פרק 1
החותר היה הקרקפת המטפורית האחרונה שדניאל חתר לתלות על חגורתו בטרם יסיים את תפקידו, וכמתוכנן יקודם ויצטרף להנהלה הבכירה של המשרד.
החותר (בשמו האמיתי חוסיין בן מחמוד) היה תעלומה בעיני רבים. הדמות שנשקפה מעיתוני העולם וחדשות הכלכלה הייתה של איש עסקים, מיליונר, רודף ורדוף תקשורת. תצלומיו על שערי מגזינים חשפו פנים נאות, גוף חטוב, עור בגוון זית ועיניים כהות ממוסגרות דרך קבע במשקפיים אופנתיים, אם גם שמרניים משהו. הוא נחשב בקרב האנשים עימם פעל במסגרות שונות בחדרים הסגורים לעוף מוזר, אדם בעל יכולות מיוחדות, אשר רגלו האחת נטועה בהבלי העולם והאחרת שקועה כולה במהלכים שנועדו להחריב את שגרת חיי המערב והחלפתה בהוויה דתית הנשענת על אמונה יוקדת, שנועדה לקומם חליפות אסלאמית שרעית המתבססת על תהילת העבר הקדום.
מהיום שבו סומן החותר כיעד לטיפול, השקיעה היחידה שהייתה כפופה לדניאל משאבים ניכרים בניסיון להתחקות אחר הפנים הנסתרות בפעילותו. לאחר שלא מעט אינדיקציות התקבלו לאורך זמן, לפיהן חייו המוחצנים הם רק מסווה לדמותו האמיתית. דניאל ואנשיו הכירו כל פרט גלוי בחייו של החותר, למדו אותו לעומק, ותשאלו על אודותיו כל מי שרק נרמז להם שמכיר אותו והייתה לו גישה אליו. הם עקבו אחרי ראיונותיו בתקשורת, וניסו ללמוד משפת גופו ומילותיו מי ומה מפעיל אותו. משהתקבל מידע שהחותר עומד להשתתף בוועידת העסקים בדאבוס, דניאל דאג להיות מוזמן בכיסוי עסקי לוועידה, שם המתין לו כדי לנסות וללמוד אותו מקרוב. הוא צפה בו מהצד, עקב אחר דפוסי התנהגותו, לעיתים אף התקרב פיזית כדי להתוודע לניואנסים. הוא קלט למשל כי החותר עונד שעון פטק פיליפ נדיר, אבל כזה שאינו מושך תשומת לב, סוג של "יוקרה שקטה" למביני עניין. הוא למד את שפת הגוף והפנים שלו, הבחין בנועם הליכותיו כלפי הזולת, אבל גם זיהה את הבעותיו ואת הרגעים שהפגין חוסר שביעות רצון. עיניו התמקדו בחריצים החדים בזוויות פיו שרמזו על אכזריות. הוא ראה את הקור בעיניו ואת החיוך שריכך את שפתיו, אך נעצר על עצמות הלחיים הגבוהות ולא הגיע לעיניו ולעמקי נפשו.
אף שרצה מאוד להתקרב אליו, להתחיל בטנגו עימו, בחר להמתין עד שימצא את העיתוי והסיבה שלא יאפשרו לחותר לחמוק ממנו, ומנגד יקלו עליו לבסס קשר סביר, שלא יסגיר את מטרותיו של דניאל.
בטיסה חזרה מדאבוס שיחזר דניאל את האירועים וההתנהגויות של החותר במהלך הוועידה, והיה לו ברור כי כדי לפצח את פעילותו חייבים להיות איתו בקשר רציף. רק כך, האמין, יתאפשר לדעת אם תדמיתו הציבורית היא כיסוי לפעילות אחרת שלו. דניאל הפך שוב ושוב בשאלה כיצד יוכלו להתחבר עם החותר. כל הרעיונות שהגה לא סיפקו אותו, בכולם חסר היסוד שיבטיח בניית קשר משמעותי, כזה שיאפשר את העמקת ההיכרות ולאחריה בנייה וחיזוק קשר עסקי. המטרה בסופו של התהליך הייתה להסב את הקשר העסקי, לאחר שיתבסס, למחויבות אישית. הוא שאף למגנט אליו את נפשו של החותר, ולא להסתפק בהצגת אינטרסים עסקיים.
במשרד חלק דניאל את לבטיו עם חברי הצוות שלו, וביקש מהם לחשוב על דרכים יצירתיות להתחבר עם החותר. בסיעור מוחות שקיימו נשלפו פיתויים שנגעו לכל תחומי החיים: יוזמה עסקית שתוביל לכסף גדול בזמן קצר, רומן סוחף עם אישה ואפילו עשייה ציבורית כלשהי שתחזק את מעמדו בקהילה הבין־לאומית ועוד כהנה וכהנה הצעות.
דניאל פסל את כל הרעיונות בנימוק שאף לא אחד מהם יעורר בחותר את הניצוץ שיגרום לו לחרוג מדפוסיו הקבועים, ויוביל אותו למסלול אחר שהם יתוו עבורו. בשלב מסוים הוא כבר לא ממש שמע מה מדברים. השיחה הפכה עבורו לרעש רקע, לזמזום מתמשך שמתוכו הצליח לבודד רק צליל ברור אחד: החותר, החותר, החותר. הוא לא הבין מה משך אותו כל כך בכינוי הזה שהודבק לאיש, ועל איזה טריגר זה לוחץ אצלו, אבל ככל שהפך בשם הזה, התחזקה בו התחושה שיש מאחוריו משהו. אבל מה? הוא לא הצליח לפצח את העניין.
הימים חלפו ודניאל שקע בשגרת מבצעים אחרים. לכאורה הוא עזב את סוגיית החותר, אף שמאחורי הקלעים הגלגלים במוחו הוסיפו לנוע סביב הנושא. הוא המשיך לעקוב אחר פעולותיו העסקיות של החותר והופעותיו בתקשורת, ולמד לעומק את המודיעין שהתקבל על פעולותיו החשאיות.
במקביל תיאו, ראש סקורפיון ומנהלו הישיר, לחץ עליו להתקדם בנושא שונה, שהיה גם הוא באחריותו: פיצוח מסלול העברת כספים לארגוני טרור אסלאמיים. המטרה הייתה לאתר את איש הכספים שמאפשר מימון פעילות טרור אסלאמית, שבמספר מקרים הייתה חוצת ארגונים וכללה בין היתר גיוס מתאבדים וקניית אמל"ח. הנחת העבודה הייתה שישיבה על צינור המימון תאפשר סיכול של יותר פעולות בפחות סיכון וביתר אפקטיביות. שמו של החותר עלה בדיונים כאחת האפשרויות, אבל לא בעדיפות גבוהה. דניאל רצה להאמין שזה אכן החותר, שכן כך היה פוגע בשתי ציפורים באבן אחת, אבל לא נמצא חומר מרשיע ממשי בנוגע אליו. למרות זאת לעיתים היה משכנע את עצמו בלי בסיס עובדתי כי החותר הוא האיש, אבל נמנע מלומר זאת בהיעדר מידע ממשי שמוביל לכיוון זה. המצב גרם לדניאל לחוש תסכול, כאילו הוא מנסה להחזיק במים, ואלה נוזלים מתוך אגרופיו בלי להותיר סימן ממשי, רק רטיבות קלה ומטרידה.
יום אחד מצא על שולחנו עמוד פנימי של אחד העיתונים הערביים, שבמרכזו תמונת החותר ומתחתיה נכתב שהחברה שלו מקדמת פרויקט לחפירת מנהרה יבשתית מתחת לנתיב המים החוצה את דובאי לשני חלקים. המנהרה תסלק את הצורך בסירות שמשיטות אנשים וסחורות מצד לצד בעבור פרוטות, סירות שהיו הסמל של דובאי ההיסטורית, גם אם ייצגו נחשלות ועוני. הפרויקט היה עתיר ממון, אך לא בעל תהודה עולמית. המנהרה אומנם תקל את התנועה בעיר הפקוקה, אבל אין בה פריצת דרך כלשהי. זה נראה כמו עוד פרויקט בעל פוטנציאל רווח מקומי, אחד מיני רבים שהחותר הוביל. דניאל כבר עמד להניח את העיתון בתנועה לאה, אך לפתע פגש מבטו את תמונת החותר עומד ליד שפת המים, ידיו שלובות על חזהו. הוא נראה זקוף ומתוח כמו חייל דרוך. החריצים בצידי פיו הושטחו וכמעט נעלמו ועיניו, הפעם ללא משקפיים, זהרו והקמטים הקטנים בקצותיהן ריככו את מבטו ושיוו לו מבע רומנטי. מבטו לא היה מופנה למצלמה, הוא היה ממוקד בנקודה רחוקה יותר, מעבר לאופק. הוא נראה דרוך אבל לא חסר מנוחה, סוג של מתריס ומסופק גם יחד. היה בתמונה משהו חושני, ארוטי, מלא תשוקה. דניאל נזכר כי הכינוי "החותר" היה שם גנאי מזלזל שהוצמד לו על כך שאביו היה חותר בסירה שהעבירה אנשים בין שתי גדות מֵצַר המים. הוא חש שבתמונה הזאת טמון המפתח להבנת מניעיו של האיש. הוא גזר את התמונה, הצמיד אותה ללוח שליד שולחנו, וחזר והביט בה שוב ושוב, יום אחרי יום.
באחד הימים זמזם האינטרקום על שולחנו ומזכירתו אמרה: "מחכים לך אצל מרלין". הוא התנער ממחשבותיו ועלה לקומה שמעליו. מלבד מרלין ישבו שם תיאו, ראש האגף שלו, וראש אגף המודיעין והאחראי שלו על טורקיה. דניאל נדרך. ההרכב הזה סימן בעיניו סיבוב נוסף בקרבות הרחוב שניהל נגד ראש אגף המחקר ואנשיו, שניסו לשכנע את מרלין כי טורקיה נמצאת בדרך לשינוי רדיקלי, שיהפוך אותה ממדינה חילונית כמאליסטית למדינה אסלאמית בנוסח איראן, בהנהגת ראש ממשלתה ארבקאן האסלאמיסט הכריזמטי, שהציג לעולם פנים מתונות, אבל מתחת לפני השטח פעל לקעקע את המסורת הכמאליסטית החילונית של המדינה. ראש המחקר דרש שהמשרד ייערך לקדם את פני הרעה. דניאל היה היחיד שטען בתוקף, כי ההערכה הזו מוטעית וצבא טורקיה לא יאפשר את השינוי הזה.
בדיון הראשון שנערך בנושא לפני זמן מה הביט בו ראש תבונה מבעד למשקפיו העגולים, ובטון ציני כינה אותו שמרן וקפוא. בקול חותך המשיך ואמר: "איך אתה יכול להיות כה מקובע בדעותיך? אינך רואה את השינוי או שמא יש לך אינטרסים משלך בהצגת תמונה מעוותת כזאת של המציאות?"
עם חלוף הימים הפך דניאל לשק החבטות של ראש תבונה. הוא ניצל את היותו בכיר יותר ואת העובדה שדניאל הוא היחיד שעמד מולו, כדי לנהל קמפיין מסיבי של השמצות נגדו. הוא ניסה לקצץ את כנפיו, להטיל דופי ביכולותיו, לגמד את הישגיו, הכול בניסיון להשפיע על מרלין לשנות את המדיניות. זה היה קרב מתיש, אבל דניאל לא היה יכול לוותר על אמונתו והבנתו. כשנכנס לחדר שאל את עצמו איזה מארב הכינו לו הפעם, מול מה הוא אמור להתמודד עכשיו. מה זה יהיה? הצבעה על טעות שלו? פריט מידע חדש שאפשר להיתלות בו? הוא חשב במהירות ולא הצליח להעלות בדעתו משהו שישמש כנשק נגדו. מתוח משהו התיישב על הכיסא היחיד שהיה פנוי, ממש מול פניו של מרלין – מימינו תיאו, משמאלו ראש תבונה. שניהם כאילו במקרה ישבו מעט מאחור, כך שכדי לראותם נאלץ לסובב את ראשו. קטגור, סנגור ושופט במעגל חיצוני, והנאשם בתווך, כמו במשפטי האינקוויזיציה, חשב לעצמו בהומור שחור. כולם היו שקטים מאוד ופניהם חתומות. דניאל חש כאילו להב גיליוטינה תלוי מעל ראשו, והוא רק מחכה לראות מי ילחץ על הכפתור שיפיל אותו באבחה רועשת. הוא השתוקק להדליק סיגריה, אבל ידע שזה בלתי אפשרי. בעוד כולם ממתינים עיין מרלין במסמך שהיה מונח מולו. הוא הרים את ראשו, הפנה מבט לראש תבונה ושאל:
"מה אתה אומר?"
ראש תבונה נע בחוסר נוחות בכיסאו והשיב: "מה שקורה הוא אחת האפשרויות שהעלינו כבר בעבר. הצבא הטורקי מנע את הפיכת טורקיה למדינה אסלאמית, עצר את ראש הממשלה, הכניס אותו לכלא והוא פועל להוצאת מפלגתו מחוץ לחוק".
"כמו שהעליתם בעבר?" זעם מרלין, "הרי אמרתם בדיוק ההפך."
דניאל חש גל חום לוהט עובר בכל גופו. תוך כדי עיבוד המידע החדש הוא כעס על עצמו שלא ידע על כך קודם לדיון. הכעס סִנוור אותו, הוא עצר לשנייה כדי לבחור את מילותיו במטרה למחות, להגיב על חודשים של בדידות, של השמצות. כל ישותו התקוממה. כשפתח את פיו כדי לומר את אשר על ליבו, הניח מרלין יד על אמתו של דניאל ואמר בקול רגוע וחד־משמעי: "תשאיר את זה לי."
דניאל הרותח נענע את ראשו, הרפה את שריריו ושתק, אבל הזעם עוד ניכר בפניו.
מרלין פנה בציניות לאנשי המחקר: "אז מה אתם ממליצים עכשיו, לשנות את המדיניות? להיערך ולטפל בטורקיה כמו באיראן?"
ראש תבונה הנבוך השיב: "לא, מובן שלא".
"אהה", אמר מרלין, "אז כל מגדל הקלפים שבניתם בחודשים האחרונים קרס".
כשכולם כבר קמו לצאת, אמר מרלין בשקט: "דניאל, תודה". חיוך קטן ריכך את מבעו של דניאל.
הוא חש כזו התרוממות רוח, שלא היה יכול למצוא לעצמו מקום מרוב גאווה. זו הייתה הרבה יותר מגאווה מקצועית, זה היה ניצחון אישי, קרב שהסתיים בנוק־אאוט. לא שהוא תרם משהו לתוצאה, אבל הוא זה שעמד בחזית. יריביו שכבו על הרצפה מובסים, דמם ניגר, כמו בקרב גלדיאטורים אחרי שהאגודל הקיסרי הצביע לעבר הקרקע.
בפנים זוהרות ועיניים בורקות פסע אל משרדו, כולו מרחף בתחושת שיכרון. הוא שקע בכיסאו והדליק סיגריה. מבטו נמשך אל תמונת החותר, ובהברקה אינטואיטיבית נפל לו האסימון: החותר שואף לזכות בהכרה עבור עצמו, עבור מעמדו האישי ולא דרך הישגים עסקיים, תארי כבוד וסימני שררה. הוא זקוק לתשואות ההמון בזירה, לצהלות השמחה של הקהל. הוא רוצה לראות המונים מריעים לו, צועקים את שמו בגרון ניחר, מסבירים לילדיהם כי הוא המודל שיש לשאוף אליו. הוא רוצה להינשא על כתפי ההמון, כמו אותו שחקן כדורגל שהבקיע את השער המכריע בדרך לאליפות, הוא שואף למחוק את עברו ומוצאו. מוחו עבד במהירות. כדי למשוך את החותר עליו לספק לו תקווה לגדולה, משהו שיאפשר לו להתעלות ממעמד של איש עסקים, מצליח ככל שיהיה, למעמד של אישיות בעלת שיעור קומה היסטורי, שיציב אותו בשורה אחת עם אצולת השבטים הבדואים שמובילה את מדינתו. זה מה שיספק את האגו שלו, ועל הדרך ימחק את עברו ואת היעדר המעמד של אביו ושל משפחתו כולה ואת נחיתותו מול שאר חברי הצמרת במדינה.
אולי בגלל זה, חשב דניאל, הוא מסייע לגורמי הטרור האסלאמי ולאו דווקא בגלל אמונה דתית, שהרי אם הם יצליחו מנהיגם יזכה לתהילת עולם אולי כמו אוסמה בן־לאדן שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים הפך לדמות נערצה בקרב אלפי מאמינים פנאטיים. האדרנלין געש בדניאל. ייתכן, הוא המשיך בתזה שלו, שזאת הסיבה שהחותר נחשף במידה רבה כל כך לתקשורת, אולי זאת הסיבה שהוא מקפיד להיות שונה, מיוחד ומקורי. כל מה שהוא באמת רוצה זה לא להיות תלוי ברצונם הטוב של חזקים ממנו, של כאלה שמשפיעים יותר, ומה שהוא באמת מחפש זה מקום של קבע בשולחן של הגדולים, אלה שמקבלים את ההחלטות, אלה שנוגעים בעוצמה. דניאל חש שמה שהחותר רוצה באמת זה את הרגשת האופוריה שבאה בעקבות ניצחון מהותי, את ההכרה של אלו שנחשבים בעיניו, כמו שדניאל בעצמו חש לפני דקות אחדות. בסופו של יום הוא ציין לעצמו בחיוך כי לראשונה מצא סוג של מכנה משותף אישי בינו לבין אחד מהאובייקטים שבהם טיפל במהלך השנים. הכול התבהר לו בבת אחת, במהירות החל להתוות דרך פעולה. הוא בדק אותה, שייף את פינותיה והעלה אותה בראשי פרקים על דף נייר. הוא היה כה שקוע בגיבוש התוכנית, שכמעט שכח את מה שהתרחש אצל מרלין.
הוא זימן את חברי הצוות שעבד עימם, סיפר להם בהתלהבות על התובנה החדשה שלו בנוגע לחותר, ובהתאם לה ניתח את כל המידע על החותר. כל החלקים התחברו כמו בפאזל ענק. כשסיים עמד מול תמונת החותר, משך משולחנו חץ מחודד, ובתנועה מדויקת השליך אותו לעבר תמונת החותר. החץ ננעץ בין עיניו המחייכות. "תפסתי אותך", הוא אמר וכולם פרצו בצחוק. "אני מבקש שתבדקו אותי, אם התובנה הזאת מחזיקה מים". לאחר חילופי דברים, ספקות ושאלות ורגע לפני שהתפזרו, נקבע מועד לדיון בשתי שאלות לכאורה סותרות: האם זה באמת הטריגר? ואם כן איך ניתן לנצלו?
הצוות נדבק בהתלהבות של דניאל. הם ישבו יחד ועיבדו את הרעיון החדש לפרטים שניתנים לניהול. הרמס, סגנו של דניאל, הציע: "בואו נהפוך אותו לעושה השלום הגדול בין ישראל לפלסטינים. בואו ניתן לו לבנות חזון של שינוי המזרח התיכון והפיכתו, כדברי שמעון פרס, למזרח תיכון חדש, כזה שכלכלה ועסקים יהיו המנוע שלו. ניתן לחותר להצטייר כמי שמוביל את המהלך מאחורי הקלעים. נדאג לסדר לו פגישות חשאיות גם בישראל וגם בארצות הברית – ובסוף נפיל אותו."
נוגה, שתמיד שיחקה את פרקליטת השטן, אמרה מייד תוך כדי שהיא מניפה את רעמת תלתליה האדמוניים: "זה לא מספיק, יש לו מגעים בכל העולם, הוא 'סלב' כלכלי. צריך להוסיף נדבך שיהפוך אותו לייחודי. מה דעתכם שנעשה הכול באופן חשאי, נגייס אותו למהלך קונספירטיבי, שרק שותפי סוד מעטים ידעו עליו, עד לשלב הסופי שבו התהליך יבשיל".
אוהד, האיש הטכני שלהם, הסכים עם נוגה: "זה רעיון טוב. כך אם התהליך לא יוביל לכלום, מה שסביר שיקרה, לא נסבך את הדרג המדיני ונוכל לרדת מהכול בשקט".
*המשך הפרק זמין בספר המלא*

פרק 1
החותר היה הקרקפת המטפורית האחרונה שדניאל חתר לתלות על חגורתו בטרם יסיים את תפקידו, וכמתוכנן יקודם ויצטרף להנהלה הבכירה של המשרד.
החותר (בשמו האמיתי חוסיין בן מחמוד) היה תעלומה בעיני רבים. הדמות שנשקפה מעיתוני העולם וחדשות הכלכלה הייתה של איש עסקים, מיליונר, רודף ורדוף תקשורת. תצלומיו על שערי מגזינים חשפו פנים נאות, גוף חטוב, עור בגוון זית ועיניים כהות ממוסגרות דרך קבע במשקפיים אופנתיים, אם גם שמרניים משהו. הוא נחשב בקרב האנשים עימם פעל במסגרות שונות בחדרים הסגורים לעוף מוזר, אדם בעל יכולות מיוחדות, אשר רגלו האחת נטועה בהבלי העולם והאחרת שקועה כולה במהלכים שנועדו להחריב את שגרת חיי המערב והחלפתה בהוויה דתית הנשענת על אמונה יוקדת, שנועדה לקומם חליפות אסלאמית שרעית המתבססת על תהילת העבר הקדום.
מהיום שבו סומן החותר כיעד לטיפול, השקיעה היחידה שהייתה כפופה לדניאל משאבים ניכרים בניסיון להתחקות אחר הפנים הנסתרות בפעילותו. לאחר שלא מעט אינדיקציות התקבלו לאורך זמן, לפיהן חייו המוחצנים הם רק מסווה לדמותו האמיתית. דניאל ואנשיו הכירו כל פרט גלוי בחייו של החותר, למדו אותו לעומק, ותשאלו על אודותיו כל מי שרק נרמז להם שמכיר אותו והייתה לו גישה אליו. הם עקבו אחרי ראיונותיו בתקשורת, וניסו ללמוד משפת גופו ומילותיו מי ומה מפעיל אותו. משהתקבל מידע שהחותר עומד להשתתף בוועידת העסקים בדאבוס, דניאל דאג להיות מוזמן בכיסוי עסקי לוועידה, שם המתין לו כדי לנסות וללמוד אותו מקרוב. הוא צפה בו מהצד, עקב אחר דפוסי התנהגותו, לעיתים אף התקרב פיזית כדי להתוודע לניואנסים. הוא קלט למשל כי החותר עונד שעון פטק פיליפ נדיר, אבל כזה שאינו מושך תשומת לב, סוג של "יוקרה שקטה" למביני עניין. הוא למד את שפת הגוף והפנים שלו, הבחין בנועם הליכותיו כלפי הזולת, אבל גם זיהה את הבעותיו ואת הרגעים שהפגין חוסר שביעות רצון. עיניו התמקדו בחריצים החדים בזוויות פיו שרמזו על אכזריות. הוא ראה את הקור בעיניו ואת החיוך שריכך את שפתיו, אך נעצר על עצמות הלחיים הגבוהות ולא הגיע לעיניו ולעמקי נפשו.
אף שרצה מאוד להתקרב אליו, להתחיל בטנגו עימו, בחר להמתין עד שימצא את העיתוי והסיבה שלא יאפשרו לחותר לחמוק ממנו, ומנגד יקלו עליו לבסס קשר סביר, שלא יסגיר את מטרותיו של דניאל.
בטיסה חזרה מדאבוס שיחזר דניאל את האירועים וההתנהגויות של החותר במהלך הוועידה, והיה לו ברור כי כדי לפצח את פעילותו חייבים להיות איתו בקשר רציף. רק כך, האמין, יתאפשר לדעת אם תדמיתו הציבורית היא כיסוי לפעילות אחרת שלו. דניאל הפך שוב ושוב בשאלה כיצד יוכלו להתחבר עם החותר. כל הרעיונות שהגה לא סיפקו אותו, בכולם חסר היסוד שיבטיח בניית קשר משמעותי, כזה שיאפשר את העמקת ההיכרות ולאחריה בנייה וחיזוק קשר עסקי. המטרה בסופו של התהליך הייתה להסב את הקשר העסקי, לאחר שיתבסס, למחויבות אישית. הוא שאף למגנט אליו את נפשו של החותר, ולא להסתפק בהצגת אינטרסים עסקיים.
במשרד חלק דניאל את לבטיו עם חברי הצוות שלו, וביקש מהם לחשוב על דרכים יצירתיות להתחבר עם החותר. בסיעור מוחות שקיימו נשלפו פיתויים שנגעו לכל תחומי החיים: יוזמה עסקית שתוביל לכסף גדול בזמן קצר, רומן סוחף עם אישה ואפילו עשייה ציבורית כלשהי שתחזק את מעמדו בקהילה הבין־לאומית ועוד כהנה וכהנה הצעות.
דניאל פסל את כל הרעיונות בנימוק שאף לא אחד מהם יעורר בחותר את הניצוץ שיגרום לו לחרוג מדפוסיו הקבועים, ויוביל אותו למסלול אחר שהם יתוו עבורו. בשלב מסוים הוא כבר לא ממש שמע מה מדברים. השיחה הפכה עבורו לרעש רקע, לזמזום מתמשך שמתוכו הצליח לבודד רק צליל ברור אחד: החותר, החותר, החותר. הוא לא הבין מה משך אותו כל כך בכינוי הזה שהודבק לאיש, ועל איזה טריגר זה לוחץ אצלו, אבל ככל שהפך בשם הזה, התחזקה בו התחושה שיש מאחוריו משהו. אבל מה? הוא לא הצליח לפצח את העניין.
הימים חלפו ודניאל שקע בשגרת מבצעים אחרים. לכאורה הוא עזב את סוגיית החותר, אף שמאחורי הקלעים הגלגלים במוחו הוסיפו לנוע סביב הנושא. הוא המשיך לעקוב אחר פעולותיו העסקיות של החותר והופעותיו בתקשורת, ולמד לעומק את המודיעין שהתקבל על פעולותיו החשאיות.
במקביל תיאו, ראש סקורפיון ומנהלו הישיר, לחץ עליו להתקדם בנושא שונה, שהיה גם הוא באחריותו: פיצוח מסלול העברת כספים לארגוני טרור אסלאמיים. המטרה הייתה לאתר את איש הכספים שמאפשר מימון פעילות טרור אסלאמית, שבמספר מקרים הייתה חוצת ארגונים וכללה בין היתר גיוס מתאבדים וקניית אמל"ח. הנחת העבודה הייתה שישיבה על צינור המימון תאפשר סיכול של יותר פעולות בפחות סיכון וביתר אפקטיביות. שמו של החותר עלה בדיונים כאחת האפשרויות, אבל לא בעדיפות גבוהה. דניאל רצה להאמין שזה אכן החותר, שכן כך היה פוגע בשתי ציפורים באבן אחת, אבל לא נמצא חומר מרשיע ממשי בנוגע אליו. למרות זאת לעיתים היה משכנע את עצמו בלי בסיס עובדתי כי החותר הוא האיש, אבל נמנע מלומר זאת בהיעדר מידע ממשי שמוביל לכיוון זה. המצב גרם לדניאל לחוש תסכול, כאילו הוא מנסה להחזיק במים, ואלה נוזלים מתוך אגרופיו בלי להותיר סימן ממשי, רק רטיבות קלה ומטרידה.
יום אחד מצא על שולחנו עמוד פנימי של אחד העיתונים הערביים, שבמרכזו תמונת החותר ומתחתיה נכתב שהחברה שלו מקדמת פרויקט לחפירת מנהרה יבשתית מתחת לנתיב המים החוצה את דובאי לשני חלקים. המנהרה תסלק את הצורך בסירות שמשיטות אנשים וסחורות מצד לצד בעבור פרוטות, סירות שהיו הסמל של דובאי ההיסטורית, גם אם ייצגו נחשלות ועוני. הפרויקט היה עתיר ממון, אך לא בעל תהודה עולמית. המנהרה אומנם תקל את התנועה בעיר הפקוקה, אבל אין בה פריצת דרך כלשהי. זה נראה כמו עוד פרויקט בעל פוטנציאל רווח מקומי, אחד מיני רבים שהחותר הוביל. דניאל כבר עמד להניח את העיתון בתנועה לאה, אך לפתע פגש מבטו את תמונת החותר עומד ליד שפת המים, ידיו שלובות על חזהו. הוא נראה זקוף ומתוח כמו חייל דרוך. החריצים בצידי פיו הושטחו וכמעט נעלמו ועיניו, הפעם ללא משקפיים, זהרו והקמטים הקטנים בקצותיהן ריככו את מבטו ושיוו לו מבע רומנטי. מבטו לא היה מופנה למצלמה, הוא היה ממוקד בנקודה רחוקה יותר, מעבר לאופק. הוא נראה דרוך אבל לא חסר מנוחה, סוג של מתריס ומסופק גם יחד. היה בתמונה משהו חושני, ארוטי, מלא תשוקה. דניאל נזכר כי הכינוי "החותר" היה שם גנאי מזלזל שהוצמד לו על כך שאביו היה חותר בסירה שהעבירה אנשים בין שתי גדות מֵצַר המים. הוא חש שבתמונה הזאת טמון המפתח להבנת מניעיו של האיש. הוא גזר את התמונה, הצמיד אותה ללוח שליד שולחנו, וחזר והביט בה שוב ושוב, יום אחרי יום.
באחד הימים זמזם האינטרקום על שולחנו ומזכירתו אמרה: "מחכים לך אצל מרלין". הוא התנער ממחשבותיו ועלה לקומה שמעליו. מלבד מרלין ישבו שם תיאו, ראש האגף שלו, וראש אגף המודיעין והאחראי שלו על טורקיה. דניאל נדרך. ההרכב הזה סימן בעיניו סיבוב נוסף בקרבות הרחוב שניהל נגד ראש אגף המחקר ואנשיו, שניסו לשכנע את מרלין כי טורקיה נמצאת בדרך לשינוי רדיקלי, שיהפוך אותה ממדינה חילונית כמאליסטית למדינה אסלאמית בנוסח איראן, בהנהגת ראש ממשלתה ארבקאן האסלאמיסט הכריזמטי, שהציג לעולם פנים מתונות, אבל מתחת לפני השטח פעל לקעקע את המסורת הכמאליסטית החילונית של המדינה. ראש המחקר דרש שהמשרד ייערך לקדם את פני הרעה. דניאל היה היחיד שטען בתוקף, כי ההערכה הזו מוטעית וצבא טורקיה לא יאפשר את השינוי הזה.
בדיון הראשון שנערך בנושא לפני זמן מה הביט בו ראש תבונה מבעד למשקפיו העגולים, ובטון ציני כינה אותו שמרן וקפוא. בקול חותך המשיך ואמר: "איך אתה יכול להיות כה מקובע בדעותיך? אינך רואה את השינוי או שמא יש לך אינטרסים משלך בהצגת תמונה מעוותת כזאת של המציאות?"
עם חלוף הימים הפך דניאל לשק החבטות של ראש תבונה. הוא ניצל את היותו בכיר יותר ואת העובדה שדניאל הוא היחיד שעמד מולו, כדי לנהל קמפיין מסיבי של השמצות נגדו. הוא ניסה לקצץ את כנפיו, להטיל דופי ביכולותיו, לגמד את הישגיו, הכול בניסיון להשפיע על מרלין לשנות את המדיניות. זה היה קרב מתיש, אבל דניאל לא היה יכול לוותר על אמונתו והבנתו. כשנכנס לחדר שאל את עצמו איזה מארב הכינו לו הפעם, מול מה הוא אמור להתמודד עכשיו. מה זה יהיה? הצבעה על טעות שלו? פריט מידע חדש שאפשר להיתלות בו? הוא חשב במהירות ולא הצליח להעלות בדעתו משהו שישמש כנשק נגדו. מתוח משהו התיישב על הכיסא היחיד שהיה פנוי, ממש מול פניו של מרלין – מימינו תיאו, משמאלו ראש תבונה. שניהם כאילו במקרה ישבו מעט מאחור, כך שכדי לראותם נאלץ לסובב את ראשו. קטגור, סנגור ושופט במעגל חיצוני, והנאשם בתווך, כמו במשפטי האינקוויזיציה, חשב לעצמו בהומור שחור. כולם היו שקטים מאוד ופניהם חתומות. דניאל חש כאילו להב גיליוטינה תלוי מעל ראשו, והוא רק מחכה לראות מי ילחץ על הכפתור שיפיל אותו באבחה רועשת. הוא השתוקק להדליק סיגריה, אבל ידע שזה בלתי אפשרי. בעוד כולם ממתינים עיין מרלין במסמך שהיה מונח מולו. הוא הרים את ראשו, הפנה מבט לראש תבונה ושאל:
"מה אתה אומר?"
ראש תבונה נע בחוסר נוחות בכיסאו והשיב: "מה שקורה הוא אחת האפשרויות שהעלינו כבר בעבר. הצבא הטורקי מנע את הפיכת טורקיה למדינה אסלאמית, עצר את ראש הממשלה, הכניס אותו לכלא והוא פועל להוצאת מפלגתו מחוץ לחוק".
"כמו שהעליתם בעבר?" זעם מרלין, "הרי אמרתם בדיוק ההפך."
דניאל חש גל חום לוהט עובר בכל גופו. תוך כדי עיבוד המידע החדש הוא כעס על עצמו שלא ידע על כך קודם לדיון. הכעס סִנוור אותו, הוא עצר לשנייה כדי לבחור את מילותיו במטרה למחות, להגיב על חודשים של בדידות, של השמצות. כל ישותו התקוממה. כשפתח את פיו כדי לומר את אשר על ליבו, הניח מרלין יד על אמתו של דניאל ואמר בקול רגוע וחד־משמעי: "תשאיר את זה לי."
דניאל הרותח נענע את ראשו, הרפה את שריריו ושתק, אבל הזעם עוד ניכר בפניו.
מרלין פנה בציניות לאנשי המחקר: "אז מה אתם ממליצים עכשיו, לשנות את המדיניות? להיערך ולטפל בטורקיה כמו באיראן?"
ראש תבונה הנבוך השיב: "לא, מובן שלא".
"אהה", אמר מרלין, "אז כל מגדל הקלפים שבניתם בחודשים האחרונים קרס".
כשכולם כבר קמו לצאת, אמר מרלין בשקט: "דניאל, תודה". חיוך קטן ריכך את מבעו של דניאל.
הוא חש כזו התרוממות רוח, שלא היה יכול למצוא לעצמו מקום מרוב גאווה. זו הייתה הרבה יותר מגאווה מקצועית, זה היה ניצחון אישי, קרב שהסתיים בנוק־אאוט. לא שהוא תרם משהו לתוצאה, אבל הוא זה שעמד בחזית. יריביו שכבו על הרצפה מובסים, דמם ניגר, כמו בקרב גלדיאטורים אחרי שהאגודל הקיסרי הצביע לעבר הקרקע.
בפנים זוהרות ועיניים בורקות פסע אל משרדו, כולו מרחף בתחושת שיכרון. הוא שקע בכיסאו והדליק סיגריה. מבטו נמשך אל תמונת החותר, ובהברקה אינטואיטיבית נפל לו האסימון: החותר שואף לזכות בהכרה עבור עצמו, עבור מעמדו האישי ולא דרך הישגים עסקיים, תארי כבוד וסימני שררה. הוא זקוק לתשואות ההמון בזירה, לצהלות השמחה של הקהל. הוא רוצה לראות המונים מריעים לו, צועקים את שמו בגרון ניחר, מסבירים לילדיהם כי הוא המודל שיש לשאוף אליו. הוא רוצה להינשא על כתפי ההמון, כמו אותו שחקן כדורגל שהבקיע את השער המכריע בדרך לאליפות, הוא שואף למחוק את עברו ומוצאו. מוחו עבד במהירות. כדי למשוך את החותר עליו לספק לו תקווה לגדולה, משהו שיאפשר לו להתעלות ממעמד של איש עסקים, מצליח ככל שיהיה, למעמד של אישיות בעלת שיעור קומה היסטורי, שיציב אותו בשורה אחת עם אצולת השבטים הבדואים שמובילה את מדינתו. זה מה שיספק את האגו שלו, ועל הדרך ימחק את עברו ואת היעדר המעמד של אביו ושל משפחתו כולה ואת נחיתותו מול שאר חברי הצמרת במדינה.
אולי בגלל זה, חשב דניאל, הוא מסייע לגורמי הטרור האסלאמי ולאו דווקא בגלל אמונה דתית, שהרי אם הם יצליחו מנהיגם יזכה לתהילת עולם אולי כמו אוסמה בן־לאדן שאחרי הפיגוע במגדלי התאומים הפך לדמות נערצה בקרב אלפי מאמינים פנאטיים. האדרנלין געש בדניאל. ייתכן, הוא המשיך בתזה שלו, שזאת הסיבה שהחותר נחשף במידה רבה כל כך לתקשורת, אולי זאת הסיבה שהוא מקפיד להיות שונה, מיוחד ומקורי. כל מה שהוא באמת רוצה זה לא להיות תלוי ברצונם הטוב של חזקים ממנו, של כאלה שמשפיעים יותר, ומה שהוא באמת מחפש זה מקום של קבע בשולחן של הגדולים, אלה שמקבלים את ההחלטות, אלה שנוגעים בעוצמה. דניאל חש שמה שהחותר רוצה באמת זה את הרגשת האופוריה שבאה בעקבות ניצחון מהותי, את ההכרה של אלו שנחשבים בעיניו, כמו שדניאל בעצמו חש לפני דקות אחדות. בסופו של יום הוא ציין לעצמו בחיוך כי לראשונה מצא סוג של מכנה משותף אישי בינו לבין אחד מהאובייקטים שבהם טיפל במהלך השנים. הכול התבהר לו בבת אחת, במהירות החל להתוות דרך פעולה. הוא בדק אותה, שייף את פינותיה והעלה אותה בראשי פרקים על דף נייר. הוא היה כה שקוע בגיבוש התוכנית, שכמעט שכח את מה שהתרחש אצל מרלין.
הוא זימן את חברי הצוות שעבד עימם, סיפר להם בהתלהבות על התובנה החדשה שלו בנוגע לחותר, ובהתאם לה ניתח את כל המידע על החותר. כל החלקים התחברו כמו בפאזל ענק. כשסיים עמד מול תמונת החותר, משך משולחנו חץ מחודד, ובתנועה מדויקת השליך אותו לעבר תמונת החותר. החץ ננעץ בין עיניו המחייכות. "תפסתי אותך", הוא אמר וכולם פרצו בצחוק. "אני מבקש שתבדקו אותי, אם התובנה הזאת מחזיקה מים". לאחר חילופי דברים, ספקות ושאלות ורגע לפני שהתפזרו, נקבע מועד לדיון בשתי שאלות לכאורה סותרות: האם זה באמת הטריגר? ואם כן איך ניתן לנצלו?
הצוות נדבק בהתלהבות של דניאל. הם ישבו יחד ועיבדו את הרעיון החדש לפרטים שניתנים לניהול. הרמס, סגנו של דניאל, הציע: "בואו נהפוך אותו לעושה השלום הגדול בין ישראל לפלסטינים. בואו ניתן לו לבנות חזון של שינוי המזרח התיכון והפיכתו, כדברי שמעון פרס, למזרח תיכון חדש, כזה שכלכלה ועסקים יהיו המנוע שלו. ניתן לחותר להצטייר כמי שמוביל את המהלך מאחורי הקלעים. נדאג לסדר לו פגישות חשאיות גם בישראל וגם בארצות הברית – ובסוף נפיל אותו."
נוגה, שתמיד שיחקה את פרקליטת השטן, אמרה מייד תוך כדי שהיא מניפה את רעמת תלתליה האדמוניים: "זה לא מספיק, יש לו מגעים בכל העולם, הוא 'סלב' כלכלי. צריך להוסיף נדבך שיהפוך אותו לייחודי. מה דעתכם שנעשה הכול באופן חשאי, נגייס אותו למהלך קונספירטיבי, שרק שותפי סוד מעטים ידעו עליו, עד לשלב הסופי שבו התהליך יבשיל".
אוהד, האיש הטכני שלהם, הסכים עם נוגה: "זה רעיון טוב. כך אם התהליך לא יוביל לכלום, מה שסביר שיקרה, לא נסבך את הדרג המדיני ונוכל לרדת מהכול בשקט".
*המשך הפרק זמין בספר המלא*