1
"עומדת לפרוץ מלחמה." אמרתי, כנראה בקול, שכן הוא נעור ושיפשף את עיניו. הבטתי בו. גבר שישן באלכסון על מיטת נעוריו, ועדיין, אולי לתמיד, ילדי הקטן. בני היחיד. הוא לא אמר כלום. רק התיישב, הביט בי במבט מצועף שהביע בבירור שאין לו סבלנות לשטויות שלי, ואז דרכי, מבעד למפתן בו עמדתי.
מסך המחשב שלי בהק בחדר החשוך. מהמרחק בו ישב לא ניתן היה לראות את הכתוב, אבל הוא ידע מה נמצא שם. "אמא," פתח לבסוף, "את מציפה את עצמך בכותרות האלה. זה לא בריא. את נופלת בתחבולות של חברות המדיה שסתם מלחיצות בשביל למשוך קליקים." אמר ונשכב חזרה, גבו אלי. "לכי לישון." זרק.
"זה לא קליקים," התעקשתי. "זו אינפורמציה. הרוסים מרכזים כוחות בגבולות בלארוס, גם שירותי הביון של בריטניה וגם של ארה"ב מזהירים מפני פלישה. אפילו ראש ה-CIA הגיע למוסקבה לדבר עם פוטין".
בזמן שהתיישב המשכתי, "בינתיים, בטלוויזיה הרוסית ממשיכים בדיווחים השקריים שלהם. הם מספרים שחיילים אוקראינים תוקפים אזרחים תמימים בדונייצק ובלוהנסק, ומדברים על נאצים שהשתלטו על אוקראינה ורוצים לחסל כל אדם שמדבר רוסית. אתה מאמין שהם שוב חוזרים על הפרופגנדה עם הילד בתחתונים שנצלב לעיני אימו?"
"אמא, די." חתך אותי, "הם סתם אומרים מה שהקהל שלהם רוצה לשמוע - שהעולם שטוח, שאין מגיפה, שהרוסים בדרך לשחרר אותנו".
"הם באמת בדרך".
"מה בדרך אמא?" הוסיף, "אין שום דבר בדרך." נשכב בחזרה, "אין באירופה מלחמות במאה ה-21," הוא פיהק, "זה כבר לא… כלכלי…"
שתקתי דקה ארוכה. כשנרדם חזרתי אל המחשב וכיביתי את המסך.
"את צריכה לישון." קולו הדהד במוחי, רציני וחם בדרכו הכנה. תמיד הוא דאג לי יותר מידי. ילד בן עשרים ושתיים לא צריך לדאוג לאמא שלו ככה, נזפתי בעצמי ופניתי לחדרי. אבל איך דוחים דאגה כזו? צריך בכלל?
נשכבתי במיטה כמו חייל שמחכה להקפצה. ברגע שעצמתי את עיני החלו הכותרות חולפות מעלי, דוהרות ועוצרות. מסדרות את עצמן כמו במסמך רשמי שכותרתו 'אלה העובדות', מתוכו נבעה רשת טיעונים סבוכה שמסקנתם היחידה היא שהמלחמה בלתי נמנעת.
פקחתי את עיני בייאוש והרמתי את הטלפון בניסיון לנקות את המחשבות בבהייה. לא היה לי כוח לפייסבוק. פתחתי את ההתכתבות האחרונה עם המחזר שלי.
כמה נהנתי להגיד לעצמי שהאיש הזה, האיש הרחוק, שפגשתי פנים אל פנים פעמים בודדות בלבד, הוא המחזר שלי. למרות שהתחבאה שם העובדה המתסכלת שאני כבר לא בגיל בו יש לך חבר או מאהב.
הבטתי במילים האחרונות ששלח לי: "לילה טוב" ואחריו לב ירוק ופרצוף מחייך עם לבבות במקום עיניים. ניסיתי לחשב כמה שעות עברו מאז שהקליד אותן ומה השעה עכשיו במינכן ואחרי שראיתי שאני כבר עייפה מדי בשביל חשבון פשוט, הבנתי שכדאי לכבות את המכשיר ולעצום עיניים.
אני לא יודעת אם נרדמתי באותו הלילה. מחשבות התערבלו בראשי כמו עטלפים של עשן. הבית הבוער של סבא. הצלקת שלו. אבא מציץ מהחלון בדאגה לשמע מנוע מכונית שלא הכיר. תמונות שהזמן כיסה באבק התנערו פתאום במערבולת של דמיון, או של דמון, או בחלום. אולי זה היה בכלל חלום. הלוואי שזה היה חלום. אם הייתי יודעת כמה יקרה תהיה השינה במיטתי, הייתי נוצרת כל פיסה ממנה. אם הייתי יודעת? ידעתי. אז מה? זה עזר?
אני לא יודעת כמה זמן בוגדן הסתכל עלי אורזת, לפני ששמעתי אותו מתפקע מצחוק והבנתי שהתעורר. "זה רק למקרה חירום." ניסיתי להסביר תוך כדי אריזה. בתגובה הוא צחק בקול חזק יותר. "מה אתה צוחק?" זייפתי זעם קדוש.
הוא עצר, מתנשם ואמר "תפסיקי לקרוא את הכותרות האלה, את לא מבינה שהם סתם יוצרים היסטריה בשביל…"
"בשביל קליקים, כן. שמעתי אותך אתמול".
הוא התבלבל לרגע והבנתי שבכלל לא זכר את שיחתנו מאמש. כמעט והתחלתי, בפעם המי יודע כמה, להסביר לו מאיפה בדיוק הגיעה המילה 'היסטריה', רציתי שיתעורר מהשאננות החייכנית שלו, לשאול אם לא עשיתי מספיק בשביל שלמילה שלי יהיה איזשהו משקל בבית הזה, אבל ידעתי ששנינו לא אנשים של בוקר. מלבד זאת, השנים כבר לימדו אותי שכדאי לי לקחת אוויר לפני שאני 'משחררת את הקראקן', כלשונו.
שתקתי והבטתי בו. בחור צעיר, מאוהב ובטוח בעצמו. מה הוא צריך את הדאגות שלך עכשיו? חשבתי, מאיפה הגיע ההרגל הזה שלך להוציא סיכה בכל פעם שיש בלון בחדר? עזבי, חשבתי וחזרתי לרשימה שהתקמטה בינתיים בידי הקפוצה:
שני תיקים - לי ולו
מסמכים חשובים
מוצרי היגיינה (!)
ערכת עזרה ראשונה ותרופות
תחתונים
גרביים חמות
מגבת
שמיכת צמר
תה, קפה, סוכר
הכל סומן בוי קטן. הכל כבר נארז. מה שכחתי? מים? שימורים? אסור שזה יהיה כבד מדי. חזרתי לארון התרופות והתחלתי לשקול מה כדאי להוסיף.
"שכחתי לספר לך." הוא קרא מהחדר שני.
"מה?" שאלתי.
"שכחתי לספר לך!" צעק כאילו שאנחנו גרים בשאטו בצרפת.
"שאלתי מה שכחת לספר לי?" השבתי.
"בחרנו תאריך." לא העזתי לנשום עד שימשיך. "החלטנו על ה-27".
"ה-27?" שאלתי, "בפברואר?"
"כן. זה יוצא יום ראשון. כולם יהיו בחופש ונוכל לעשות את זה… יפה." את המילה האחרונה הוא אמר בשקט, כשהבין שאני עומדת ממש לידו. הבטתי בו בעיניים לחות, שהבטחתי לו מאה פעמים שלא יבריקו כך. בשבועות האלה, שקדמו לחתונה, תפסתי את עצמי מתבוננת בו כך פעמים רבות, למורת רוחו, בניסיון לקעקע בזיכרוני את דמותו. כאן. בבית שלנו. לפני שיעזוב לפרק הבא בחייו. לפני שאישה אחרת תצעק עליו שהרצפה זה לא מקום לגרביים. הוא שנא את המבט הזה שלי, אמר שהוא מרגיש שאני מסתכלת עליו כאילו הוא הולך למות. נזכרתי בכך וניערתי עצמי מהבהייה.
"ה-27?" הרהרתי בקול, בזמן שהמספרים שרקדו בראשי הסתדרו ביחס למספר הזה. "לא. זה רחוק מידי".
"מה רחוק? זה עוד פחות מחודש." הוא אמר, "או שאת רוצה כבר שאצא לך מהחיים?"
"בוגדן," לחשתי וכבר הרגשתי את הברזים שמאחורי עיני מבקשים להיפתח, "אתה בחיים לא תצא לי מהחיים." שאפתי אוויר ברטט קל, החזקתי אותו עד שאתעשת והמשכתי: "אתה יודע איזה תאריך יכול להיות יפה?" לא חיכיתי לתשובה, "העשרים ושתיים בפברואר, אלפיים עשרים ושתיים!" נתתי לו להחזיק את המספר הזה קצת בראשו והמשכתי בתהליך המכירה: "ככה אין סיכוי שתשכח מתי יום הנישואין שלכם, מר לא-זוכר-את-יום-ההולדת-של-אמא."
מסמיק, הוציא את המכשיר הנייד שלו, "איזה יום זה יוצא?" שאל ובדק, "שלישי? מי מתחתן ביום שלישי?"
"היהודים מתחתנים ביום שלישי." דחיתי את התנגדותו, "הם אומרים שזה היום הכי טוב לחתונה." המבט שלו העביר לי מצויין שזה לא משהו שישכנע אותו או את ארוסתו, ובטח שלא את ההורים שלה. "תבדוק איתה." אמרתי לבסוף, "אני בטוחה שהיא תשמח להתחתן בתאריך כזה קסום".
הוא הרהר בתאריך וחייך לעצמו, "אבדוק איתה".
"ו…" הוספתי, "אל תספר לאף אחד על מזוודות החירום שארזתי. מספיק לי שהבן שלי חושב שאני משוגעת".
כשהתארגן בחדרו ליציאה ללימודים קראתי לעברו "אל תשכח את המעיל!" רק כדי לראות אותו יוצא עם מעיל לגופו וכובע צמר לראשו.
"אִמא…" ענה, מושך את ההברות כאומר 'אני כבר לא ילד, את לא צריכה להגיד לי איך להתלבש בסוף ינואר.'
משהו בניגון ההברות האלה הזכיר לי את הפעמים האחרות שבהן הגה אותן, ובמבט השותק שלי שנינו ידענו שלא, לעולם לא אוכל לראות בו משהו אחר מהילד הקטן שלי. הוא יצא. מכיוון שנותרה לי כמעט שעה עד שאצטרך בעצמי לצאת לעבודה, שבתי למסך המחשב.
אין במאה העשרים ואחת הרבה קודים חברתיים המוסכמים על כולנו, אבל אחד הבודדים שכן זכה למעמד של מוסכמה, הוא שהעמידה מאחורי אדם היושב מול מחשבו, אינה ראויה או מנומסת. מלבד זאת, עניין ידוע לכל הוא שעל מנת להציע תמונה מאוזנת והגונה, יש להתרומם מעל לאירועי היומיום של הפרט ולפרספקטיבה הסובייקטיבית המשתקפת מעיניו ולאמץ נקודת מבט רחבה יותר. לכן, ברשותכם, נשאיר את הגברת לנה מיכאילובנה למַחְשְׁבָהּ וּלמחשבותיה, נעזוב את דירה מספר 15 של שדרות מיר, אם תרצו אפשר גם מהחלון, ונצא אל השמיים הצוננים של העיר צ'רניהיב.
בעוד אנחנו מתנשאים למרומים, כדאי יהיה לנצל את ההזדמנות הייחודית הזו, כדי להעריך את מבניה הנאים של העיר המשתרעת תחתנו, שתושביה קוראים לה חליפות צ'רניהיב וצ'רניגוב, בהתאם לשפה השגורה בפיהם.
בקרב האקדמאים המתמחים בעניינים מסוג זה, ישנו ויכוח לגבי הרגע המדויק שבו העיר הזאת הגיעה לשיאה. למרות שלא ניתן באמת לכמת שאלות מסוג זה לתשובה מוחלטת, שני תאריכים מתחרים על המעמד הזה: הראשון, אי אז במאה העשירית, בימי רוס הקייבית, כאשר אולגה שרפה את הדרבלניים וסיריל פיתח את הדפוס הרוסי. בימים בהם מוסקבה לא הייתה יותר מבִּיצה עם רציף למסחר בעבדים, צ'רניהיב הייתה העיר השניה בגודלה בממלכה.
התאריך השני המתחרה על התואר הזה, הוא הרגע הזה בדיוק. כלומר, לא הרגע הזה בו עיניים מרחפות מעל מילים כרוכות ומנסות להבין איך ומדוע עזבנו את הגוף הראשון, אלא הרגע בו אנו מרחפים מעל העיר, ומביטים על בנייניה המפוארים, בדיוק כשהסתיימה העבודה על אחרון בנייניה ההיסטוריים, במסגרת מפעל השיקום הארכיטקטוני של העיר.
לאן כדאי שנפנה את מבטנו? מדריך הטיולים הממוצע יצביע וודאי על חמשת כיפותיה המוזהבות של כנסיית קתרינה הקדושה, המשדרת בקירותיה הגבוהים והלבנים שלווה ותבונה של אמגוש זקן. או אולי על הקירות המעודנים בגון האפרסק של כנסיית תיאודוסיוס הקדוש, הנחבאת כעלמה צנועה בסביבתו הירוקה של הפארק המקיף אותה, או לכנסיית קאזאן הקדושה, שעדיין זוכרת את היווני ששכן באורתודוקסי, בצבעי הכחול והלבן הטהורים שלה.
אכן חשוב לראות את אלה, אך טוב יעשה התייר העירוני, אם יעצור גם לפני מבנים אחרים למשל מול אחוזתו המוזרה מראשית המאה שעברה של אחד וסילי טארנובסק, אספן חפצי אמנות ועתיקות. בין כתלי ביתו ניתן היה למצוא את טיוטות בכתב ידו של שבצ'נקו, את מכתביו של איוואן מזפה (בהם, בין השאר, התוודה על אהבתו לאציל מקומי), ואפילו את חרבו החלודה של בוגדן חמלניצקי. עכשיו כל אלה הועברו אחר כבוד למשמורת במוזיאון ההיסטוריה של קייב והבית המפואר נחנך מחדש כספרית הילדים של מחוז צ'רניהיב.
הבה נתרומם גבוה יותר, מעל להמולת הפקקים של הבוקר, מבעד לעננים הדחוסים של ינואר, ומעלה, עד למקום בו שקר הגבולות מתגלה במבוכה ואת הארץ מחלקים רכסי הרים אדישים ונהרות רועשים, שנעלמים גם הם בתורם, עם הצטרפותם אל הקימור החלק של כוכבנו. שם, מבעד לרעלה העדינה של האטמוספירה, נמצא פקק תנועה אחר לחלוטין ובו לווינים רבים נעים מעל אוקראינה במסלולים מצטלבים ושולחים תמונות מדאיגות למפעיליהם. אלה מפיקים מהן שורות קצרות בתוך דוחות שרובנו לא נזכה לראות.
תשעים אלף חיילים רוסים הוצבו במהלך החודשיים האחרונים בקווי הגבול של אוקראינה. בתגובה, מספר שגרירויות החלו לפנות משפחות ואנשי צוות שאינן הכרחיים והצהרות רשמיות נשלחו מאירופה ומהבית הלבן, המגנות מראש את מה שעוד לא התרחש.
אבל מה לנו ולבית הלבן? לנו יש בתים לבנים משלנו וסיפור אחר לספר. לכן, ברשותכם, נעזוב את העמדה המתנשאת של לווינים ומסמכים מסווגים, נשוב לחיבוק החם של ההשגחה העליונה, השומרת על החמצן בְּרֵאוֹתֵנוּ, ונשייט מטה, אט אט, בחזרה אל רחוב מיר.
שם סוף סוף החליטה לנה מיכאילובנה לצאת למקום עבודתה החדש, כיועצת משפטית לבנק מכובד, אשר מוקם, למרבה הנוחיות, במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מביתה.
ברכתה של משרה זו הייתה עדיין טרייה בליבה. ביולי של השנה שעברה, כמו רבים אחרים בתקופת מגפת הקורונה, לנה איבדה את משרתה הקודמת, במקום שהיה חלק בלתי נפרד מחייה מזה למעלה מעשור וסיפק לה שנים רבות של תשלום חשבונות בתמורה לשעות ארוכות, תסכול מצטבר ולכאב העמום שמלווה את הנשמה שלא נמצאת במקומה הראוי.
מסיבה זו, לצד הדאגה והתסכול המלווים את אובדן היציבות, והחרדה הדוקרת מכל מחשבה על העתיד, הגיעה גם הקלה עמוקה, במיוחד כשאושרו לה דמי אבטלה לכל השנה הקרובה.
הרגע ההוא, בו יצאה מלשכת התעסוקה מלווה בחירות שלא הכירה, היה הרגע שבו לנה התחילה לשאול את עצמה, אולי בפעם הראשונה מאז נעוריה, "מה אני רוצה?"
אחרי שני עשורים של דהירה נחושה בין הורים לנישואין, בין הריון לגירושין, בין הרים של מסמכים וערמות של וויתורים, אחרי דאגות וחרדות ומציאות שפשוט מסרבת להתיישר כמו שצריך, בהחלט הרוויחה את הזכות לעצור.
בנחישות חדשה לנה פנתה אל התיקייה בראשה שכותרתה 'דברים שנדחו לאחר כך' והתפלאה שלא חיכו שם מקדשים רחוקים, חופשות ארוכות או שקיעות זהובות או שפות חדשות. אלא כוס קפה ברחוב שלא ביקרה בו מזמן, הליכה בשבילים ירוקים ושזירה של נזר מפרחי שן-ארי צהובים.
בהיעדר הנדנוד המתמיד להמשיך, למצוא את המקום הבא, להיות יעילה לפי מדדים שלא לה, גם צפייה במופע המזרקות הלילי בכיכר המרכזית, או טיול איטי במוזיאון ההיסטוריה הצבאית של צ'רניהיב, יכולים למלא את הסוללות שהמסלול הסלול רוקן בה מזמן.
העיר שלה, הקטנה, השולית, השלווה, פתחה זרועותיה לחיבוק ולנה, בגעגועים של בת לאמהּ, נענתה. בחיקהּ לנה בילתה קיץ שליו ושאנן.
עם בוא הסתיו, הגיע מכתב ממינכן ובתוכו כרטיס טיסה לתחילת דצמבר. המחזר, אחרי שנה של שיחות, הזמנות והפצרות, החליט ליזום. לנה סרבה. החתונה של בנהּ התקרבה ומלבד זאת, טיולים לארצות אחרות, חשבה, אינם פריווילגיות של מחפשי עבודה.
סוד ידוע בין משקיעים זרים, הוא שהמדינות הטובות ביותר להשקעה, אלה שיראו את התשואה הגבוהה מכולן, הן המדינות שהיו סגורות ונפתחו. אוקראינה הייתה סגורה זמן רב, ראשית מאחורי מסך ברזל ולאחר מכן מתחת למגף השחיתות.
אבל בשנים האחרונות ובמיוחד מאז שהחלה כהונתו של נשיאה החדש, אוויר חדש החל לרחף מעל שמיה. בזו אחר זו הופיעו חברות הזנק, יזמים צעירים, תיירים צבעוניים, מפעלים חדשים ולבסוף, גם תקווה.
אחרי שמילאה מצבורים, לנה החלה לגשת למכרזים ממשלתיים, לבחינות התאמות פסיכולוגיות, בדיקות רקע, ולראיון אחר ראיון אחר ראיון, ללא הצלחה.
תמיד היה מישהו טוב יותר, או מתאים יותר, צעיר יותר או מקושר יותר. דצמבר התקרב ומשרה חדשה לא נמצאה. לבסוף, לאחר לא מעט שכנועים מצד בנה והפצרות של מחזרה, לנה נענתה, נסעה לחופשה גרמנית ונהנתה מכל רגע.
כששבה, סתם כדי להזיז מחדש את גלגלי השיניים, ניגשה למכרז שלא היה לה שום סיכוי להתקבל אליו. לפחות כך סברה. לא משום שלא היו לה הכישורים, ההשכלה או הניסיון הנחוצים למשרה, אלא פשוט משום שהמשרה נראתה טובה מכדי להיות אמיתית; שכר הגון, תנאים טובים, עמיתים נעימים ולא פחות חשוב מכל אלה - במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מביתה.

1
"עומדת לפרוץ מלחמה." אמרתי, כנראה בקול, שכן הוא נעור ושיפשף את עיניו. הבטתי בו. גבר שישן באלכסון על מיטת נעוריו, ועדיין, אולי לתמיד, ילדי הקטן. בני היחיד. הוא לא אמר כלום. רק התיישב, הביט בי במבט מצועף שהביע בבירור שאין לו סבלנות לשטויות שלי, ואז דרכי, מבעד למפתן בו עמדתי.
מסך המחשב שלי בהק בחדר החשוך. מהמרחק בו ישב לא ניתן היה לראות את הכתוב, אבל הוא ידע מה נמצא שם. "אמא," פתח לבסוף, "את מציפה את עצמך בכותרות האלה. זה לא בריא. את נופלת בתחבולות של חברות המדיה שסתם מלחיצות בשביל למשוך קליקים." אמר ונשכב חזרה, גבו אלי. "לכי לישון." זרק.
"זה לא קליקים," התעקשתי. "זו אינפורמציה. הרוסים מרכזים כוחות בגבולות בלארוס, גם שירותי הביון של בריטניה וגם של ארה"ב מזהירים מפני פלישה. אפילו ראש ה-CIA הגיע למוסקבה לדבר עם פוטין".
בזמן שהתיישב המשכתי, "בינתיים, בטלוויזיה הרוסית ממשיכים בדיווחים השקריים שלהם. הם מספרים שחיילים אוקראינים תוקפים אזרחים תמימים בדונייצק ובלוהנסק, ומדברים על נאצים שהשתלטו על אוקראינה ורוצים לחסל כל אדם שמדבר רוסית. אתה מאמין שהם שוב חוזרים על הפרופגנדה עם הילד בתחתונים שנצלב לעיני אימו?"
"אמא, די." חתך אותי, "הם סתם אומרים מה שהקהל שלהם רוצה לשמוע - שהעולם שטוח, שאין מגיפה, שהרוסים בדרך לשחרר אותנו".
"הם באמת בדרך".
"מה בדרך אמא?" הוסיף, "אין שום דבר בדרך." נשכב בחזרה, "אין באירופה מלחמות במאה ה-21," הוא פיהק, "זה כבר לא… כלכלי…"
שתקתי דקה ארוכה. כשנרדם חזרתי אל המחשב וכיביתי את המסך.
"את צריכה לישון." קולו הדהד במוחי, רציני וחם בדרכו הכנה. תמיד הוא דאג לי יותר מידי. ילד בן עשרים ושתיים לא צריך לדאוג לאמא שלו ככה, נזפתי בעצמי ופניתי לחדרי. אבל איך דוחים דאגה כזו? צריך בכלל?
נשכבתי במיטה כמו חייל שמחכה להקפצה. ברגע שעצמתי את עיני החלו הכותרות חולפות מעלי, דוהרות ועוצרות. מסדרות את עצמן כמו במסמך רשמי שכותרתו 'אלה העובדות', מתוכו נבעה רשת טיעונים סבוכה שמסקנתם היחידה היא שהמלחמה בלתי נמנעת.
פקחתי את עיני בייאוש והרמתי את הטלפון בניסיון לנקות את המחשבות בבהייה. לא היה לי כוח לפייסבוק. פתחתי את ההתכתבות האחרונה עם המחזר שלי.
כמה נהנתי להגיד לעצמי שהאיש הזה, האיש הרחוק, שפגשתי פנים אל פנים פעמים בודדות בלבד, הוא המחזר שלי. למרות שהתחבאה שם העובדה המתסכלת שאני כבר לא בגיל בו יש לך חבר או מאהב.
הבטתי במילים האחרונות ששלח לי: "לילה טוב" ואחריו לב ירוק ופרצוף מחייך עם לבבות במקום עיניים. ניסיתי לחשב כמה שעות עברו מאז שהקליד אותן ומה השעה עכשיו במינכן ואחרי שראיתי שאני כבר עייפה מדי בשביל חשבון פשוט, הבנתי שכדאי לכבות את המכשיר ולעצום עיניים.
אני לא יודעת אם נרדמתי באותו הלילה. מחשבות התערבלו בראשי כמו עטלפים של עשן. הבית הבוער של סבא. הצלקת שלו. אבא מציץ מהחלון בדאגה לשמע מנוע מכונית שלא הכיר. תמונות שהזמן כיסה באבק התנערו פתאום במערבולת של דמיון, או של דמון, או בחלום. אולי זה היה בכלל חלום. הלוואי שזה היה חלום. אם הייתי יודעת כמה יקרה תהיה השינה במיטתי, הייתי נוצרת כל פיסה ממנה. אם הייתי יודעת? ידעתי. אז מה? זה עזר?
אני לא יודעת כמה זמן בוגדן הסתכל עלי אורזת, לפני ששמעתי אותו מתפקע מצחוק והבנתי שהתעורר. "זה רק למקרה חירום." ניסיתי להסביר תוך כדי אריזה. בתגובה הוא צחק בקול חזק יותר. "מה אתה צוחק?" זייפתי זעם קדוש.
הוא עצר, מתנשם ואמר "תפסיקי לקרוא את הכותרות האלה, את לא מבינה שהם סתם יוצרים היסטריה בשביל…"
"בשביל קליקים, כן. שמעתי אותך אתמול".
הוא התבלבל לרגע והבנתי שבכלל לא זכר את שיחתנו מאמש. כמעט והתחלתי, בפעם המי יודע כמה, להסביר לו מאיפה בדיוק הגיעה המילה 'היסטריה', רציתי שיתעורר מהשאננות החייכנית שלו, לשאול אם לא עשיתי מספיק בשביל שלמילה שלי יהיה איזשהו משקל בבית הזה, אבל ידעתי ששנינו לא אנשים של בוקר. מלבד זאת, השנים כבר לימדו אותי שכדאי לי לקחת אוויר לפני שאני 'משחררת את הקראקן', כלשונו.
שתקתי והבטתי בו. בחור צעיר, מאוהב ובטוח בעצמו. מה הוא צריך את הדאגות שלך עכשיו? חשבתי, מאיפה הגיע ההרגל הזה שלך להוציא סיכה בכל פעם שיש בלון בחדר? עזבי, חשבתי וחזרתי לרשימה שהתקמטה בינתיים בידי הקפוצה:
שני תיקים - לי ולו
מסמכים חשובים
מוצרי היגיינה (!)
ערכת עזרה ראשונה ותרופות
תחתונים
גרביים חמות
מגבת
שמיכת צמר
תה, קפה, סוכר
הכל סומן בוי קטן. הכל כבר נארז. מה שכחתי? מים? שימורים? אסור שזה יהיה כבד מדי. חזרתי לארון התרופות והתחלתי לשקול מה כדאי להוסיף.
"שכחתי לספר לך." הוא קרא מהחדר שני.
"מה?" שאלתי.
"שכחתי לספר לך!" צעק כאילו שאנחנו גרים בשאטו בצרפת.
"שאלתי מה שכחת לספר לי?" השבתי.
"בחרנו תאריך." לא העזתי לנשום עד שימשיך. "החלטנו על ה-27".
"ה-27?" שאלתי, "בפברואר?"
"כן. זה יוצא יום ראשון. כולם יהיו בחופש ונוכל לעשות את זה… יפה." את המילה האחרונה הוא אמר בשקט, כשהבין שאני עומדת ממש לידו. הבטתי בו בעיניים לחות, שהבטחתי לו מאה פעמים שלא יבריקו כך. בשבועות האלה, שקדמו לחתונה, תפסתי את עצמי מתבוננת בו כך פעמים רבות, למורת רוחו, בניסיון לקעקע בזיכרוני את דמותו. כאן. בבית שלנו. לפני שיעזוב לפרק הבא בחייו. לפני שאישה אחרת תצעק עליו שהרצפה זה לא מקום לגרביים. הוא שנא את המבט הזה שלי, אמר שהוא מרגיש שאני מסתכלת עליו כאילו הוא הולך למות. נזכרתי בכך וניערתי עצמי מהבהייה.
"ה-27?" הרהרתי בקול, בזמן שהמספרים שרקדו בראשי הסתדרו ביחס למספר הזה. "לא. זה רחוק מידי".
"מה רחוק? זה עוד פחות מחודש." הוא אמר, "או שאת רוצה כבר שאצא לך מהחיים?"
"בוגדן," לחשתי וכבר הרגשתי את הברזים שמאחורי עיני מבקשים להיפתח, "אתה בחיים לא תצא לי מהחיים." שאפתי אוויר ברטט קל, החזקתי אותו עד שאתעשת והמשכתי: "אתה יודע איזה תאריך יכול להיות יפה?" לא חיכיתי לתשובה, "העשרים ושתיים בפברואר, אלפיים עשרים ושתיים!" נתתי לו להחזיק את המספר הזה קצת בראשו והמשכתי בתהליך המכירה: "ככה אין סיכוי שתשכח מתי יום הנישואין שלכם, מר לא-זוכר-את-יום-ההולדת-של-אמא."
מסמיק, הוציא את המכשיר הנייד שלו, "איזה יום זה יוצא?" שאל ובדק, "שלישי? מי מתחתן ביום שלישי?"
"היהודים מתחתנים ביום שלישי." דחיתי את התנגדותו, "הם אומרים שזה היום הכי טוב לחתונה." המבט שלו העביר לי מצויין שזה לא משהו שישכנע אותו או את ארוסתו, ובטח שלא את ההורים שלה. "תבדוק איתה." אמרתי לבסוף, "אני בטוחה שהיא תשמח להתחתן בתאריך כזה קסום".
הוא הרהר בתאריך וחייך לעצמו, "אבדוק איתה".
"ו…" הוספתי, "אל תספר לאף אחד על מזוודות החירום שארזתי. מספיק לי שהבן שלי חושב שאני משוגעת".
כשהתארגן בחדרו ליציאה ללימודים קראתי לעברו "אל תשכח את המעיל!" רק כדי לראות אותו יוצא עם מעיל לגופו וכובע צמר לראשו.
"אִמא…" ענה, מושך את ההברות כאומר 'אני כבר לא ילד, את לא צריכה להגיד לי איך להתלבש בסוף ינואר.'
משהו בניגון ההברות האלה הזכיר לי את הפעמים האחרות שבהן הגה אותן, ובמבט השותק שלי שנינו ידענו שלא, לעולם לא אוכל לראות בו משהו אחר מהילד הקטן שלי. הוא יצא. מכיוון שנותרה לי כמעט שעה עד שאצטרך בעצמי לצאת לעבודה, שבתי למסך המחשב.
אין במאה העשרים ואחת הרבה קודים חברתיים המוסכמים על כולנו, אבל אחד הבודדים שכן זכה למעמד של מוסכמה, הוא שהעמידה מאחורי אדם היושב מול מחשבו, אינה ראויה או מנומסת. מלבד זאת, עניין ידוע לכל הוא שעל מנת להציע תמונה מאוזנת והגונה, יש להתרומם מעל לאירועי היומיום של הפרט ולפרספקטיבה הסובייקטיבית המשתקפת מעיניו ולאמץ נקודת מבט רחבה יותר. לכן, ברשותכם, נשאיר את הגברת לנה מיכאילובנה למַחְשְׁבָהּ וּלמחשבותיה, נעזוב את דירה מספר 15 של שדרות מיר, אם תרצו אפשר גם מהחלון, ונצא אל השמיים הצוננים של העיר צ'רניהיב.
בעוד אנחנו מתנשאים למרומים, כדאי יהיה לנצל את ההזדמנות הייחודית הזו, כדי להעריך את מבניה הנאים של העיר המשתרעת תחתנו, שתושביה קוראים לה חליפות צ'רניהיב וצ'רניגוב, בהתאם לשפה השגורה בפיהם.
בקרב האקדמאים המתמחים בעניינים מסוג זה, ישנו ויכוח לגבי הרגע המדויק שבו העיר הזאת הגיעה לשיאה. למרות שלא ניתן באמת לכמת שאלות מסוג זה לתשובה מוחלטת, שני תאריכים מתחרים על המעמד הזה: הראשון, אי אז במאה העשירית, בימי רוס הקייבית, כאשר אולגה שרפה את הדרבלניים וסיריל פיתח את הדפוס הרוסי. בימים בהם מוסקבה לא הייתה יותר מבִּיצה עם רציף למסחר בעבדים, צ'רניהיב הייתה העיר השניה בגודלה בממלכה.
התאריך השני המתחרה על התואר הזה, הוא הרגע הזה בדיוק. כלומר, לא הרגע הזה בו עיניים מרחפות מעל מילים כרוכות ומנסות להבין איך ומדוע עזבנו את הגוף הראשון, אלא הרגע בו אנו מרחפים מעל העיר, ומביטים על בנייניה המפוארים, בדיוק כשהסתיימה העבודה על אחרון בנייניה ההיסטוריים, במסגרת מפעל השיקום הארכיטקטוני של העיר.
לאן כדאי שנפנה את מבטנו? מדריך הטיולים הממוצע יצביע וודאי על חמשת כיפותיה המוזהבות של כנסיית קתרינה הקדושה, המשדרת בקירותיה הגבוהים והלבנים שלווה ותבונה של אמגוש זקן. או אולי על הקירות המעודנים בגון האפרסק של כנסיית תיאודוסיוס הקדוש, הנחבאת כעלמה צנועה בסביבתו הירוקה של הפארק המקיף אותה, או לכנסיית קאזאן הקדושה, שעדיין זוכרת את היווני ששכן באורתודוקסי, בצבעי הכחול והלבן הטהורים שלה.
אכן חשוב לראות את אלה, אך טוב יעשה התייר העירוני, אם יעצור גם לפני מבנים אחרים למשל מול אחוזתו המוזרה מראשית המאה שעברה של אחד וסילי טארנובסק, אספן חפצי אמנות ועתיקות. בין כתלי ביתו ניתן היה למצוא את טיוטות בכתב ידו של שבצ'נקו, את מכתביו של איוואן מזפה (בהם, בין השאר, התוודה על אהבתו לאציל מקומי), ואפילו את חרבו החלודה של בוגדן חמלניצקי. עכשיו כל אלה הועברו אחר כבוד למשמורת במוזיאון ההיסטוריה של קייב והבית המפואר נחנך מחדש כספרית הילדים של מחוז צ'רניהיב.
הבה נתרומם גבוה יותר, מעל להמולת הפקקים של הבוקר, מבעד לעננים הדחוסים של ינואר, ומעלה, עד למקום בו שקר הגבולות מתגלה במבוכה ואת הארץ מחלקים רכסי הרים אדישים ונהרות רועשים, שנעלמים גם הם בתורם, עם הצטרפותם אל הקימור החלק של כוכבנו. שם, מבעד לרעלה העדינה של האטמוספירה, נמצא פקק תנועה אחר לחלוטין ובו לווינים רבים נעים מעל אוקראינה במסלולים מצטלבים ושולחים תמונות מדאיגות למפעיליהם. אלה מפיקים מהן שורות קצרות בתוך דוחות שרובנו לא נזכה לראות.
תשעים אלף חיילים רוסים הוצבו במהלך החודשיים האחרונים בקווי הגבול של אוקראינה. בתגובה, מספר שגרירויות החלו לפנות משפחות ואנשי צוות שאינן הכרחיים והצהרות רשמיות נשלחו מאירופה ומהבית הלבן, המגנות מראש את מה שעוד לא התרחש.
אבל מה לנו ולבית הלבן? לנו יש בתים לבנים משלנו וסיפור אחר לספר. לכן, ברשותכם, נעזוב את העמדה המתנשאת של לווינים ומסמכים מסווגים, נשוב לחיבוק החם של ההשגחה העליונה, השומרת על החמצן בְּרֵאוֹתֵנוּ, ונשייט מטה, אט אט, בחזרה אל רחוב מיר.
שם סוף סוף החליטה לנה מיכאילובנה לצאת למקום עבודתה החדש, כיועצת משפטית לבנק מכובד, אשר מוקם, למרבה הנוחיות, במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מביתה.
ברכתה של משרה זו הייתה עדיין טרייה בליבה. ביולי של השנה שעברה, כמו רבים אחרים בתקופת מגפת הקורונה, לנה איבדה את משרתה הקודמת, במקום שהיה חלק בלתי נפרד מחייה מזה למעלה מעשור וסיפק לה שנים רבות של תשלום חשבונות בתמורה לשעות ארוכות, תסכול מצטבר ולכאב העמום שמלווה את הנשמה שלא נמצאת במקומה הראוי.
מסיבה זו, לצד הדאגה והתסכול המלווים את אובדן היציבות, והחרדה הדוקרת מכל מחשבה על העתיד, הגיעה גם הקלה עמוקה, במיוחד כשאושרו לה דמי אבטלה לכל השנה הקרובה.
הרגע ההוא, בו יצאה מלשכת התעסוקה מלווה בחירות שלא הכירה, היה הרגע שבו לנה התחילה לשאול את עצמה, אולי בפעם הראשונה מאז נעוריה, "מה אני רוצה?"
אחרי שני עשורים של דהירה נחושה בין הורים לנישואין, בין הריון לגירושין, בין הרים של מסמכים וערמות של וויתורים, אחרי דאגות וחרדות ומציאות שפשוט מסרבת להתיישר כמו שצריך, בהחלט הרוויחה את הזכות לעצור.
בנחישות חדשה לנה פנתה אל התיקייה בראשה שכותרתה 'דברים שנדחו לאחר כך' והתפלאה שלא חיכו שם מקדשים רחוקים, חופשות ארוכות או שקיעות זהובות או שפות חדשות. אלא כוס קפה ברחוב שלא ביקרה בו מזמן, הליכה בשבילים ירוקים ושזירה של נזר מפרחי שן-ארי צהובים.
בהיעדר הנדנוד המתמיד להמשיך, למצוא את המקום הבא, להיות יעילה לפי מדדים שלא לה, גם צפייה במופע המזרקות הלילי בכיכר המרכזית, או טיול איטי במוזיאון ההיסטוריה הצבאית של צ'רניהיב, יכולים למלא את הסוללות שהמסלול הסלול רוקן בה מזמן.
העיר שלה, הקטנה, השולית, השלווה, פתחה זרועותיה לחיבוק ולנה, בגעגועים של בת לאמהּ, נענתה. בחיקהּ לנה בילתה קיץ שליו ושאנן.
עם בוא הסתיו, הגיע מכתב ממינכן ובתוכו כרטיס טיסה לתחילת דצמבר. המחזר, אחרי שנה של שיחות, הזמנות והפצרות, החליט ליזום. לנה סרבה. החתונה של בנהּ התקרבה ומלבד זאת, טיולים לארצות אחרות, חשבה, אינם פריווילגיות של מחפשי עבודה.
סוד ידוע בין משקיעים זרים, הוא שהמדינות הטובות ביותר להשקעה, אלה שיראו את התשואה הגבוהה מכולן, הן המדינות שהיו סגורות ונפתחו. אוקראינה הייתה סגורה זמן רב, ראשית מאחורי מסך ברזל ולאחר מכן מתחת למגף השחיתות.
אבל בשנים האחרונות ובמיוחד מאז שהחלה כהונתו של נשיאה החדש, אוויר חדש החל לרחף מעל שמיה. בזו אחר זו הופיעו חברות הזנק, יזמים צעירים, תיירים צבעוניים, מפעלים חדשים ולבסוף, גם תקווה.
אחרי שמילאה מצבורים, לנה החלה לגשת למכרזים ממשלתיים, לבחינות התאמות פסיכולוגיות, בדיקות רקע, ולראיון אחר ראיון אחר ראיון, ללא הצלחה.
תמיד היה מישהו טוב יותר, או מתאים יותר, צעיר יותר או מקושר יותר. דצמבר התקרב ומשרה חדשה לא נמצאה. לבסוף, לאחר לא מעט שכנועים מצד בנה והפצרות של מחזרה, לנה נענתה, נסעה לחופשה גרמנית ונהנתה מכל רגע.
כששבה, סתם כדי להזיז מחדש את גלגלי השיניים, ניגשה למכרז שלא היה לה שום סיכוי להתקבל אליו. לפחות כך סברה. לא משום שלא היו לה הכישורים, ההשכלה או הניסיון הנחוצים למשרה, אלא פשוט משום שהמשרה נראתה טובה מכדי להיות אמיתית; שכר הגון, תנאים טובים, עמיתים נעימים ולא פחות חשוב מכל אלה - במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מביתה.