אין סיכוי. לפתע התחוור לו כמה משועמם היה, כמה דלים וחוזרים על עצמם נעשו חיי העבודה שלו. הוא סגר בניו-יורק עסקה נוספת, ובמשך שלושה ימים ישן שש שעות בלבד. הוא היה עייף, הוא הרגיש חנוק והוא נזקק לקצת מנוחה.
אז עכשיו, היום, לזמן-מה, ניק ברון ישחרר קצת את הקולר.
1
באתר שררה דממת מוות.
טוב, כמה צפוי, חשבה ג'ורג'י. היא שלחה את כל הפועלים הביתה לפני ימים, ואלמלא העובדה שלא הצליחה לישון בלילות מרוב דאגה, היא לא היתה באה לכאן בעצמה, אבל לא היה לה מה לעשות והיא ניקתה את הבית ניקוי יסודי מאז שאביה אושפז, כך שהיא באה הנה כדי לעבור על המספרים – שוב! – כדי לראות אם פספסה איזה תכסיס מכושף זה או אחר.
אבל זה לא קרה.
היא השעינה את ראשה על ידיה ונאנחה, השקיפה אל האתר הנטוש ואל הים. לא היו תכסיסים מכושפים, לא היה מוצא, רק בנק שעומד לעקל ובריאותו הקלוקלת של אביה.
שלא לדבר על החלומות שלה.
היא קמה ולבשה את המעיל שלה. ישיבה כאן לא תביא לתוצאות. מוטב כבר שתבדוק את המבנים, שתוודא שאיש לא פגע בהם. היא הושיטה את ידה אל הקסדה ועיקמה את חוטמה. היא שנאה את הכובע, אבל חוקים הם חוקים.
ארצ'י היה לרגליה, זנבו הקצוץ מכשכש בהתלהבות וחיוכו העליז גרם לה לחייך. "בוא כבר, איש קטן. נלך לבדוק הכל."
היא סגרה את דלת המשרד של האתר, חצתה את האתר ברוח מרס המצליפה ופתחה את הדלת הצדדית של הבית המרכזי – הדלת אשר, ללא צירוף מקרים מיוחד במינו, לעולם לא תהפוך לדלת ביתה.
הם טיפסו יחד במדרגות, צעדיה מהדהדים בריקנות, ציפורניו של ארצ'י נוקשות על מדרגות העץ, ולבסוף הגיעו לחדר בקצה המגדל הגדול והמרובע. הוא לא היה ענק, אבל זה היה החדר שקיוותה שישמש לה חדר שינה, עם החלונות משלושת העברים והנופים המרהיבים ביותר אל המפרץ והים.
זה היה גם המקום הטוב ביותר לתצפת ממנו אל האתר, והיא השקיפה אל השטח כולו, אל היסודות המבצבצים מהקרקע, אל הבתים העשויים למחצה, אל הכנסיה הגמורה כמעט לגמרי המוסתרת מאחורי העצים שהקיפו אותה.
כל-כך הרבה עבודה, כל-כך הרבה פוטנציאל – איזה בזבוז. גם אם ברומפילד היה מוצא את הכסף, העיצוב היה פגום מלכתחילה והפיתוח היה רב מדי.
"לדעתך," הזכירה לעצמה בנחישות. "את לא האדם היחיד בעולם. אנשים אחרים רשאים להביע את דעתם."
גם אם אין להם חזון, דמיון, נשמה, לעזאזל. היא הסתובבה בתיעוב ועינה הבחינה בדמות בודדה שעמדה בקצה המדשאה מתחת לבית, משקיפה אל הים.
"מי זה, ארץ'?" מלמלה והכלב, שהבחין בקפאון הפתאומי שלה, טס במורד המדרגות ויצא מהבית, דוהר על פני האתר, נובח בלי הפסקה.
לעזאזל. הדבר האחרון – אבל הדבר האחרון – שג'ורג'י נזקקה לו בבוקר זה היה אורח. היא היתה צריכה להתקשר לאנשים, מפני שאם לא תוציא מאנדרו ברומפילד תשובה חד-משמעית עד סוף היום הזה, הרי שהבנק יעקל להם את החשבונות.
ובגדול.
ועכשיו, התחוור לה, כאשר רצה במדרגות בעקבות הכלב, יש לה כאן זר אקראי שמסתובב באתר שלה, לא קרוא ולא רצוי, והמקום הוא כמו שדה-מוקשים. הדבר האחרון – הדבר האחרון השני, למעשה – שהיא צריכה זה שמישהו יגיש נגדה תביעה משפטית בגלל שנפגע מלבנה!
"ארצ'י! בוא הנה!" צעקה, אבל הרוח אחזה בקולה ובכל מקרה, לארצ'י היו דברים טובים יותר לעשות. הכלב הקטן היה על גבו, רגליו באוויר, בטנו מדוגדגת, צייתנותו כלל לא על סדר יומו. ביודעה שהובסה, היא העבירה את תשומת לבה אל הגבר. אולי כאן יהיה לה מזל רב יותר.
"סליחה!"
הוא הזדקף, לאכזבתו של ארצ'י, והסתובב אליה, הבעתו מוסתרת על ידי משקפי מעצבים רחבים שהצלו על עיניו. אבל המשקפיים לא הסתירו את החיוך שלו, ולבה עשה קפיצה מטורפת קטנה בתגובה.
"בוקר טוב."
אלוהים, הקול היה כמו משי גולמי ולבה ניתר שוב.
"בוקר טוב."
היא הצליחה להגיד רק את שתי המילים האלה. היא עשתה עוד שני צעדים קדימה ונעמדה לצדו על הדשא, הטתה לאחור את ראשה והחזיקה בידה את הקסדה שלה.
הוא התנשא מעליה – לא שזה היה קשה במיוחד. אם היה עומד על שביל הגישה, היא היתה נעמדת על המדשאה מעליו; די היה ביתרון הזה כדי לעזור לה, חשבה, אבל הוא הוריד את משקפי השמש שלו והיא מצאה את עצמה מביטה לתוך עיניים בצבע של ברד שטוף גשם ונשימתה נעצרה.
לא. יהיה לו יתרון גם אם יהיה שכוב על הגב. היה בו משהו, משהו גברי מאוד ובטוח מאוד שייבש את פיה וגרם לרגליה להפוך למים.
אם הוא נציגו של הבנק, היא מחוסלת. הגבר האחרון ששלחו מהבנק היה קטן ומתון וחסר השפעה והיא הצליחה לבלבל עליו את דעתו עם יד אחת קשורה מאחורי גבה.
לא זה, במעיל העור החבוט והרך שלו ומכנסי הג'ינס המעוצבים, העיניים החוקרות והלסת הבלתי מתפשרת. זה היה גבר ממשי. טוב, קשוח. אבל גם היא, והיא סמכה על כוחה. אם הוא נציג הבנק, אז היא תאחז בעורפו המחוספס ותראה לו בדיוק למה הם זקוקים לכסף – והוא יקשיב. היא לא תשאיר ברירה בידו.
בכל מקרה, הוא לא יכול להיות נורא כל-כך, מפני שארצ'י עמד על רגליו האחוריות, כפותיו הקדמיות המלוכלכות על ירכו, זנבו מכשכש בעודו מלקק את היד שדגדגה אותו.
כמובן שקיימת אפשרות שהוא סתם אזרח רגיל וסקרן. היא יישרה את כתפיה, טפחה על רגלה וסימנה לכלב להתקרב אליה.
"אני יכולה לעזור לך? ארצ'י, בוא הנה!"
"אני עוד לא יודע. אני עושה כאן סיבוב – מנסה לקבל תחושה של המקום."
המתח התרופף, הוחלף בטרדה. הסקרנים היו מטרד, וזה לא היה שונה מהאחרים. למרות העיניים המדהימות האלה.
לא. תשכחי מהעיניים. "אני מצטערת, אתה לא יכול להסתובב כאן בלי לקבל אישור ממשרד האתר," אמרה לו. "ארצ'י, הנה! עכשיו! יש שלט שאוסר על אנשים להיכנס לאתר בלי אישור. מבקרים חייבים לעבור דרך המשרד. אתה לא יכול סתם להסתובב כאן, זה מסוכן –!"
"אל תגידי לי – את המפקחת על הבריאות והביטחון של הציבור," אמר, והפה המפוסל הזה התעקל בבת-צחוק והיא הרגישה כיצד גבותיה מתרוממות בחמת זעם.
"לא – אני סוכנת האתר, ונמאס לי מאנשים שנכנסים לאתר שלי כאילו שהוא שייך להם! למה כולם מתייחסים לאתרי בניה כאילו מדובר בשטחים ציבוריים פתוחים?" המשיכה, מתלהטת. "מדובר בשטח פרטי, ואם תסרב לנהוג לפי ההוראות, לא תהיה לי ברירה אלא לבקש ממך לעזוב – "
"זה עלול להיות קצת פזיז," אמר חרישית.
"נראה לך?" היא בחנה אותו בעיניה ואז פגשה את המבט הכחול כפלדה בזעם גובר. "טוב, אני מצטערת, אנחנו לא רוצים שתתבע אותנו, אז אם אינך מתכוון לנהוג על פי כללי האתר, אינך מותיר בידי ברירה אלא לבקש ממך לעזוב את האתר שלי בטרם תפגע בעצמך."
"האתר שלך?" קולו הביע לעג והיא ניסתה להילחם בדחף להכות אותו.
"כן," ענתה, נאחזת בשלוותה בכל כוחה. "שלי. ועכשיו, אנחנו נעשה את זה בדרך הקלה או שאני אצטרך להזעיק את המשטרה?"
ראשו נע מצד אל צד והחיוך שגווע התחלף בזעם רוחש שעלה בקנה אחד עם התחושה שלה. "אני לא הולך לשום מקום. אבל יכול להיות שאת תלכי, ותקחי אתך את הכלב שלך לפני שהוא ילקק אותי עד מוות. ועכשיו, אני מתכוון להעיף מבט סביב, ובעודי עושה זאת, אולי תסכימי לספר לי איפה אוכל למצוא את ג'ורג' קולדוול. למרות שאני מתחיל לחשוב שאולי לא יהיה לי מה להגיד לו. דרך אגב, השם ברון. ניק ברון."
אה. השם לא אמר לה כלום, אבל היה ברור שהיה צריך לומר לה משהו והיא התחילה לקבל תחושה לא נעימה ביחס לגבר הזה. אם הוא מחפש את אביה, אז ייתכן שהוא מישהו מהבנק, למרות שהג'ינס ומעיל העור שלו הפכו זאת לבלתי סביר, אבל אם לא מהבנק, אז מי...?
"הוא לא כאן," אמרה לו. "אתה מהבנק?"
"לא בדיוק. האם הוא יחזור היום?"
לא בדיוק? מה זה אומר? היא נענעה בראשה. "לא. אני בתו, ג'ורג'יה," אמרה בלאות. "אני אחראית בזמן שהוא – לא כאן."
"במקרה זה, מאחר שאת טוענת שאת אחראית, אז אולי תסכימי, בטובך, ובהיעדרו של אביך, לערוך לי סיור מונחה בשטח כולו. אם אני אחליט לרכוש, בטפשותי, אז אני רוצה לראות כל סנטימטר מרובע."
לרכוש? את השטח כולו?
אלוהים, מה עשתה? השטח הזה היה אתר הבניה הגדול ביותר שאביה לקח על עצמו אי-פעם, ולפניה ניצב אדם שבכוחו לבנות אותם או לשבור אותם. והיא איימה עליו זה עתה במשטרה!
נפלא. במהלך החודשיים האחרונים הם שפכו כסף לתוך האתר הזה, ערכו שינויים והתחילו מבנים חדשים, וכל אותו זמן חיכו להוראות וחשוב מכל, לכספים. הם ניסו להגיע לשלב הבא של התשלומים, אבל לכל אורך הדרך הם התעכבו בשל היעדר פירוט בתוכניות. למרות שהחברה של ברומפילד נראתה רצינית בכל הנוגע לרעיונות, הרי שהם לא היו חזקים בכלל בפרטים, ובמקרה הזה השטן היה בפרטים. וכאשר הימים נוקפים וסעיף האיחורים דופק, ספק היה אשמת מי זו תהיה.
ועתה האיש הזה יכול להיות המענה לכל תפילותיה, ואם לא הרסה הכל, הרי שלא תיתן לו להרוס עד שתוכל להציג בפניו את הפן שלהם ואולי להוציא ממנו הבטחה שיכסה את החובות שלהם לכל הפחות.
אבל מוטב שקודם כל תתנצל בפניו. היא אילצה את עצמה לפגוש את עיניו ולבה שקע. נראה היה שסבלנותו החלה לפקוע, ועיניו הביעו ספקות – ספקות שידעה שתצטרך להיפטר מהם בכל מחיר.
"אני מצטערת, איש לא אמר לי דבר על קניה," הודתה. "אבא שלי מאושפז מזה שבועיים כמעט, ואני עורכת את המשא-ומתן עם אנדרו ברומפילד – לפחות מנסה. הוא חומק ממני."
"אני תוהה מדוע," מלמל.
היא בלעה את הגאווה שלה. נראה שההתנצלות הראשונה לא עבדה. היא תצטרך להתאמץ יותר, והיא אילצה את עצמה להחזיק בעיניו.
"תראה, אני מצטערת. נהגתי בגסות רוח, ואני מתנצלת. בדרך כלל אני לא כזו, אבל חשבתי שאתה חטטן, אז הוצאתי את זה עליך. היו לנו גניבות וּונדליזם באתר, כך שאני קצת עצבנית כאשר אני כאן לבד – "
"אני נראה לך כמו גנב או ונדל?"
לא, חשבה, אתה נראה כמו מלאך נקמות, וזה הולך מדחי אל דחי. היא נענעה בראשה, עצמה את עיניה ותהתה אם הוא יהיה שם עדיין כאשר תפקח אותן.
הוא היה שם. לעזאזל. היא ניסתה שוב. "לא, כמובן שלא, אבל זה היה יום קשה עד כה ולא חשבתי. אנחנו יכולים להתחיל מההתחלה?"
הוא בחן אותה לרגע ואז פניו התרככו באופן כמעט בלתי נתפס. "נשמע כאילו היה לך חודש קשה."
היא צחקה בהיסטריה קלה. "אפשר להגיד. תראה, אני באמת מצטערת. לא היה לי מושג שאתה קונה את העסק, אנדרו היה מאוד מסתורי בזמן האחרון. מובן שאתה יכול לראות את האתר, אני אשמח לערוך לך סיור מסביב, אבל אני צריכה להלביש אותך בקסדה ואתה חייב לחתום, ואולי כשאנחנו עושים את זה אוכל לענות על כמה מהשאלות שלך."
"נשמע שלך יש יותר שאלות מאשר לי."
היא צחקה בציניות מרה. "רק שאלה אחת, ואני מניחה שהיא תוכל לחכות. אנחנו צריכים לקבל תשלום עבור שלב נוסף, והבנק מתחיל להילחץ. ואני נתקלת בחומת אבן עם אנדרו. אתמול קיבלתי איזה מסר מעורפל בקשר לכסף שתקוע אצלו בדרך, אבל אני לא יכולה ללכת עם זה לבנק."
שפתיו התהדקו. "זו אולי אשמתי. הייתי בחו"ל ולא נתתי לו עדיין תשובה."
"ואני דחיתי אותך," אמרה בכבדות. "אלוהים, איזה בלגן. שלחתי את האנשים הביתה בלי לעשות שום-דבר והתכוונתי לפטר אותם בסוף-השבוע מפני שלא יכולתי לתת להם הוראות – "
"אני מצטער."
סנטרה נפל. "סליחה?"
"אמרתי שאני מצטער – שהיה לך קשה כל-כך. הייתי מגיע מוקדם יותר, אבל הייתי בניו-יורק. ביקשתי מהם לשלוח לי את פרטי העסקה כאשר ייסגרו, אבל האמת היא שלא היה לי מושג שזה כזה אתר גדול. רכשנו אותו כחלק מהשתלטות על עסק אחר, וראיתי את תוכניות האתר רק הבוקר. אולי אוכל לתת לך כמה תשובות עכשיו, אם יש לך זמן?"
היא בהתה בו. היא נהגה בו בגסות והוא מתנצל? "כמובן." היא נדה בראשה אבל לא היה לה זמן, מפני שהיתה צריכה לעשות דברים – ללכת לבנק עם החדשות המסעירות האלה – ברגע שתבין מה החדשות בדיוק! היא הציצה בשעונה. "אני יכולה להקדיש לך בדיוק חצי שעה, אבל אני צריכה להתקשר היום ואני צריכה לחתום על חשבונות ולשלוח אותם כדי לא לאחר," אמרה, אבל הוא נענע בראשו.
"בלי חשבונות – ואם את רוצה את החוזה הזה, את צריכה להקדיש לי כמה שאני צריך, מיז קולדוול. אני לא רוצה ששום-דבר יוזז כאן עד שאני אתן אישור לכך. את יכולה להתקשר למי שאת רוצה, אבל זה הכל. שאר היום יוקדש לי – ואם אהיה מרוצה ממה שאשמע, את תוכלי לשמור על החוזה. אם לא, את בחוץ. בכל מקרה, יהיו שינויים."
היא פתחה את פיה, סגרה אותו ונענעה בראשה. אלוהים, המצב החמיר, לא השתפר! "אני אדאג שתהיה מרוצה, אבל אני חייבת לציין שאנחנו עובדים על סעיף של איחורים – "
"לא אם אני אפטר אתכם. זה יהיה לא הוגן. בכל מקרה, אני לא מאמין בסעיף של איחורים, לא אם את בוטחת בכוח העבודה שלך. זה לא צריך להיות נחוץ."
פיה נפער. "אתה מוכן לתת לי את זה בכתב?"
ולהפתעתה, הוא צחק. הצחוק שינה את פניו באופן מוחלט, ריכך את הקווים הקשים וקימט את פינות עיניו וגרם להן לרצד. ופיו – ההתרוממות העצלה והאיטית הזו של אחת הפינות –
"בבקשה. אולי נוכל להתחיל מחדש?" הוא הושיט את ידו. "ניק ברון. נעים מאוד, מיז קולדוול."
"אנא, קרא לי ג'ורג'י," אמרה ולחצה את ידו, מצטערת, מצטערת בכל לבה שלא זכרה למרוח את היד בקרם בבוקר.
ואז שכחה הכל חוץ מאשר את אחיזת ידו הגדולה, האצבעות החמות ותחושת האובדן כאשר עזב אותה.
"כן. אני מניח שתרצי שאחבוש את אחד מאותם כובעים מטופשים ואשים על החזה תג שכתוב עליו אורח או משהו."
"משהו כזה," אמרה ולבה פרפר נוכח חיוכו והיא לגמרי שכחה שרק לפני כמה דקות היתה מוכנה לבעוט בו מהאתר! טוב, ניתנה לה הזדמנות אחת נוספת אתו, הזדמנות אחת לסדר את הבלגן הזה שיצרה ולצאת ממנו בכבוד ועם העסק של אביה, ולא היתה לה שום כוונה לפשל.
היא יישרה את כתפיה, שלחה לעברו חיוך מזהיר והחוותה לעבר משרד האתר. "בסדר, בוא ניכנס ונארגן אותך ונתחיל בסיור."
זה היה מדהים.
ניק עמד על מה שבימים טובים יותר היה חלקת דשא והתבונן בגלים המתנפצים אל החוף למטה. הם הלמו בסלעים, מעלים רסס גבוה מעל לשון היבשה והרוח הקרה ונושאת המלח אחזה בשערו וגרמה לו להרגיש מלא חיים.
הוא צחק בהתעוררות הרגע והסתובב אל ג'ורג'י ומצא שהיא מתבוננת בו בהבעה מהורהרת.
"מה?"
"גם אתה אוהב את הים," אמרה לאט, כאילו זה באמת חשוב לה, והוא הנהן.
"בעיקר בתקופה זו של השנה, כאשר הוא פראי ופרוע והרוח סוערת."
היא הסתובבה והביטה בגלים הסוערים ורעד קל חלף בגופה. "הוא מפחיד אותי, אבל אני לא יכולה לחיות בלעדיו. הוא מסוכן ומוליך שולל ונפלא וחזק ולא הייתי חיה בשום מקום אחר גם אם היית משלם לי."
"אז איפה את גרה?"
היא צחקה בזעף. "כרגע בביתו של אבי ביוקסברג, אבל זה רק זמני. התכוונתי לקנות את אחת מהדירות האלה עם סיום הבניה. זו אחת הסיבות בגללה הסכמתי לעזור."
הוא הפנה את מבטו אל הים והסב את תשומת לבו אל האתר, בוחן אותו בניסיון לקלוט את התחושה שלו, והחל לחשוב שייתכן שטורי צדקה בהתרגשותה.
בית ויקטוריאני מלבב ישב בעבר על ראש הגבעה, מפואר בסגנון מרושל במקצת, חלונותיו הארוכים ודלתותיו הצרפתיות משקיפים אל הים, ובגלל עיקול המפרץ, הם לכדו את השמש בשעות הצהרים המאוחרות. הוא הסתובב. החלקה הסתיימה בחומה גבוהה שהחזיקה גינה מעל הכביש. החומה היתה בגובה המותניים מכיוון הגינה, אבל גבוהה מקומת אדם מבחוץ, כך שיצרה פרטיות בלי לפגום בנוף.
והנוף מתוך החדרים היה ודאי מרהיב, חשב, בוחן אותו שוב, אבל כאילו לא היה די בזה, היה שם מגדל בן שלוש קומות בצד הימני של הבית, מתנשא מעל גובה הגג של הבית המרכזי, והחדר ממעל התנאה בחלונות שנפרצו לשלושה עברים.
זה ודאי חדר מרהיב, מקום מושלם לשבת ולהתבונן ממנו בספינות חולפות לאורך החוף. יאכטות וסירות משוטים. הוא לא היה כאן שנים, אבל הוא גדל במרחק שלושים מייל מכאן, והוא ידע שהמקום הזה הוא אזור אהוב על ספנים. הוא יכול היה לדמיין מרוצים שנערכו כאן בקיץ, לשמוע ילדים משחקים בחוף למטה, כלבים רודפים אחרי מקלות לתוך הים –
הוא היה כסיל רומנטי.
"אנחנו יכולים להיכנס לתוך הבית?"
"בטח. הוא מבולגן – התחלנו בהריסה שלו, אז תצטרך להיזהר – "
"אל תדאגי, אני לא אתבע אותך. אני מאמין גדול בכך שאנשים צריכים לקחת אחריות על הטעויות שלהם. תרבות התביעות שלנו מכעיסה אותי. מה קרה להגיון הצרוף?"
ג'ורג'יה נחרה בבוז. "תגיד את זה לחברת הביטוח של אבא שלי. הם היו נכנסים להיסטריה אם היו שומעים אותך מדבר."
"לא, הם היו מסכימים אתי – כלומר, החתמים שלהם היו מסכימים אתי."
היא צחקה. "אולי. בוא, נלך מכאן."
הם נכנסו דרך דלת פתוחה למרגלות המגדל, צעדיהם מהדהדים בתוך החדרים הריקים, רמים על הקורות החשופות, והוא ניסה להתרכז במבנה, אבל הכלב שלצדו דרש תשומת לב בדרכים לא צפויות ודעתו הוסחה כל הזמן.
בתחילה הוא חשב שהיא נערה, אבל עכשיו, כשהשמש כבר אינה בעיניו, הוא ראה שהיא אשה. לא שהנשים שאתן יצא בדרך כלל היו מעריכות את קסמיה. כלל לא. לא היה בה תחכום עירוני, לא היה בה זוהר ולא היו תגי מעצבים, אבל האשה הקטנה והאנרגטית הזו היתה חיונית כל-כך עד שהיא שמה את כולן בצל.
"אז מה התוכניות שלך לבניין הזה?" שאל, גורר את מוחו מחיטובי גופה, אותם התקשה לזהות מתחת למקטורן הכה סקסי שלה.
"שתי דירות בבית המקורי, ובית קטן בקצה הזה, יחד עם המגדל, והתוספת תהיה ארבע דירות נוספות. בוא, אני אראה לך. המגדל מקסים."
הוא היה מקסים. הוא היה בדיוק כפי שדמיין אותו וכפי שחשב, הנוף מהחדר בראשו היה עוצר נשימה. הוא היה עוצר נשימה כמעט באותה מידה מכל החדרים הראשיים בחזית הבית, אבל כאשר המדריכה שלו לקחה אותו אל התוספת האחורית, הירידה ברמה היתה ברורה.
החלק הזה של הבניין היה תוספת מאוחרת בהרבה, חלק משעמם וחסר השראה, החדרים היו קטנים ולא מעניינים וכלל לא עמדו ברמה של החזית. הוא גילה עניין רב יותר בלימוד אגנה המעכס, באופן בו השליכה את שערה מעיניה והיה ברור לו שגם לה אין שום עניין בחלק זה של המבנה. עדיף היה לו היו הורסים את החלק הזה של הבניין, והוא לא האמין שלא עשו זאת.
"מי האדריכל?" שאל, קוטע את זרם העובדות שלה.
"אה. אדם שאבי מעולם לא עבד אתו בעבר. הוא חבר של אנדרו ברומפילד, נדמה לי."
ניק הנהן. זה נשמע הגיוני. עוד החלטה גרועה, לקחת חבר כדי לחסוך כסף ולקבל תוכנית חסרת השראה, לדחוף כמה שיותר חדרים במטרה לעשות כסף ותוך כדי כך לשכוח מהעלילה.
"את מוכנה לעבור אתי על התוכניות?"
"כמובן. אם תהיה טוב, אולי אפילו אצליח למצוא בשבילך כוס תה."
"אני אהיה טוב," מלמל בלי לחשוב והיא הסיטה את עיניה, אבל לא לפני שראה כיצד עיניה התרחבו וכיצד צבע נגע בלחייה.
"אין לי ספק בכך," ענתה בלחישה ואז הסתובבה ויצאה מהבניין ברקיעה על מגפיה המגוחכים, הכלב הקטן בעקבותיה והוא הלך אחריה לאורך האתר ונכנס אל המחסן הקטן לו קראה משרד, מרגיש חי יותר מכפי שהרגיש זה שנים...
"הזכרת שיחת טלפון," אמר והיא תהתה אם להגיד לו עד כמה הבנק קרוב לעיקול או אם לבלות עוד קצת זמן בניסיון לשכנע אותו לעבור לצדם ולדבר עם הבנק ביום אחר.
לא. הזמן לכך עבר. "הבנק," אמרה והוא נד בראשו באיטיות ושילב את זרועותיו, משעין את גופו הארוך והיפהפה על הקיר, בוחן אותה בהרהור.
"הם לוחצים עלייך בכל הכוח?"
היא הנהנה. "היינו צריכים לשלם חשבונות ומשכורות. אנדרו אמר שהכסף בדרך – "
"אבל הכסף לא היה, ואתם בצרות?"
היא הרגישה כיצד שפתיה מתעקלות. "אפשר להגיד. הם נתנו לי עד סוף יום העסקים היום."
"כמה?"
"סליחה?"
"כמה כסף את צריכה כדי להוריד אותם מעלייך וכדי שתוכלי לחסל חובות קיימים?"
היא התיישבה ליד שולחנה בצורה חדה. האם הוא מתכוון לכתוב לה המחאה על סכום של אלפי פאונד ככה סתם?
"המון כסף," אמרה בצורה חריפה. היא משכה אליה את המספרים, עשתה כמה חישובים והסתובבה, מגלה שהוא ניצב מאחוריה ומביט בסכומים.
"זה הסכום?"
"פחות-או-יותר. לעת-עתה," אמרה והוא הנהן.
"אני אעגל אותו למעלה קצת, אתן לך הון כדי שיהיה לך עם מה לעשות ומרחב נשימה."
היא הרגישה כיצד פיה מתחיל להיפער. "אבל חשבתי שאתה רוצה להחליט אם אנחנו נשלים את הבניה – "
"הרגע החלטתי." הוא הקיש מספרים בסלולרי שלו, דיבר בקצרה עם מישהי בשם טורי והושיט לה את הטלפון. "העוזרת האישית שלי. תני לה את פרטי חשבון הבנק שלך," הורה לה. "היא תעביר את הכסף לחשבון לפני תום יום העסקים היום."
היא התקשתה לדבר מרוב הקלה. אביה שכב בבית-החולים וחיכה לניתוח לב-פתוח, הדאיג את עצמו עד מוות והפועלים היו נפלאים אבל גם להם נמאס, הבנק עשה הכל ויותר מכך, והיא לא משכה משכורת מזה שבועות.
כשדמעות מאיימות בעיניה, היא מסרה לטורי את הפרטים הנחוצים לה, החזירה לו את הטלפון והשקיפה החוצה דרך החלון.
"תודה," אמרה ושאפה אוויר. הנשימה היתה אמורה לייצב אותה, אבל היא הפכה ליפחה ואחרי רגע של דממה המומה, הוא השעין את אגנו ליד השולחן לצדה, משך את ראשה אל חזהו וליטף את גבה בעדינות.
"הי, זה בסדר," מלמל.
היא נלחמה בזה לרגע, אבל ריח האפטרשייב שלו וחום גופו והקצב היציב של פעימות לבו היו יותר מדי בשבילה והיא נכנעה והניחה לו לחבק אותה בזמן שהמתח של השבועות האחרונים השתחרר בסופה של דמעות שכמותה לא זכרה מאז מות אמה.
ולפתע, המומה ממבוכה, היא הזדקפה, קמה ויצאה, עוצרת על המדרגות ומביטה בים בזמן ששאפה מלוא ריאותיה את האוויר המלוח והפראי והרגישה כיצד הוא ממלא את נשמתה.
הכל יהיה בסדר. באמת. כשניק ברון בעניינים, אולי הפרוייקט יצליח, אחרי-ככלות-הכל, והקריירה של אביה לא תרד לטמיון...
ממחטה הונחה בידיה והיא קינחה את אפה במרץ וניגבה את לחייה. הכל יהיה בסדר. היא רצתה לזעוק את זה בקול רם, לרוץ אל הים ולצרוח את זה אל השחפים הצווחים ממעל –
"האם זה יהיה זמן מתאים לתה ההוא?" מלמל.
"יש לי רעיון טוב יותר," אמרה ופנתה אליו בחיוך שלא הצליחה להסתיר יותר. "יש בית-קפה מעבר לפינה – לא משהו מפואר, אין להם בריסטה או משהו כזה, אבל יש להם קפה פילטר נחמד וסנדוויצ'ים מעולים. אני חושבת שאני חייבת לך את זה לפחות – ועוד לא אכלתי ארוחת בוקר בעצמי."
"עכשיו שתים-עשרה פחות עשר."
"אני יודעת. הבטן שלי מודעת לזה מאוד."
הוא הצטחק, הטיח את הקסדה על השולחן והושיט את ידו אל הדלת.
"במקרה זה, למה בדיוק אנחנו מחכים?"