פתח דבר
טענות וקושיות
"לגבי המדע המודרני אין דבר כזה "אמת ברורה מאליה". כל אמת חייבת בהוכחה, וכל אמת היא רק תיאוריה זמנית שבמוקדם או במאוחר תוחלף על ידי תיאוריה טובה יותר" (פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות[1])
זהו סיפורו של עם עתיק. עם שמורשתו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. עם מבורך וגם מקולל. עם קשה עורף אשר עמד מול איומים קיומיים רבים ויכול להם. סיפור הישרדותו הוא עניינו של הספר הזה.
טענתי העיקרית היא כי ראשית ישראל וכל נכסי הדת, הפולחן והתרבות של עם ישראל הם פועל יוצא של איומים קיומיים שאיימו עליו ושל מדריכי ההישרדות שנוצרו כדי להתמודד איתם. בכור היתוך זה נולד עם ישראל הקדום, נוצרו המקורות אשר נערכו מאוחר יותר והפכו לחמשת חומשי התורה, והתגבשו סיפורי התורה ומצוותיה, השבת, התפילין, המילה, המשנה והתלמוד, המיסטיקה היהודית ונכסים רבים נוספים. רובם התקדשו וקיימים עימנו עד היום. חלקם השפיעו ועדיין משפיעים השפעה מכרעת על התרבות המערבית כולה.
על כל מי שמבקש לאתגר את הגישה המסורתית למקרא[2] בשאלות יסוד, כגון מי כתב את התורה, למה ומתי, וכן לבחון מחדש את ראשית ישראל ואת תהליכי התפתחותו הדתית והחומרית – מוטלת חובה להציע אלטרנטיבה ראויה. על אלטרנטיבה זו להתכתב היטב עם הטקסט המקראי, אך גם עם ממצאים היסטוריים וארכאולוגיים מבוססים, עם ההיגיון ועם השכל הישר, ועליה להתחשב באילוצים כלכליים, טכניים ופרקטיים שניהלו ושעדיין מנהלים את חיי היום יום של כל בני האדם. ברור שעל תיאוריה כזו לאמץ דרך חשיבה מדעית, וחשוב שתהיה פשוטה, נגישה ומובנת לכול. תחת כל האילוצים האלה – מה טבעי יותר מאשר לנסות לאתר מכנה משותף אחד ויחיד, ככל שיש כזה, אשר בכוחו לתאר את הולדת עם ישראל ואת יצירת כל אוצרותיו התרבותיים, הרוחניים והחומריים. התמודדות עם אתגר זה היא ליבו של הספר הזה.
אינני מתיימר להמציא את הגלגל וגם לא את העגלה, אלא רק לשנות מעט את כיוון נסיעתה. היקף המחקר הביקורתי שהתפתח בעשרות השנים האחרונות הוא עצום, ואין סיבה שלא להסתמך על תיאוריות או על חלקי תיאוריות אשר הוכחו מבוססות. החידוש כאן הוא ביצירת נקודת מבט מקורית המאמצת את מה שכבר נחקר ומוסיפה עליו נדבכים וזוויות ראייה חדשות. במילים אחרות, ספר זה מתיימר לבחון את ראשית ישראל ואת התפתחות נכסיו המכוננים באמצעות ראייה חדשה שטרם נחקרה: ראייה הישרדותית, פרקטית וכלכלית (ראשי תיבות הפ"ך). ראיית הדברים דרך משקפיים אלה, יחד עם שימוש מושכל ומידתי בגשרים מלאכותיים או דמיוניים להשלמת פערים, עשויה ליצור תמונה רחבה וכוללת יותר מאשר זו שנודעה עד כה.
מסיבות מתודיות בחרתי לפתוח את הדיון בשאלת השאלות בחקר המקרא: מי כתב את התורה ומדוע? תשובה מקיפה לשאלה זו היא הציר שסביבו נעה התיאוריה כולה, ומשם נשייט אחורה וקדימה בזמן.
תורת ישראל נפתחת בסיפורי בריאת העולם ובריאת האדם, ומייד אחריהם סיפור גן עדן, קין והבל ואבות האנושות, המבול, סיפורי האבות והברית שכרתו עם האל, הירידה מצרימה, העבדות וגזרות פרעה, סיפורי משה רבנו ויציאת מצרים, מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, בניית המשכן וכליו במדבר, סיפור המרגלים וסיפורי בלעם. תורת ישראל מסתיימת במות משה ובהעברת שרביט ההנהגה ליורשו יהושע בן נון. בין הסיפורים השונים (בעיקר בחומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים) מפורטות מצוות רבות שמטיל האל על עם ישראל באמצעות עבדו - שליחו, משה רבנו.
השערת המקורות (ומה אני למד ממנה)
בניגוד לאמונה המסורתית, שלפיה תורת ישראל היא תורה אלוהית, אחידה ורציפה, התגבשה במאה ה־19 תיאוריה חלופית שזכתה לשם 'השערת המקורות' או 'השערת התעודות'. את התיאוריה המהפכנית גיבש והציג חוקר המקרא הגרמני יוליוס וולהאוזן בספרו "אקדמות לתורת ישראל". בבסיס התיאוריה הביקורתית מונחת ההשערה כי תורת ישראל נכתבה על ידי ארבעה מקורות אנושיים שונים שכונו בשמות: המקור האלוהיסטי, המקור היהוויסטי, המקור הכוהני והמקור הדבריימי (דויטרונומיסטי). ארבעת המקורות האלה נערכו וקובצו למגילה אחת ארוכה על ידי עורך מאוחר, ואחר כך, מסיבות של נוחות השימוש, חולקה המגילה לחמישה חומשים נפרדים. בהכללה גסה, אלה השלבים העיקריים שהולידו את תורת ישראל.
יתרונה הגדול של התיאוריה הוא ביצירת הסבר אחד ויחיד לארבעת הקשיים הגדולים שפוגמים באחדות התורה ובהבנתה: הכפילויות, הסתירות, קטיעת רצף הסיפורים והבדלי ביטוי וסגנון; סיבת־על אחת לעומת עשרות הסברים, תירוצים ואקרובטיקה פרשנית שהעלו חכמי ישראל במהלך הדורות, כאילו הייתה תורת ישראל חידת היגיון ענקית ולא תורת חיים אחידה, נגישה, פשוטה ומובנת לכל.
השערת המקורות וממשיכיה לא הסתפקו ביצירת הסבר יחיד, כולל ומבוסס לארבעת הקשיים הללו ולשאלה איך חוברה התורה. הם התיימרו גם להציע פתרון לשאלות ההמשך המתבקשות, כגון מי כתב את המקורות? איפה? מתי? מי היה הראשון? והאם הכירו זה את זה? מהשערת המקורות נגזרו תיאוריות נוספות, שהחשובות שבהן הן חקר הסוגות, שיטת תולדות המסורות ותורת הבחינות.
את קביעתה הבסיסית של ההשערה – לפיה, התורה מורכבת מארבעה מקורות אנושיים שונים – אני מקבל ללא עוררין, זאת משום שכל מקור, לאחר שהופרד בזהירות משכניו, מתאפיין ברציפות ובאחידות לשונית כמעט ללא סתירות וללא כפילויות מהותיות. לעומת זאת, על שאר קביעותיה של השערת המקורות אני חולק ובגדול. שורש המחלוקת טמון בסיבה שהביאה לכתיבת המקורות ובהשלכות מרחיקות הלכת שהיו לה על עם ישראל.
תמצית התיאוריה
טענתי המרכזית היא שסיבת־על אחת ויחידה התניעה את התהליכים אשר הולידו בסופם:
- את עם ישראל הקדום
- את ארבעת המקורות שיצרו את תורת ישראל
- את הסיפורים המכוננים שבתורה, כולל סיפורי הבריאה, האבות ויציאת מצרים
- את הנ"ך (נביאים וכתובים שיחד עם התורה מרכיבים את התנ"ך)
- את הולדת הכהונה הישראלית ואת התבססותה
- את הולדת המוסדות המכוננים של הזמן המקודש – השבת והחגים
- את קורותיו של המנהיג המשפיע בהיסטוריה – משה רבנו
- את הכלים ואת האביזרים המקודשים, כמו מנורת שבעת הקנים, התפילין ועוד
- את הסיבה להישרדותו של עם ישראל בגלות בבל ובגלות בית שני
- את יצירת המיסטיקה היהודית ואת מפעל פרשנות התורה, כולל המשנה והתלמוד
- ועוד אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל והאנושות
מפתיע ככל שזה נשמע, מתברר שכל האירועים האלה נולדו מסיבה אחת ויחידה, סיבה שהניעה תהליך מרחיק לכת, אשר הוביל בסופו להתפתחות של התרבות המערבית כולה. למרות היומרה הרבה שהיא נושאת על גבה, הסיבה הזו פשוטה מאוד. ניתן להגדירה במילה אחת המסכמת את תכליתה: הישרדות!
שלושה גיבורים יש לסיפור הישרדות זה: עם ישראל, אלוהי ישראל ומדריך ההישרדות של עם ישראל. בספר זה ננסה לבחון את חלקם ואת תרומתם להישרדותו המופלאה של עם הספר.
מהי הישרדות
למה בדיוק אנו מתכוונים כשאנו מדברים על הישרדות? מילון אבן שושן מגדיר את הפועל 'שרד' כך: "ניצל מאסון, נשאר, נותר". לפיכך הישרדות היא דרך להגנה ולהצלה של בני אדם כדי שהמצב המסוכן שבו הם שרויים ישתפר או לא יורע. לדעתי, זוהי הגדרה חלקית ולא מספקת.
הישרדות, בניגוד לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, היא מצב הנובע מאיום קיומי אמיתי המאיים על חיי יחיד, קבוצה או עם שלם. הגדרה רחבה יותר תכלול גם איום על רכושו, על פרנסתו, על דתו ועל סיכויי המשכיותו. ההיסטוריה מלמדת כי מתוך הנואשות של איום קיומי עשוי לפרוץ שטף של יצירתיות, מקוריות וחדשנות מהפכנית שמשנות לעיתים את פני העולם. זהו כוחה הטוטלי של ההישרדות – אולי הכוח האנושי החזק בעולם. כך למשל, את יצירתו של הרודוטוס היווני, שנחשב לאבי ההיסטוריוגרפיה העולמית, הניע אירוע הישרדותי רב עוצמה – המלחמה עם האויב הפרסי, אשר איימה למוטט את כל החשוב והיקר בחיי עמו. דוגמאות נוספות מהעבר הרחוק והקרוב ניתן למצוא בספרי ההיסטוריה ובארכיוני העיתונות.
הסכנה הקיומית ופתרונה האפשרי
מה הייתה אותה סכנה קיומית שכה אתגרה את אבותינו הקדומים? מדובר ברצף של איומים ושל אסונות שהשתנו לאורך הדורות. למשל, האיום הגדול שיצר את המקור הראשון של התורה הייתה האימפריה האשורית, אשר הטילה את חיתתה על המזרח הקדום כולו, הגלתה עמים שלמים והחריבה ארצות וממלכות. זה האיום שריחף מעל ממלכת ישראל הצפונית במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה, לאחר שחלקה הצפוני נקרע ממנה והוגלה לאשור עוד קודם לכן. כדי להציל את שארית הממלכה הצפונית מגורל של חורבן ושל גלות, נכתב מדריך הישרדות.
מדובר בחיבור מהפכני הן מבחינת תוכנו הן מבחינת סוגתו הספרותית. זאת משום שטרם כתיבתו לא עלו על הכתב נרטיבים, כלומר, רצף סיפורים רבי עלילות ועתירי דרמות וגיבורים מרתקים, אלא בעיקר שירים עלילתיים, קבצי חוקים וכרונולוגיות מלכותיות. זה היה החיבור הכתוב (או "מקור" כפי שהוא מכונה במחקר המקראי) הראשון מבין ארבעת המקורות, אשר לימים נערכו, נתפרו ונארגו יחדיו למגילה ארוכה אחת. מגילה זו חולקה מאוחר יותר לחמש מגילות נפרדות מטעמי נוחות ופרקטיות, ואלה הם חמשת חומשי תורה הנמצאים היום בידינו.
הישרדות העם הייתה תלויה בקיום תנאי אחד שעובר כחוט השני במקרא כולו: בעבודה ובסגידה לאל אחד בלבד – יהוה! לרבים תיראה הדרישה הזו מובנת מאליה, שהרי עם ישראל הוא עם יהוה. בפועל התברר שכאשר יצר האל את האדם, הוא שכח לצרוב בגנים שלו את ההכרה בבוראו ואת החובה לעובדו לבדו. התוצאה של מחדל זה הייתה קשה. עם יהוה החל לפזול לצדדים והעדיף לסגוד גם לאלים נוספים, בעיקר כנעניים, ובמיוחד לאל בעל, אל הגשמים והסערות הכנעני[3], ולאלות אשרה ועשתורת שהיו אלילות פריון פופולריות.
השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע נבחרה דווקא עבודת "יהוה לבדו" כבסיס להצלת עם ישראל? מהו אותו גרעין הישרדותי הגלום בה? גם כאן התשובה פשוטה להפליא – מוסר[4] וצדק חברתי. מחברי מדריך ההישרדות הבינו כי המפתח החשוב ביותר להישרדות הוא חיים מוסריים המושתתים על משפט ועל צדק חברתי; באין מוסר ייפול עם ושחיתות ברוב רועץ. מי שהבינו היטב את התובנה ההישרדותית הזו היו נביאי התקופה: עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיהו ועוד. יותר מכולם היטיב לתאר זאת ישעיהו בן אמוץ: "לָמָּה לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים... חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה... אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר" (ישעיהו א', י"א–כ').
המצב המוסרי, החברתי והמשפטי בממלכות ישראל ויהודה של שלהי תקופת המלוכה (700–750 לפנה"ס לערך) היה בשפל המדרגה. עשירי העם היטו משפט, לקחו שוחד, ניצלו, עשקו ורוצצו את השכבות החלשות, שהפכו לעבדים ולשפחות, לאחר שנאלצו למכור את נחלת אבותיהם. כדי לכפר על פשעיהם המוסריים, הרבו העשירים להקריב קורבנות ולהקפיד על שמירת השבת והמועדים. זו הייתה בעיניהם פוליסת ביטוח החיים האולטימטיבית שתציל אותם ביום הדין. הנזק המצטבר של פשעים אלה הוא כפול ומכופל. מעבר לפגיעה הכלכלית בהמוני העם, זהו גם מצב מסוכן ביותר מבחינה הישרדותית. ההיסטוריה מלמדת ששחיתות, מוסר ירוד וחוסר צדק חברתי היו מהסיבות העיקריות להתמוטטות אימפריות, אשר אולי היו חזקות מבחינה צבאית, אך חלשות ורקובות מבחינה מוסרית וחברתית. לא מעט נימוקים תומכים בטענה זו, אולם בדיון זה נסתפק בשניים. ראשית, החוק והמוסר הם הדבק המחבר אנשים לקהילתם ולארצם ומאפשר לקיים חיי יום יום תקינים. כשהדבק מתרופף הכאוס משתלט, ואיתו נעלמים גם רוח ההקרבה והנאמנות החשובים כל כך בעיתות מצוקה. שנית, שכבת עילית קטנה ומקורבת שצברה את הונה בדרכי רמייה ועושק, נוטה להאמין שטובתה האישית היא גם טובת הכלל. קבוצה זו היא גם מי שמשלמת בדרך כלל את מרבית המיסים לאוצר המלך המקומי ולאוצר הריבון האימפריאלי. מכאן שהיא בעלת אינטרס ברור למרוד באימפריה האזורית ולנסות להשתחרר מתשלום המיסים המעיק. מרד בעולם העתיק היה הימור מסוכן על עתיד הממלכה, כי כישלון משמעו חורבן וגלות כמעט ודאיים. אין מצב מסוכן מזה להישרדות ממלכה אשר בראשה עומד שליט חלש הנתמך בידי קבוצת אינטרסנטים מושחתים ונצלניים.
עקב חשיבות העניין נחזור ונשאל מדוע התעקשו מחברי מדריך ההישרדות דווקא על עבודת יהוה לבדו ולא למשל על עבודת אלי כנען, מצרים או אשור? מהו היתרון ההישרדותי הגלום בעבודת יהוה לבדו? עשרות עדויות במקרא מצביעות על כך שפולחן יהוה נתפס המוסרי שבין הפולחנים. סגולה זו בולטת גם בחוקי התורה ("צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", דברים ט"ז, כ') וגם ובעיקר בספרות הנבואה של סוף בית ראשון, שאחד מתפקידיה המרכזיים היה תוכחת העם על עזיבת יהוה והוקעת השחיתות המוסרית והחברתית. כך למשל, דורש הנביא עמוס: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה', כ"ד); הנביא הושע מחרה מחזיק אחריו בשם יהוה: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו', ו'), וגם: "... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב', כ"א); ישעיהו בן אמוץ מבקש מעמו: "רָחֲצוּ, הִזַּכּוּ... שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', ט"ז–י"ז); ומסכם מיכה המורשתי המפליג בשבח הטוב והרצוי בעיני האל: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
המוסריות בדת יהוה בולטת עוד יותר לאור חולשתם המוסרית של דתות עמי הסביבה, ובעיקר הכנענים. במזמור פ"ב בספר תהילים, שאותו היו הלוויים שרים בבית המקדש, נוזף יהוה באלי כנען: "עַד־מָתַי תִּשְׁפְּטוּ־עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ־סֶלָה. שִׁפְטוּ־דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" (פסוקים ב'–ג', שם). סיפור כרם נבות היזרעאלי, בספר מלכים א' פרק כ"א, הוא דוגמה טובה עוד יותר. בשיאה של הדרמה המקראית תוקף אליהו הנביא את אחאב מלך ישראל על כי חשק בכרם של שכנו נבות היזרעאלי, וכשהאחרון סירב למוכרו לו, אישר בשתיקה לתפור לו תיק, להוציאו להורג ולרשת את כרמו. אולם קריאה מעמיקה בסיפור, המזכיר סצנה בסדרת הטלוויזיה "בית הקלפים", מגלה אמת אחרת: האדם הרע באמת בסיפור הוא בעצם אישה. זוהי איזבל הכנענית, בת אתבעל מלך צידון, היוזמת והמבצעת את הפללתו ואת רציחתו של נבות, בעוד בעלה המלך עומד בצד ושותק. קשה להתעלם מהמסר החד משמעי של הסיפור: אצל הכנענים הטיית משפט ורצח הם מעשים לגיטימיים, כשמדובר באנשים מיוחסים. לעומתם, אחאב מלך ישראל, אשר חונך כביכול על ברכי דת יהוה המוסרית, מקבל את זכותו של אדם לסרב לוותר על אדמת אבותיו ואינו עושק אותו בדרכי רמייה.
אם כן, הבעיה ההישרדותית שעלתה במלוא חריפותה הייתה איך משכנעים עם שלם לעבוד את יהוה לבדו ולנטוש את אלי כנען הפופולריים? אנשי ההגות החרדים לעתיד עמם לא היו אנשי צבא. כלי נשקם היו הנוצה, הקולמוס והדיו. כדי להוציא לפועל את מפעל ההישרדות, הם עשו שימוש במנוף היעיל ביותר בעולם ליצירת שיתוף פעולה רחב ולשינוי מציאות – הכתב[5]. הם העלו על הכתב את הרעיונות ואת האסמכתאות שלדעתם עשויים היו לשכנע את העם לעבוד את יהוה לבדו ולהציל את נפשם. חיבור זה היה השלב הראשון ביצירת תורת ישראל שלאחריו נכתבו חיבורים נוספים בעלי אותו ייעוד. השם הראוי והנכון לחיבורים אלה הוא: מדריך ההישרדות של עם ישראל. לא ביום אחד נכתבו החיבורים ולא ביום אחד גובש תוכנם. הם נכתבו במספר שלבים מדורגים בשיטת ניסוי וטעייה החל מסוף המאה השמינית לפנה"ס.
נתחיל אפוא את מסענו בהיכרות מעמיקה עם מדריך ההישרדות הראשון מתוך ארבעה, אשר במחקר המקראי נהוג לכנותו המקור האלוהיסטי.
אתנחתא
המחשה לציווי מוסרי־חברתי בספר דברים כ"ה, י"ג:
”לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה”
התמונות הבאות מבהירות את הפסוק הסתום ומשמשות המחשה חיה למצב המוסרי והחברתי הירוד בסוף תקופת בית ראשון בממלכת יהודה. בתמונה הימנית נראית משקולת אבן שמשקלה אמור להיות "בקע" – 5.6 גרם, שהוא חצי שקל. במרכז נראית המשקולת החצי כיפתית ממבט על, ועליה הכיתוב "בקע" בכתב העברי הקדום – עדות להיותה משקולת. דא עקא שמשקלה של משקולת זו הוא 6.6 גרם, כלומר, גרם שלם יותר מהמשקל שנקוב עליה. לעומת זאת, המשקולת השמאלית זהה לה בצורתה, ומשקלה הוא בדיוק 5.6 גרם. השוני במשקלים נועד למטרה אחת: רמאות ועושק. הסוחר שהחזיק אותן בכיסו השתמש במשקולת הכבדה יותר כאשר קנה חתיכת מתכת יקרה, כגון כסף, שאותה בצעו ממטיל גדול (בצע כסף). בדרך זו שילם הסוחר עבור 5.6 גרם, אך זכה בבצע במשקל 6.6 גרם. לעומת זאת, כאשר מכר מתכת השתמש, כמובן, במשקולת הקלה יותר.
המחשה למוסר הירוד בממלכת ישראל ערב חורבנה, על פי הנביא עמוס בפרק ד’, א’–ז’: “שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרו ֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹות לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה”, ושיאם בפרק ו’, א’–ז’: “הָוֵי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן... הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם... לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים...”.
התמונה מציגה עיטור שנהב בדמות אייל, כנראה, מהעיר שומרון, בירת ממלכת ישראל, מהמאה השמינית לפנה"ס. החור בחלק השמאלי משמש בתפקיד כפול: גם מסמל את עין האייל וגם משמש חור להצמדת הקישוט לרהיט שלו נועד. עיטורים דומים עיטרו את מיטותיהם ואת רהיטיהם של עשירי שומרון אשר רכשו את עושרם באמצעות עושק ורציצת נתיניהם. מצב זה של אובדן מוסרי מוחלט יוביל, לדברי הנביא, לאובדן ארצם ועתידם.
הערות
1 הררי, י. נ. (2011). קיצור תולדות האנושות, הוצאת כנרת זמורה דביר. עמוד 118.
2 על ההבדל בין הגישה המסורתית לגישה המדעית בחקר המקרא – ראה בהערות שבסוף הספר
3 חקלאות המושקית במי גשמים נקראת גם בימינו חקלאות בעל.
4 מהו מוסר? המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 50 פעמים, בעיקר בספרי הנבואה ובספר משלי, במובן של לקח, אזהרה ותוכחה על עבירות חברתיות ודתיות. מקור המילה מוסר הוא בשורש העברי י-ס-ר, שממנו נגזרת, ולא במקרה, גם המילה ייסורים. ללא מוסר אין אריכות ימים ואין ירושת הארץ, כפי שעולה בבירור מחומש דברים י"א פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת־בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֶת־מוּסַר יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֶת־גָּדְלוֹ אֶת־יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה", ובפסוקים ח'–ט': "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ... וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם...". לשיטתי, בהיבט חברתי-דתי המוסר הוא, בין היתר, סכום ההכרעות הערכיות שבכוחן לספק צדק משפטי, שמירה על זכות הקניין הפרטי, אי פגיעה בחיי אדם ובחירותו כל עוד אינו פוגע באחרים, ושוויון חברתי בסיסי בלי אפליה.
5 הררי, י. נ. (2015). ההיסטוריה של המחר, הוצאת כנרת זמורה דביר. עמודים 173, 176, 189 ועוד.

פתח דבר
טענות וקושיות
"לגבי המדע המודרני אין דבר כזה "אמת ברורה מאליה". כל אמת חייבת בהוכחה, וכל אמת היא רק תיאוריה זמנית שבמוקדם או במאוחר תוחלף על ידי תיאוריה טובה יותר" (פרופ' יובל נח הררי, קיצור תולדות האנושות[1])
זהו סיפורו של עם עתיק. עם שמורשתו ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים. עם מבורך וגם מקולל. עם קשה עורף אשר עמד מול איומים קיומיים רבים ויכול להם. סיפור הישרדותו הוא עניינו של הספר הזה.
טענתי העיקרית היא כי ראשית ישראל וכל נכסי הדת, הפולחן והתרבות של עם ישראל הם פועל יוצא של איומים קיומיים שאיימו עליו ושל מדריכי ההישרדות שנוצרו כדי להתמודד איתם. בכור היתוך זה נולד עם ישראל הקדום, נוצרו המקורות אשר נערכו מאוחר יותר והפכו לחמשת חומשי התורה, והתגבשו סיפורי התורה ומצוותיה, השבת, התפילין, המילה, המשנה והתלמוד, המיסטיקה היהודית ונכסים רבים נוספים. רובם התקדשו וקיימים עימנו עד היום. חלקם השפיעו ועדיין משפיעים השפעה מכרעת על התרבות המערבית כולה.
על כל מי שמבקש לאתגר את הגישה המסורתית למקרא[2] בשאלות יסוד, כגון מי כתב את התורה, למה ומתי, וכן לבחון מחדש את ראשית ישראל ואת תהליכי התפתחותו הדתית והחומרית – מוטלת חובה להציע אלטרנטיבה ראויה. על אלטרנטיבה זו להתכתב היטב עם הטקסט המקראי, אך גם עם ממצאים היסטוריים וארכאולוגיים מבוססים, עם ההיגיון ועם השכל הישר, ועליה להתחשב באילוצים כלכליים, טכניים ופרקטיים שניהלו ושעדיין מנהלים את חיי היום יום של כל בני האדם. ברור שעל תיאוריה כזו לאמץ דרך חשיבה מדעית, וחשוב שתהיה פשוטה, נגישה ומובנת לכול. תחת כל האילוצים האלה – מה טבעי יותר מאשר לנסות לאתר מכנה משותף אחד ויחיד, ככל שיש כזה, אשר בכוחו לתאר את הולדת עם ישראל ואת יצירת כל אוצרותיו התרבותיים, הרוחניים והחומריים. התמודדות עם אתגר זה היא ליבו של הספר הזה.
אינני מתיימר להמציא את הגלגל וגם לא את העגלה, אלא רק לשנות מעט את כיוון נסיעתה. היקף המחקר הביקורתי שהתפתח בעשרות השנים האחרונות הוא עצום, ואין סיבה שלא להסתמך על תיאוריות או על חלקי תיאוריות אשר הוכחו מבוססות. החידוש כאן הוא ביצירת נקודת מבט מקורית המאמצת את מה שכבר נחקר ומוסיפה עליו נדבכים וזוויות ראייה חדשות. במילים אחרות, ספר זה מתיימר לבחון את ראשית ישראל ואת התפתחות נכסיו המכוננים באמצעות ראייה חדשה שטרם נחקרה: ראייה הישרדותית, פרקטית וכלכלית (ראשי תיבות הפ"ך). ראיית הדברים דרך משקפיים אלה, יחד עם שימוש מושכל ומידתי בגשרים מלאכותיים או דמיוניים להשלמת פערים, עשויה ליצור תמונה רחבה וכוללת יותר מאשר זו שנודעה עד כה.
מסיבות מתודיות בחרתי לפתוח את הדיון בשאלת השאלות בחקר המקרא: מי כתב את התורה ומדוע? תשובה מקיפה לשאלה זו היא הציר שסביבו נעה התיאוריה כולה, ומשם נשייט אחורה וקדימה בזמן.
תורת ישראל נפתחת בסיפורי בריאת העולם ובריאת האדם, ומייד אחריהם סיפור גן עדן, קין והבל ואבות האנושות, המבול, סיפורי האבות והברית שכרתו עם האל, הירידה מצרימה, העבדות וגזרות פרעה, סיפורי משה רבנו ויציאת מצרים, מעמד הר סיני ועשרת הדיברות, בניית המשכן וכליו במדבר, סיפור המרגלים וסיפורי בלעם. תורת ישראל מסתיימת במות משה ובהעברת שרביט ההנהגה ליורשו יהושע בן נון. בין הסיפורים השונים (בעיקר בחומשים שמות, ויקרא, במדבר ודברים) מפורטות מצוות רבות שמטיל האל על עם ישראל באמצעות עבדו - שליחו, משה רבנו.
השערת המקורות (ומה אני למד ממנה)
בניגוד לאמונה המסורתית, שלפיה תורת ישראל היא תורה אלוהית, אחידה ורציפה, התגבשה במאה ה־19 תיאוריה חלופית שזכתה לשם 'השערת המקורות' או 'השערת התעודות'. את התיאוריה המהפכנית גיבש והציג חוקר המקרא הגרמני יוליוס וולהאוזן בספרו "אקדמות לתורת ישראל". בבסיס התיאוריה הביקורתית מונחת ההשערה כי תורת ישראל נכתבה על ידי ארבעה מקורות אנושיים שונים שכונו בשמות: המקור האלוהיסטי, המקור היהוויסטי, המקור הכוהני והמקור הדבריימי (דויטרונומיסטי). ארבעת המקורות האלה נערכו וקובצו למגילה אחת ארוכה על ידי עורך מאוחר, ואחר כך, מסיבות של נוחות השימוש, חולקה המגילה לחמישה חומשים נפרדים. בהכללה גסה, אלה השלבים העיקריים שהולידו את תורת ישראל.
יתרונה הגדול של התיאוריה הוא ביצירת הסבר אחד ויחיד לארבעת הקשיים הגדולים שפוגמים באחדות התורה ובהבנתה: הכפילויות, הסתירות, קטיעת רצף הסיפורים והבדלי ביטוי וסגנון; סיבת־על אחת לעומת עשרות הסברים, תירוצים ואקרובטיקה פרשנית שהעלו חכמי ישראל במהלך הדורות, כאילו הייתה תורת ישראל חידת היגיון ענקית ולא תורת חיים אחידה, נגישה, פשוטה ומובנת לכל.
השערת המקורות וממשיכיה לא הסתפקו ביצירת הסבר יחיד, כולל ומבוסס לארבעת הקשיים הללו ולשאלה איך חוברה התורה. הם התיימרו גם להציע פתרון לשאלות ההמשך המתבקשות, כגון מי כתב את המקורות? איפה? מתי? מי היה הראשון? והאם הכירו זה את זה? מהשערת המקורות נגזרו תיאוריות נוספות, שהחשובות שבהן הן חקר הסוגות, שיטת תולדות המסורות ותורת הבחינות.
את קביעתה הבסיסית של ההשערה – לפיה, התורה מורכבת מארבעה מקורות אנושיים שונים – אני מקבל ללא עוררין, זאת משום שכל מקור, לאחר שהופרד בזהירות משכניו, מתאפיין ברציפות ובאחידות לשונית כמעט ללא סתירות וללא כפילויות מהותיות. לעומת זאת, על שאר קביעותיה של השערת המקורות אני חולק ובגדול. שורש המחלוקת טמון בסיבה שהביאה לכתיבת המקורות ובהשלכות מרחיקות הלכת שהיו לה על עם ישראל.
תמצית התיאוריה
טענתי המרכזית היא שסיבת־על אחת ויחידה התניעה את התהליכים אשר הולידו בסופם:
- את עם ישראל הקדום
- את ארבעת המקורות שיצרו את תורת ישראל
- את הסיפורים המכוננים שבתורה, כולל סיפורי הבריאה, האבות ויציאת מצרים
- את הנ"ך (נביאים וכתובים שיחד עם התורה מרכיבים את התנ"ך)
- את הולדת הכהונה הישראלית ואת התבססותה
- את הולדת המוסדות המכוננים של הזמן המקודש – השבת והחגים
- את קורותיו של המנהיג המשפיע בהיסטוריה – משה רבנו
- את הכלים ואת האביזרים המקודשים, כמו מנורת שבעת הקנים, התפילין ועוד
- את הסיבה להישרדותו של עם ישראל בגלות בבל ובגלות בית שני
- את יצירת המיסטיקה היהודית ואת מפעל פרשנות התורה, כולל המשנה והתלמוד
- ועוד אירועים מכוננים בתולדות עם ישראל והאנושות
מפתיע ככל שזה נשמע, מתברר שכל האירועים האלה נולדו מסיבה אחת ויחידה, סיבה שהניעה תהליך מרחיק לכת, אשר הוביל בסופו להתפתחות של התרבות המערבית כולה. למרות היומרה הרבה שהיא נושאת על גבה, הסיבה הזו פשוטה מאוד. ניתן להגדירה במילה אחת המסכמת את תכליתה: הישרדות!
שלושה גיבורים יש לסיפור הישרדות זה: עם ישראל, אלוהי ישראל ומדריך ההישרדות של עם ישראל. בספר זה ננסה לבחון את חלקם ואת תרומתם להישרדותו המופלאה של עם הספר.
מהי הישרדות
למה בדיוק אנו מתכוונים כשאנו מדברים על הישרדות? מילון אבן שושן מגדיר את הפועל 'שרד' כך: "ניצל מאסון, נשאר, נותר". לפיכך הישרדות היא דרך להגנה ולהצלה של בני אדם כדי שהמצב המסוכן שבו הם שרויים ישתפר או לא יורע. לדעתי, זוהי הגדרה חלקית ולא מספקת.
הישרדות, בניגוד לתוכנית ריאליטי בטלוויזיה, היא מצב הנובע מאיום קיומי אמיתי המאיים על חיי יחיד, קבוצה או עם שלם. הגדרה רחבה יותר תכלול גם איום על רכושו, על פרנסתו, על דתו ועל סיכויי המשכיותו. ההיסטוריה מלמדת כי מתוך הנואשות של איום קיומי עשוי לפרוץ שטף של יצירתיות, מקוריות וחדשנות מהפכנית שמשנות לעיתים את פני העולם. זהו כוחה הטוטלי של ההישרדות – אולי הכוח האנושי החזק בעולם. כך למשל, את יצירתו של הרודוטוס היווני, שנחשב לאבי ההיסטוריוגרפיה העולמית, הניע אירוע הישרדותי רב עוצמה – המלחמה עם האויב הפרסי, אשר איימה למוטט את כל החשוב והיקר בחיי עמו. דוגמאות נוספות מהעבר הרחוק והקרוב ניתן למצוא בספרי ההיסטוריה ובארכיוני העיתונות.
הסכנה הקיומית ופתרונה האפשרי
מה הייתה אותה סכנה קיומית שכה אתגרה את אבותינו הקדומים? מדובר ברצף של איומים ושל אסונות שהשתנו לאורך הדורות. למשל, האיום הגדול שיצר את המקור הראשון של התורה הייתה האימפריה האשורית, אשר הטילה את חיתתה על המזרח הקדום כולו, הגלתה עמים שלמים והחריבה ארצות וממלכות. זה האיום שריחף מעל ממלכת ישראל הצפונית במחצית השנייה של המאה השמינית לפני הספירה, לאחר שחלקה הצפוני נקרע ממנה והוגלה לאשור עוד קודם לכן. כדי להציל את שארית הממלכה הצפונית מגורל של חורבן ושל גלות, נכתב מדריך הישרדות.
מדובר בחיבור מהפכני הן מבחינת תוכנו הן מבחינת סוגתו הספרותית. זאת משום שטרם כתיבתו לא עלו על הכתב נרטיבים, כלומר, רצף סיפורים רבי עלילות ועתירי דרמות וגיבורים מרתקים, אלא בעיקר שירים עלילתיים, קבצי חוקים וכרונולוגיות מלכותיות. זה היה החיבור הכתוב (או "מקור" כפי שהוא מכונה במחקר המקראי) הראשון מבין ארבעת המקורות, אשר לימים נערכו, נתפרו ונארגו יחדיו למגילה ארוכה אחת. מגילה זו חולקה מאוחר יותר לחמש מגילות נפרדות מטעמי נוחות ופרקטיות, ואלה הם חמשת חומשי תורה הנמצאים היום בידינו.
הישרדות העם הייתה תלויה בקיום תנאי אחד שעובר כחוט השני במקרא כולו: בעבודה ובסגידה לאל אחד בלבד – יהוה! לרבים תיראה הדרישה הזו מובנת מאליה, שהרי עם ישראל הוא עם יהוה. בפועל התברר שכאשר יצר האל את האדם, הוא שכח לצרוב בגנים שלו את ההכרה בבוראו ואת החובה לעובדו לבדו. התוצאה של מחדל זה הייתה קשה. עם יהוה החל לפזול לצדדים והעדיף לסגוד גם לאלים נוספים, בעיקר כנעניים, ובמיוחד לאל בעל, אל הגשמים והסערות הכנעני[3], ולאלות אשרה ועשתורת שהיו אלילות פריון פופולריות.
השאלה המתבקשת היא, כמובן, מדוע נבחרה דווקא עבודת "יהוה לבדו" כבסיס להצלת עם ישראל? מהו אותו גרעין הישרדותי הגלום בה? גם כאן התשובה פשוטה להפליא – מוסר[4] וצדק חברתי. מחברי מדריך ההישרדות הבינו כי המפתח החשוב ביותר להישרדות הוא חיים מוסריים המושתתים על משפט ועל צדק חברתי; באין מוסר ייפול עם ושחיתות ברוב רועץ. מי שהבינו היטב את התובנה ההישרדותית הזו היו נביאי התקופה: עמוס, הושע, מיכה, ישעיהו, ירמיהו ועוד. יותר מכולם היטיב לתאר זאת ישעיהו בן אמוץ: "לָמָּה לִּי רֹב־זִבְחֵיכֶם יֹאמַר יְהֹוָה שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים... חִדְלוּ הָרֵעַ. לִמְדוּ הֵיטֵב דִּרְשׁוּ מִשְׁפָּט אַשְּׁרוּ חָמוֹץ שִׁפְטוּ יָתוֹם רִיבוּ אַלְמָנָה... אִם־תֹּאבוּ וּשְׁמַעְתֶּם טוּב הָאָרֶץ תֹּאכֵלוּ.וְאִם־תְּמָאֲנוּ וּמְרִיתֶם חֶרֶב תְּאֻכְּלוּ כִּי פִּי יְהֹוָה דִּבֵּר" (ישעיהו א', י"א–כ').
המצב המוסרי, החברתי והמשפטי בממלכות ישראל ויהודה של שלהי תקופת המלוכה (700–750 לפנה"ס לערך) היה בשפל המדרגה. עשירי העם היטו משפט, לקחו שוחד, ניצלו, עשקו ורוצצו את השכבות החלשות, שהפכו לעבדים ולשפחות, לאחר שנאלצו למכור את נחלת אבותיהם. כדי לכפר על פשעיהם המוסריים, הרבו העשירים להקריב קורבנות ולהקפיד על שמירת השבת והמועדים. זו הייתה בעיניהם פוליסת ביטוח החיים האולטימטיבית שתציל אותם ביום הדין. הנזק המצטבר של פשעים אלה הוא כפול ומכופל. מעבר לפגיעה הכלכלית בהמוני העם, זהו גם מצב מסוכן ביותר מבחינה הישרדותית. ההיסטוריה מלמדת ששחיתות, מוסר ירוד וחוסר צדק חברתי היו מהסיבות העיקריות להתמוטטות אימפריות, אשר אולי היו חזקות מבחינה צבאית, אך חלשות ורקובות מבחינה מוסרית וחברתית. לא מעט נימוקים תומכים בטענה זו, אולם בדיון זה נסתפק בשניים. ראשית, החוק והמוסר הם הדבק המחבר אנשים לקהילתם ולארצם ומאפשר לקיים חיי יום יום תקינים. כשהדבק מתרופף הכאוס משתלט, ואיתו נעלמים גם רוח ההקרבה והנאמנות החשובים כל כך בעיתות מצוקה. שנית, שכבת עילית קטנה ומקורבת שצברה את הונה בדרכי רמייה ועושק, נוטה להאמין שטובתה האישית היא גם טובת הכלל. קבוצה זו היא גם מי שמשלמת בדרך כלל את מרבית המיסים לאוצר המלך המקומי ולאוצר הריבון האימפריאלי. מכאן שהיא בעלת אינטרס ברור למרוד באימפריה האזורית ולנסות להשתחרר מתשלום המיסים המעיק. מרד בעולם העתיק היה הימור מסוכן על עתיד הממלכה, כי כישלון משמעו חורבן וגלות כמעט ודאיים. אין מצב מסוכן מזה להישרדות ממלכה אשר בראשה עומד שליט חלש הנתמך בידי קבוצת אינטרסנטים מושחתים ונצלניים.
עקב חשיבות העניין נחזור ונשאל מדוע התעקשו מחברי מדריך ההישרדות דווקא על עבודת יהוה לבדו ולא למשל על עבודת אלי כנען, מצרים או אשור? מהו היתרון ההישרדותי הגלום בעבודת יהוה לבדו? עשרות עדויות במקרא מצביעות על כך שפולחן יהוה נתפס המוסרי שבין הפולחנים. סגולה זו בולטת גם בחוקי התורה ("צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת־הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ", דברים ט"ז, כ') וגם ובעיקר בספרות הנבואה של סוף בית ראשון, שאחד מתפקידיה המרכזיים היה תוכחת העם על עזיבת יהוה והוקעת השחיתות המוסרית והחברתית. כך למשל, דורש הנביא עמוס: "וְיִגַּל כַּמַּיִם מִשְׁפָּט וּצְדָקָה כְּנַחַל אֵיתָן" (עמוס ה', כ"ד); הנביא הושע מחרה מחזיק אחריו בשם יהוה: "כִּי חֶסֶד חָפַצְתִּי וְלֹא־זָבַח וְדַעַת אֱלֹהִים מֵעֹלוֹת" (הושע ו', ו'), וגם: "... וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים" (הושע ב', כ"א); ישעיהו בן אמוץ מבקש מעמו: "רָחֲצוּ, הִזַּכּוּ... שִׁפְטוּ יָתוֹם, רִיבוּ אַלְמָנָה" (ישעיהו א', ט"ז–י"ז); ומסכם מיכה המורשתי המפליג בשבח הטוב והרצוי בעיני האל: "הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה־טּוֹב וּמָה־יְהֹוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם־עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם־אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו', ח').
המוסריות בדת יהוה בולטת עוד יותר לאור חולשתם המוסרית של דתות עמי הסביבה, ובעיקר הכנענים. במזמור פ"ב בספר תהילים, שאותו היו הלוויים שרים בבית המקדש, נוזף יהוה באלי כנען: "עַד־מָתַי תִּשְׁפְּטוּ־עָוֶל וּפְנֵי רְשָׁעִים תִּשְׂאוּ־סֶלָה. שִׁפְטוּ־דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" (פסוקים ב'–ג', שם). סיפור כרם נבות היזרעאלי, בספר מלכים א' פרק כ"א, הוא דוגמה טובה עוד יותר. בשיאה של הדרמה המקראית תוקף אליהו הנביא את אחאב מלך ישראל על כי חשק בכרם של שכנו נבות היזרעאלי, וכשהאחרון סירב למוכרו לו, אישר בשתיקה לתפור לו תיק, להוציאו להורג ולרשת את כרמו. אולם קריאה מעמיקה בסיפור, המזכיר סצנה בסדרת הטלוויזיה "בית הקלפים", מגלה אמת אחרת: האדם הרע באמת בסיפור הוא בעצם אישה. זוהי איזבל הכנענית, בת אתבעל מלך צידון, היוזמת והמבצעת את הפללתו ואת רציחתו של נבות, בעוד בעלה המלך עומד בצד ושותק. קשה להתעלם מהמסר החד משמעי של הסיפור: אצל הכנענים הטיית משפט ורצח הם מעשים לגיטימיים, כשמדובר באנשים מיוחסים. לעומתם, אחאב מלך ישראל, אשר חונך כביכול על ברכי דת יהוה המוסרית, מקבל את זכותו של אדם לסרב לוותר על אדמת אבותיו ואינו עושק אותו בדרכי רמייה.
אם כן, הבעיה ההישרדותית שעלתה במלוא חריפותה הייתה איך משכנעים עם שלם לעבוד את יהוה לבדו ולנטוש את אלי כנען הפופולריים? אנשי ההגות החרדים לעתיד עמם לא היו אנשי צבא. כלי נשקם היו הנוצה, הקולמוס והדיו. כדי להוציא לפועל את מפעל ההישרדות, הם עשו שימוש במנוף היעיל ביותר בעולם ליצירת שיתוף פעולה רחב ולשינוי מציאות – הכתב[5]. הם העלו על הכתב את הרעיונות ואת האסמכתאות שלדעתם עשויים היו לשכנע את העם לעבוד את יהוה לבדו ולהציל את נפשם. חיבור זה היה השלב הראשון ביצירת תורת ישראל שלאחריו נכתבו חיבורים נוספים בעלי אותו ייעוד. השם הראוי והנכון לחיבורים אלה הוא: מדריך ההישרדות של עם ישראל. לא ביום אחד נכתבו החיבורים ולא ביום אחד גובש תוכנם. הם נכתבו במספר שלבים מדורגים בשיטת ניסוי וטעייה החל מסוף המאה השמינית לפנה"ס.
נתחיל אפוא את מסענו בהיכרות מעמיקה עם מדריך ההישרדות הראשון מתוך ארבעה, אשר במחקר המקראי נהוג לכנותו המקור האלוהיסטי.
אתנחתא
המחשה לציווי מוסרי־חברתי בספר דברים כ"ה, י"ג:
”לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה”
התמונות הבאות מבהירות את הפסוק הסתום ומשמשות המחשה חיה למצב המוסרי והחברתי הירוד בסוף תקופת בית ראשון בממלכת יהודה. בתמונה הימנית נראית משקולת אבן שמשקלה אמור להיות "בקע" – 5.6 גרם, שהוא חצי שקל. במרכז נראית המשקולת החצי כיפתית ממבט על, ועליה הכיתוב "בקע" בכתב העברי הקדום – עדות להיותה משקולת. דא עקא שמשקלה של משקולת זו הוא 6.6 גרם, כלומר, גרם שלם יותר מהמשקל שנקוב עליה. לעומת זאת, המשקולת השמאלית זהה לה בצורתה, ומשקלה הוא בדיוק 5.6 גרם. השוני במשקלים נועד למטרה אחת: רמאות ועושק. הסוחר שהחזיק אותן בכיסו השתמש במשקולת הכבדה יותר כאשר קנה חתיכת מתכת יקרה, כגון כסף, שאותה בצעו ממטיל גדול (בצע כסף). בדרך זו שילם הסוחר עבור 5.6 גרם, אך זכה בבצע במשקל 6.6 גרם. לעומת זאת, כאשר מכר מתכת השתמש, כמובן, במשקולת הקלה יותר.
המחשה למוסר הירוד בממלכת ישראל ערב חורבנה, על פי הנביא עמוס בפרק ד’, א’–ז’: “שִׁמְעוּ הַדָּבָר הַזֶּה פָּרו ֹת הַבָּשָׁן אֲשֶׁר בְּהַר שֹׁמְרוֹן הָעֹשְׁקוֹת דַּלִּים הָרֹצְצוֹת אֶבְיוֹנִים הָאֹמְרֹות לַאֲדֹנֵיהֶם הָבִיאָה וְנִשְׁתֶּה”, ושיאם בפרק ו’, א’–ז’: “הָוֵי הַשַּׁאֲנַנִּים בְּצִיּוֹן וְהַבֹּטְחִים בְּהַר שֹׁמְרוֹן... הַשֹּׁכְבִים עַל־מִטּוֹת שֵׁן, וּסְרֻחִים עַל־עַרְשׂוֹתָם... לָכֵן עַתָּה יִגְלוּ בְּרֹאשׁ גֹּלִים...”.
התמונה מציגה עיטור שנהב בדמות אייל, כנראה, מהעיר שומרון, בירת ממלכת ישראל, מהמאה השמינית לפנה"ס. החור בחלק השמאלי משמש בתפקיד כפול: גם מסמל את עין האייל וגם משמש חור להצמדת הקישוט לרהיט שלו נועד. עיטורים דומים עיטרו את מיטותיהם ואת רהיטיהם של עשירי שומרון אשר רכשו את עושרם באמצעות עושק ורציצת נתיניהם. מצב זה של אובדן מוסרי מוחלט יוביל, לדברי הנביא, לאובדן ארצם ועתידם.
הערות
1 הררי, י. נ. (2011). קיצור תולדות האנושות, הוצאת כנרת זמורה דביר. עמוד 118.
2 על ההבדל בין הגישה המסורתית לגישה המדעית בחקר המקרא – ראה בהערות שבסוף הספר
3 חקלאות המושקית במי גשמים נקראת גם בימינו חקלאות בעל.
4 מהו מוסר? המילה "מוסר" מופיעה בתנ"ך 50 פעמים, בעיקר בספרי הנבואה ובספר משלי, במובן של לקח, אזהרה ותוכחה על עבירות חברתיות ודתיות. מקור המילה מוסר הוא בשורש העברי י-ס-ר, שממנו נגזרת, ולא במקרה, גם המילה ייסורים. ללא מוסר אין אריכות ימים ואין ירושת הארץ, כפי שעולה בבירור מחומש דברים י"א פסוק ב': "וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת־בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא־יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא־רָאוּ אֶת־מוּסַר יְהוָֹה אֱלֹהֵיכֶם אֶת־גָּדְלוֹ אֶת־יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה", ובפסוקים ח'–ט': "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת־הָאָרֶץ... וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל־הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵיכֶם...". לשיטתי, בהיבט חברתי-דתי המוסר הוא, בין היתר, סכום ההכרעות הערכיות שבכוחן לספק צדק משפטי, שמירה על זכות הקניין הפרטי, אי פגיעה בחיי אדם ובחירותו כל עוד אינו פוגע באחרים, ושוויון חברתי בסיסי בלי אפליה.
5 הררי, י. נ. (2015). ההיסטוריה של המחר, הוצאת כנרת זמורה דביר. עמודים 173, 176, 189 ועוד.