“"בניתוח אחרון, חשב קיית, בעיירה לא היה מקום לקיית לנדרי ולקליף בקסטר ואם הוא נשאר, מישהו כנראה ייפגע״ (עמוד 43).
לספר "ספנסרוויל" מאת נלסון דה-מיל (הוצאת שלגי, 1994), הגעתי בעקבות הנאתי מספר המתח (יותר נכון רומן) האחרון שהוציא, "לבד בקובה" שמו. דה-מיל הוא אחד מסופרי המתח החביבים עליי וגם ספריו המוקדמים יותר "בית-הספר לקסם אישי"ו"מילת כבוד" היו מותחים ומרתקים וניכר כי בכתיבתם נשען על תחקיר מעמיק כמו גם על נסיונו האישי.
עלילת הספר נפתחת כאשר קיית לנדרי, קולונל בצבא ארצות-הברית, שב הביתה לעיירת הולדתו, ספנסרוויל שבאוהיו, לאחר שפרש מן השירות. בשנת 1968 התגייס לנדרי לצבא היבשה האמריקני, הוסמך כקצין חי"ר והוצב "בקבלרי 1" (עמוד 66), דיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה. "הוא שירת כמפקד פלוגה בווייטנאם. ראה מוות רב" (עמוד 45). בהמשך עבר לחיל המודיעין ושירת כקצין מודיעין ואיש מבצעים חשאיים במהלך המלחמה הקרה. כשהמלחמה הסתיימה נגמרה גם הקריירה שלו והוא נאלץ לפרוש. הדבר מאפשר לו לשוב הביתה ולנסות להשיב לזרועותיו את אהובתו מימי התיכון והמכללה, האני פרנטיס, ממנה נפרד כשנשלח בשעתו לווייטנאם.
לנדרי והאני מחדשים את אהבתם כבעבר, אולם היא נתונה במצוקה קשה שכן בעלה הוא קליף בקסטר, פעם הבריון של התיכון וכיום מפקד המשטרה המקומית. בקסטר הוא אדם גס, אלים ומושחת המתעלל בהאני ובנשים נוספות בעיירה ומנצל את מעמדו בכדי לסחוט בתי עסק. בכדי לשחרר את האני מנישואיה מבין לנדרי שעליו לפעול בעורמה שכן אינו יכול פשוט לחסל את בקסטר. "כן, הוא הרג בווייטנאם, אבל זה היה בעת קרב. בשנים הראשונות שלו במודיעין היה לו ממש רישיון להרוג, אבל לפני שנתנו לו אקדח ומשתיק-קול, נתנו לו כללים – אפשר לירות בקרב או מתוך הגנה עצמית, אבל לא היתה לו זכות להרוג את מי שנראה לו לא בסדר. בעיניו קליף בקסטר היה מנוול, אבל בעיני הוריו של מר בקסטר, זה ודאי לא היה כך. בכל מקום בעבר, הוא היה צריך להחליט לבדו, והוא לא היה צריך להיות היורה אם היתה לו בעיה. כאן, בספנסרוויל, הוא היה לבדו, הרחק מכל מגבלה ומכל עצה" (עמודים 133-134). אך כאשר כשבקסטר חוטף את האני ומתבצר בבקתה נידחת במישיגן, לנדרי נזקק לכל אותם כישורים מיוחדים מה שלמד בצבא ובזרועות המודיעין.
ממש כמו גיבורו, לנדרי, גם דה-מיל לחם בווייטנאם. עם סיום לימודיו באוניברסיטה התגייס דה-מיל לצבא ארצות הברית, הוסמך כקצין חי"ר ונשלח לווייטנאם בשלהי 1967. לימים סיפר בריאיון שתמיד רצה להיות קצין מודיעין ואף לעבור בהמשך לסוכנות הביון המרכזית, ה-CIA. הצבא חשב אחרת והציב אותו כמפקד מחלקה בדיוויזיית הפרשים המוטסת הראשונה, במחוז קוואנג טרי, רגע לפני מתקפת הטט שבינואר 1968. העניין שלו בעבודת המודיעין, שלא מומש אז, הוא, ככל הנראה, הסיבה לכך שרוב עלילות ספריו עוסקות בריגול. בווייטנאם לחם דה-מיל בכמה מהקרבות המרכזיים ביותר, ובהם בעמק א-שאו, שם לדבריו "ביצענו נחיתת סער ממסוקים לעמק בכדי להקים מחנה. זה היה כמו לכבוש ראש גשר... בדומה לנורמנדי. ירו עליי מההתחלה. מסוקים התרסקו מסביבי. הייתי מבועת. זו הייתה הפעם היחידה שפחדתי בווייטנאם, ממש פחדתי". דה-מיל (למרות פחדיו) פיקד על חייליו באומץ ועוטר בכוכב הארד, שמקביל לצל"ש הרמטכ"ל בצה"ל.
הספר מתקדם בעצלתיים לעבר הסוף הצפוי והוא אינו מעניין בעליל. ניכר כי המחבר התבסס על נסיונו כשעיצב את גיבור הספר, אולם לא ברור מדוע, אם הגיבור הוא כזה סוכן חשאי כל יכול שחבריו, דוגמת צ׳רלי אדיר, בכיר במועצה לביטחון לאומי ויועצו של הנשיא, בעלי סמכויות "להחליק" דברים עם החוק, הופך העימות בינו לבין בקסטר, שריף חסר יכולות (ודי טיפש) לקרב בין שווים. אולם העלילה היא לא הפגם העיקרי בספר, שכן כמיטב המסורת של הוצאת שלגי (ממנה היא נגמלה רק בשנות ה-2000), חתכו חלקים מהספר לטובת קיצו עלויות הדפסה. מה שלא הכרחי ומקדם את העלילה קוצץ, קוצר ונערך. ואפילו אז, התרגום כל-כך גרוע ומלא באי-דיוקים. כך למשל כשלנדרי נזכר בשירותו במלחמת וייטנאם, המשפט המפורש הוא:
"He'd served as an infantry platoon leader, saw too many dead people lying on the ground" ( עמוד 92 במהדורה האנגלית). התרגום היה צריך להיות משהו בנוסח:
"הוא שירת כמפקד מחלקה בחיל הרגלים, וראה יותר מדי אנשים מתים שרועים על הקרקע". מחלקה כאמור אינה פלוגה. גם בשמות הדמויות המתרגם עשה עבודה בינונית. את שמה של אהובתו של קיית יש לתרגם אנני ולא האני ושם הגיבור צריך להיות קיט ולא קיית.
בקיצור ספר בינוני מינוס שההוצאה התעקש לדפוק באופן סופי ומוחלט. חבל.”
