הקדמה למהדורה עברית
ד"ר שירי דניאלס
בזמן כתיבת שורות אלה, ישראל נמצאת במלחמה. רבים מאיתנו מתמודדים עם אירועים טראומטיים באופן ישיר או עקיף, לאחר מתקפת הטרור של 7 באוקטובר.
מקור המילה טראומה ביוונית ומשמעותה — פצע. אירוע יוגדר כטראומטי כאשר מדובר במצב שבו אנחנו חשים באיום על השלמות הפיזית או הנפשית שלנו, או של היקרים ללבנו. הוא מתקיים אל מול תחושת סכנה והיעדר שליטה.
בספר ייחודי זה מנסה ד"ר מג ארול לתת מקום דווקא לטראומות ה"קטנות", אלה שמשאירות בנו פצע אף על פי שאינן מהוות איום על השלמות שלנו.
כיצד נבדלות הטראומות הקטנות מהגדולות ובאיזה אופן הן משפיעות על הרווחה הנפשית שלנו?
ד"ר מג מגדירה טראומה קטנה כחוויה שאנו יודעים באיזשהו מקום בתוכנו שהשפיעה עלינו, אך איננו נותנים לה מקום בלבנו מתוך מחשבה שאין בה די להיות ראויה לחמלה.
בעת זו בישראל, אני נתקלת בתפיסה זו לעתים קרובות. "מי אני שאפנה לער"ן לתמיכה כשיש אנשים שאיבדו את הכול?" שואלת אותי מאפרת כשאני באה להתראיין באחד האולפנים. "אין לי זכות להתבכיין," אומר לי חייל שאינו לוחם. קשה לנו להפנות רוך, תשומת לב, עדינות וקבלה כלפי עצמנו. אבל כולנו ראויים לחמלה, וכל החוויות שלנו, כל הקשיים שלנו, כולם תקפים.
אנשים בעלי רווחה נפשית גבוהה חשים שביעות רצון וסיפוק בחייהם, גישתם חיובית והם נוטים להקרין זאת על סביבתם. לעומתם, אנשים בעלי רווחה נפשית נמוכה מתמודדים לרוב עם מצוקה רגשית שעלולה להוות מכשול למערכות היחסים שהם מנהלים ולביצוע משימות יומיומיות בתחומי המשפחה, הקריירה והחברה. רווחה נפשית נמוכה פוגעת משמעותית בשמחת החיים ובתחושת המסוגלות של האדם. בדומה לבריאות הפיזית, גם רווחה נפשית היא חיונית לחיים מספקים ומאושרים.
רווחה נפשית אין פירושה רק היעדר חולי. ברפואה הקונוונציונלית קיימת נטייה להעניק טיפול למקרים החמורים ביותר. גישה זו חלחלה גם לתחום בריאות הנפש וכך נשארים אנשים רבים שאינם מרוצים מחייהם לבד במערכה משום שמצבם אינו נתפס כקשה דיו להצדיק סיוע מקצועי.
אבל המסר העיקרי של ד"ר מג, הוא שגם לטראומות הקטנות "מגיע" שיכירו בהן ובסבל שהן גורמות.
שורשיהן של טראומות קטנות רבות נעוצות בילדות. בניגוד לטראומות הגדולות, לא חייבים לגדול במשפחה מתעללת או מזניחה כדי לחוש פגיעות או חרדה. לדברי ד"ר מג, "אף אחד לא באמת עובר את ילדותו ללא פגע — וזה גם לא המצב הרצוי, כיוון שהחוויות האלה ממלאות תפקיד משמעותי בעיצוב האישיות שלנו."
טראומות קטנות שאנו סוחבים עוד מהיותנו ילדים עלולות לנבוע מתיוג משפחתי או חברתי שמלווה אותנו ומעצב את האופן שבו אנו תופסים את עצמנו כרגישים, אנוכיים או טיפשים למשל, בבגרותנו. טראומות קטנות אחרות הנוצרות בחיק המשפחה הנן רב דוריות.
טראומות קטנות רבות נובעות מתגובות של הסביבה. כך למשל, אלה המצטברות במשך שנות הלימוד במערכת החינוך ולאו דווקא נובעות מבריונות או הצקה. פעמים רבות טראומות קטנות אלה יכללו חוויות של חוסר התאמה, תחושת בדידות או חריגות. הן עשויות לכלול תגובות פוגעניות ברשת, חוויה של דחייה, התמודדות עם עקיצות, השפלות קטנות שחוזרות ללא כוונה רעה אך עם תוצאה של פגיעה, מריבה ופרֵדה מחברים לאו דווקא בהקשרים רומנטיים ועוד.
גם כאנשים מבוגרים קשרים חברתיים עלולים להיות רעילים וליצור טראומות קטנות. זאת ועוד, טראומה קטנה אחת יכולה להתגלגל לאחרת וליצור בתוכנו מצבור כואב. בעוד כל טראומה קטנה כשלעצמה לא בהכרח מובילה לתגובה חריפה, הטראומות הקטנות המצטברות יכולות לייצר אפקט דומינו עם השלכות רחבות.
התמודדות עם ציפיות ועם הנחות מוצא
סוג נוסף של טראומות קטנות נובע מאי־עמידה שלנו, לתפיסתנו, בציפיות החברתיות שהפנמנו בילדותנו ובבגרותנו. להבדיל מהשעון הביולוגי המוכר והמדובר יותר, קיים גם שעון חברתי המשקף את הציפיות החברתיות באשר למצופה מאיתנו בהלימה לגילנו. שעון חברתי מופנם מתבטא במחשבות ואמירות של "צריכים": מה אישה או גבר בגילי היו צריכים לחוות, לעשות או להשיג בשלב זה של חיינו. כשאנו חשים אכזבה, בושה ואשמה על כך שלא עמדנו בציפיות של עצמנו כפי שהפנמנו מהחברה, התוצאה יכולה להיות טראומה קטנה.
לא רק מחלות מסכנות חיים יכולות לגרום לטראומה, אלא גם כאב וסבל גופני שאין להם הסבר מניח את הדעת. אם חלינו, דומה שהסביבה וגם אנו עצמנו מזדרזים להאשים את הלחץ שאנו חווים ושוב דומה שנכשלנו במשימה — להיות רגועים ולשמור על שלווה.
גם חיוביות עלולה להיות רעילה. היא יכולה להיות מלכודת שבה הסביבה מבקשת מאיתנו "לחשוב חיובי", אך בפועל אנו מוצאים את עצמנו שקועים במחשבות נוקשות, שליליות ומכאיבות.
חיוביות רעילה, כפי שכותבת ד"ר מג, אינה נובעת מכוונה רעה. במקרים רבים היא נובעת מהיעדר כלים ומחסור במיומנויות של הקשבה פעילה, ללא שיפוטיות וללא מתן עצות. קשה לנו לשהות עם האדם הכואב בסבלו וכך אנו אצים להזכיר לו שהשמש זורחת והציפורים מצייצות או מצביעים על חצי הכוס המלאה — כשלאדם ברגע זה אין כוס בכלל.
טראומות קטנות בעידן דיגיטלי
לעידן הדיגיטלי שאנו חיים בו יש מאפיינים שמעצימים טראומות קטנות. העובדה שברשת הכול מתועד מביאה לכך כי חוויית כישלון או טעויות שעשינו ממשיכות להתקיים ברשת במשך שנים ארוכות ומהוות תזכורת לרגעים שהיינו מעדיפים לשכוח.
גם מערכות יחסים שנוצרות בעידן הדיגיטלי מחוללות אצלנו לעתים טראומות קטנות. הן מצטברות מחוויות לא נעימות הכרוכות מחיפוש אחר זוגיות ברשתות חברתיות ומהתמודדות עם דחיות בוטות וצורבות. מילים שמכות בבטן הרכה ותמונות בפלטפורמה תקשורתית שבה כל דבר מתועד ונשמר, עלולות להקשות מאוד על היכולת להתגבר על משברים ולהמשיך הלאה.
בעידן שבו מדד האטרקטיביות שלנו נמדד באמצעות מספר הלייקים ומספר העוקבים ברשתות החברתיות, כדאי להיות מודעים גם לסכנות שבהישאבות ובהתמכרות. ההשוואות החברתיות שאנחנו עורכים בעידן הרשתות משקפות לנו מציאות מעוותת שבה דומה שכולם מלבדנו מבלים וחוגגים את החיים. כך לעתים, במקום לחוש מחוברים אנו מרגישים בודדים יותר מתמיד.
היבט נוסף של הגברת חרדה וגורם אפשרי ליצירת טראומה קטנה בעידן הדיגיטלי הוא חשיפה לאירועים טראומטיים בתקשורת וברשתות החברתיות. חשיפה זו מעצימה פגיעות ויכולה אף לייצר טראומטיזציה משנית.
שינויים ולחצים
גם שינויים הם בעצם מצבי לחץ. כל שינוי מעורר לחץ כי הוא מחייב אותנו להסתגל ולהיעזר במשאבים פנימיים וחיצוניים לצורך התמודדות. משברים, צפויים ובלתי צפויים, מערערים לעתים את תחושת השליטה בחיינו ופוגעים גם בחוסן האישי שלנו, ומגבירים את תחושת החרדה ואת המצוקה הרגשית.
ההבנה כי החיים האנושיים רצופים משברים מטבעם מאפשרת לנו לעזור לעצמנו ולאחרים להתמודד עמם בהצלחה. המודעות לטראומות הקטנות וקבלתן כחלק בלתי נפרד מהחיים, יאפשרו לנו להתקיים לצדן בשלום וכן לפתח כישורי התמודדות.
התמודדות וצמיחה
ריבוי טראומות קטנות וההצטברות שלהן, עלולים לפגוע בחוסן בדומה להחלשת מערכת החיסון בעקבות הצטברות נגיפים. ואולם, באמצעות מודעות, קבלה ופעולה נכונה (מודל מק"פ שמציגה ד"ר מג בספרה), טראומות קטנות יכולות להוות בסיס לבנייה של חוסן ואף לצמיחה כאשר האדם בסופו של תהליך מפתח נוגדנים רגשיים ותעצומות נפש.
בטראומות גדולות כקטנות חשובה ההבחנה בין מה שנשלט ובין מה שמעבר לשליטתנו. הבחנה זו מאפשרת לנו מרחב פעולה בתחום עליו יש לנו שליטה — התגובה. בעוד איננו יכולים לשנות את מה שקרה, יש לנו יכולת לבחור את האופן שבו נגיב לאירועים.
אין לנו שליטה על מעשיהם ועל דעותיהם של אחרים, לא על מה שהיה וגם לא על מה שיהיה, אבל יש לנו שליטה על האופן שבו אנו מתמודדים עם מה שקורה. יש ביכולתנו ללמוד כיצד להגיב באופן בריא לקשיים, לפנות זמן למען עצמנו ולהרבות בדברים שעושים לנו טוב ומקנים לנו תחושת שייכות ומשמעות, כמו גם להימנע מגירויים שמגבירים את החרדה כמו חשיפה מרובה לאמצעי התקשורת בזמן מלחמה. יש באפשרותנו להקפיד על שעות שינה, על ניהול שִגרה, על תזונה בריאה, פעילות גופנית, חשיבה חיובית ועל נשימה עמוקה. אנחנו יכולים לצאת יותר לטבע ולמלא את המצברים. אף פעם לא מאוחר ללמוד אסטרטגיות להפחתת לחץ כמו הבעה ויצירה, תרגילי קרקוע, מיינדפולנס או דמיון מודרך. בידנו תמיד הבחירה להיות פעילים, לעזור לאחרים ולא להישאר עם הקושי לבד.
עוצמת ההקשבה
כולנו כמהים להביע את קולנו הפנימי, להיות מובנים על ידי זולתנו ולזכות בקבלה, בהערכה ובחיבה. למרות זאת, רבים מאיתנו מיומנים פחות בהקשבה לעצמנו. קל לנו יותר לזהות מה אנחנו לא רוצים בחיים מאשר לענות על השאלה למה ברגע זה אנו זקוקים יותר מכול.
היכולת להקשיב לעצמנו אינה נלמדת בתוכנית הלימודים, אולם כדי לגדול להיות מבוגרים מקשיבים אנחנו צריכים להיות מיומנים בהקשבה לעצמנו. לשם כך היינו זקוקים בילדותנו להורים שיעודדו אותנו לבטא את רגשותינו באשר הם, ללא חשש מתגובות מבטלות או מגמדות. לא כולנו זכינו לכך, אולם לעולם לא מאוחר לפתח את יכולת ההקשבה שלנו.
הקשבה לעצמנו מאפשרת מודעות לטראומות קטנות וקבלה של רגשותינו. הלגיטימציה שלנו לעצמנו להרגיש את מה שאנחנו מרגישים, מאפשרת לנו להקשיב גם לאחרים בפתיחות ללא איום ולתת להם להיות מי שהם. התעניינות באחר, הקשבה, עידוד ותמיכה בזמן הנכון (תמיד) ובמקום הנכון (בכל מקום), משדרים אכפתיות, מפחיתים בדידות ומעצימים את האדם להתמודד באופן יעיל יותר עם טראומות קטנות ועם תהפוכות בחייו הרגשיים.
התמודדות מחייבת קבלה של רגשותינו כמו שהם, ללא שיפוטיות. הלחץ, הדאגה, הכעס, האשמה או החרדה הן תגובות טבעיות ומצופות כשאנו מתמודדים עם טראומות גדולות כקטנות וההתנגדות להן יוצרת כאב. כל אחד מתמודד בדרכו. אין רגשות פסולים או לא נכונים. עצם ההקשבה והדיבור על רגשות ועל מחשבות מטרידות, מביאים לתחושת הקלה במצוקה הרגשית.
ד"ר שירי דניאלס היא המנהלת המקצועית הארצית של עמותת ער"ן, וראש החוג לייעוץ חינוכי במכללה למנהל. ד"ר דניאלס היא מומחית לניהול שיחה מסייעת, עזרה ראשונה נפשית, ייעוץ קצר מועד ודרכי התמודדות במצבי מצוקה רגשית ומשבר. היא חברה במועצה הלאומית למניעת אובדנות ובמועצה הלאומית לפוסט־טראומה במשרד הבריאות. מחברת הספרים "עוצמת ההקשבה — כיצד לסייע לסובבים אותך בזמן מצוקה רגשית ומשבר", ו"כאב אנלוגי בעידן דיגיטלי", שניהם בהוצאת מטר.
הקדמה
זה לא משהו רציני, זה לא משהו גדול... ואתם לא בדיוק מצליחים לשים על זה את האצבע, ובכל זאת... אתם עדיין מרגישים... "לא מספיק" — לא מספיק מרוצים, לא מספיק מוערכים, לא מספיק אהובים. יש לכם משפחה נחמדה בסך הכול, עבודה סבירה בסך הכול (זאת הרי רק עבודה), קבוצת חברים טובים בסך הכול. יש אוכל על השולחן, יש קורת גג, לא חם מדי ולא קר מדי, כך שבהיררכיה של הצרכים מצבכם טוב. ועם כל זאת, איכשהו אתם לא ממש מרגישים... א־ו־ש־ר. והאין זו המטרה שה"חברה" מועידה לכולנו, בין שהציווי הזה מגיע אלינו מהורים, ממורים, מחברים, במקום העבודה או למעשה בכל מקום שאליו נפנה את מבטנו?
שום דבר ממש נורא לא קרה בחיים שלכם... אבל זה בדיוק העניין: מלמדים אותנו להתעלם מ"הטראומות הקטנות" שמכרסמות בנו בהדרגה ומותירות אותנו חלולים מבפנים, עם זרם מעמקים של מלנכוליה תמידית והבלחות טורדניות של חרדה, כשהכול עטוף בסרט הנוצץ של החיים המושלמים שאנשים אחרים מציגים לראווה באינסטגרם.
רובם המוחץ של המטופלים שלי לא חוו בגיל צעיר טראומה חמורה כגון התעללות מינית או גופנית, חיים באזור מלחמה, או מותו של אדם שטיפל בהם בילדותם. אך תמיד יש לאורך הדרך שריטות זעירות וחבטות קלות שמותירות את חותמן. פצעים קטנים, כמעט סמויים מן העין בגלל הנורמות החברתיות הרווחות שמלמדות אותנו "לשמור על קור רוח ולהחזיק מעמד", מצטברים במעמקי הגרעין הרגשי שלנו ונערמים כמו תשלומי ריבית על חיובים בכרטיסי אשראי. בסופו של דבר, מצבור המשקעים הרגשיים האלה משפיע על רווחתנו הנפשית — וגם אם (עדיין) אינו מערער את כל ישותנו, רבים מאיתנו חשים בכוח הכבידה של המצבור הזה, שמשרה עלינו תשישות מתמשכת, חרדה מעיקה וחוסר ביטחון. הנטייה להתעלם מהצטברות הטראומות הקטנות כרוכה בסיכון, כיוון שבהיעדר התייחסות הן עלולות להוביל לרבות מהבעיות הבריאותיות בגוף ובנפש ששכיחותן הולכת וגוברת בימינו.
למזלנו, רובנו לא חווים "טראומות גדולות" באופן חוזר ונשנה, לפחות לא ריבוי של טראומות ופגיעות שיכולות להסביר מצוקה פסיכולוגית.
אפשר לצפות שנאבד אנשים קרובים ללבנו, כמחצית מאיתנו יתגרשו ורבים מאיתנו יסבלו מפציעות או ממחלות גופניות, וידוע שהטראומות הגדולות האלה עלולות להוביל לבעיות בבריאות הנפש, שיש להן אבחונים מוגדרים כגון חרדה ודיכאון. אבל התופעה הזאת אינה מסבירה את מה שאני רואה בקליניקה שלי מדי יום ביומו. דווקא חוויות פחות חמורות ומובהקות — כגון חוסר קשב של הורים לילדים, בריונות מצד "חברים" כביכול, השפלה מצד מורים וחברים לספסל הלימודים, חוסר יציבות עקב שינויים תכופים במקום המגורים (המלווים במעברים בין בתי ספר ומקומות עבודה), תרבות של הישגיות או קשיי פרנסה בלתי פוסקים — הן אלה שמעוררות תחושה עמומה ומנקרת בנוסח "מה הטעם לנסות בכלל?" עם זאת, דברים כמו תחושה מחורבנת רוב הזמן, דכדוך, חרדה בתפקוד גבוה ופרפקציוניזם מוגזם אינם תסמינים שיזכו לאבחון או לטיפול מצד רופא המשפחה שלכם. הם לא תואמים את הקריטריונים הברורים והמסודרים של הלקסיקונים הרפואיים, וכשהרופא ישאל אם עברתם אירועים משמעותיים כלשהם בשנה האחרונה, ייתכן בהחלט שתשובתכם תהיה שלילית. וכך אנשים נשארים מופקרים לנפשם בחיים שהם "לא ממש חמורים מספיק ובכל זאת סוחטים כל שמץ של חיוניות" — וזאת משום שאיננו מכירים בהשפעה המכרסמת של "טראומות קטנות".
אני נוהגת לכנות את החוויות האלה "טראומות קטנות", כיוון שזוהי חוויה אוניברסלית במהותה שראויה להתייחסות ולדיון בשפה המדוברת. כי הדברים הקטנים הם אלה שנותנים טעם לחיים — אך הדברים הקטנים והיומיומיים הם גם אלה ששואבים מאיתנו את החיוניות, את הניצוץ ואת הפוטנציאל שלנו. לעומת זאת, אם אנחנו רוכשים מודעות לטראומות הקטנות שלנו, אנחנו יכולים לנצל אותן לטובתנו בכך שנפתח חסינות פסיכולוגית איתנה, שתעזור לנו לשכך את ההשפעה ההרסנית של "טראומות גדולות" בעתיד.
כי יש לכם ערך ולחייכם יש טעם. הקשיבו לי — יש ויש. הרבה יותר משנדמה לכם כרגע. ועד שתסיימו לקרוא את הספר הזה, לא זו בלבד שתתחילו להאמין בכך, אלא גם החרדות והתסכולים היומיומיים האלה יתחילו להתמוסס. סמכו עלי, אני פסיכולוגית — אבל לא מהסוג שאתם אולי מתארים לעצמכם. כאן אין ספה, אין זקָנים, אין הנהונים שיפוטיים, כיוון שאין שום בושה בחוויות שלנו, בטעויות שלנו, או אפילו במחשבות האפלות ביותר שלנו. הספר הזה מרכז את האמיתות שהתבררו לי במשך יותר מעשרים שנה של ניסיון מחקרי וטיפולי. כל אדם שפגשתי בעבודתי סוחב טראומה קטנה מסוג זה או אחר, ויש אינספור דוגמאות של טראומות כאלה. בד בבד, ההשלכות של טראומות כאלה נוטות לבצבץ ולהיחשף בדרכים שאפשר לזהות, ובספר הזה אחלוק איתכם את לקט ה"סוגים" שזיהיתי בקרב הטראומות הקטנות. אני משתמשת במונח "נושאים" כיוון שאלה אינם מצבים בריאותיים מוגדרים ובכל זאת ההשפעה שלהם נוטה להתבטא בדפוסים שכיחים שחוזרים על עצמם. ייתכן שאחד מהנושאים האלה (או יותר מאחד) ייראה לכם מוכר, ואולי תחשבו שאתם היחידים שסובלים מהעניין הזה — אבל אני רוצה להבהיר כאן ועכשיו שסוגי הטראומות האלה, או התסמונות — או איך שתרצו לקרוא למקבץ הסימנים והסימפטומים שמוצגים בכל פרק — הם בפירוש תופעות נפוצות מאוד. היות שאין לנו הגדרות רפואיות, איני יכולה להציג אחוזים או נתונים מדויקים בנוגע לשיעור האנשים שמרגישים ככה — אבל אני כן יכולה להגיד לכם מניסיוני ועל סמך התצפיות שלי: גם אם טראומה קטנה מסוג מסוים לא באה לידי ביטוי אצלכם, היא ללא ספק קיימת אצל מישהו שאתם מכירים, מישהו קרוב מאוד אליכם.
כשאדריך אתכם בין מוקדי החיכוך של הטראומות הקטנות — בין השאר פניקה בעצימות נמוכה, התחושה התמידית שאינכם טובים מספיק, ואפילו בעיות בריאותיות כגון נדודי שינה, עלייה במשקל ועייפות כרונית — אציע לכם כמובן דרכים מעשיות ומוחשיות להתמודד עם הסוגיות האלה, כדי שתוכלו לשוב ולתפוס את השליטה בחייכם ולהשתחרר מהשעבוד לטראומות קטנות. לא קל להשיג גישה לטיפול נפשי בימינו, אבל מחקרים הראו לנו שביבליותרפיה — מה שאתם עושים ברגע זה כשאתם קוראים בספר הזה — יכולה להביא תועלת בהפחתת סימפטומים.
מאחר שכולנו צריכים להתמודד עם הבעיות המעיקות של החיים, שנוטות להיות מורכבות כשם שהן שגרתיות, ננסה להתנהל בצורה פשוטה וקלה ככל האפשר. לשם כך נשתמש בשיטה ממוקדת הפתרון שלי, שמתבססת על שלושה שלבים:
גישת מק"פ
• שלב 1: מודעות — לגלות את המקבץ הייחודי של טראומות קטנות שקיים אצלכם, וכיצד הוא משפיע על החוויה הקיומית שלכם, במטרה לתפוס פיקוד על חייכם.
• שלב 2: קבלה — זהו לעתים קרובות החלק המאתגר ביותר בתהליך, והשלב שאני רואה רבים שמנסים לדלג עליו — אך בהיעדרה של קבלה, הטראומות הקטנות ימשיכו להשפיע במידה מוגזמת על חייכם בהווה.
• שלב 3: פעולה — עם זאת, קבלה לבדה אינה מספיקה; צריך גם לנקוט צעדים כדי ליצור באופן פעיל ויזום את החיים שאתם רוצים.
חשוב לעבור את השלבים האלה לפי הסדר, לפחות בהתחלה כשאתם לומדים להכיר את התהליך. לעתים קרובות אני רואה מטופלים שנתקפים תסכול עז לאחר שזינקו היישר לטכניקות של פעולה. אפשר להקביל את זה להדבקת פלסטר על שריטה עמוקה בלי לשטוף אותה לפני כן — הלכלוך והאבק נלכדים בפנים ובסופו של דבר גורמים לזיהום, שיוצר בעיה חמורה יותר מהפציעה הראשונית. בדומה לכך, אם לא תְפתחו קודם כול מודעוּת כלשהי לטראומות הקטנות ותטפחו קבלה של מה שקרה בחייכם, סביר להניח שהתועלת שתביא לכם פעולה לא תאריך ימים. מצד שני, יש אנשים שרכשו מודעות רבה, בעיקר אלה שכבר ניסו מגוון טכניקות מתחומי הפסיכולוגיה והעזרה העצמית, אך גם הם מזנקים היישר ממודעות לפעולה בלי לעבור קודם בשלב הקבלה. זוהי בפירוש אינה מגרעת של אדם זה או אחר — אנחנו חיים בחברה שמתאפיינת בקצב מהיר ובסיפוק מיידי, כך שאפשר להבין את הרצון של כולנו בפתרונות שאפשר לדחוס לסרטון טיק־טוק של שתי דקות. עם זאת, כמו בכל מיומנות, ככל שתהיו מתורגלים ומורגלים יותר בתהליך כך יהיה לכם קל יותר להתקדם בין השלבים, עד שתהפכו לאשפי מק"פ.
עוד הערה אחת לפני שנצא לדרך. אחת השאלות השכיחות ביותר שאני נשאלת היא "כמה זמן זה ייקח?" — והתשובה המדויקת היחידה היא שזה משתנה מאדם לאדם. כפי שריפוי גופני אורך זמן, גם החלמה רגשית ופסיכולוגית צריכה לקבל את המרחב ואת הזמן הנדרשים לה. ככל שהחתך עמוק יותר, או במקרה שלנו ככל שהטראומות הקטנות מרובות וקשות יותר, אפשר להניח שתצטרכו לעשות עבודה רבה יותר בדרך להחלמה. וזה אכן כרוך בעבודה, או ליתר דיוק במאמץ — אבל אני יכולה להבטיח לכם שזהו מאמץ ראוי. כי אתם ראויים לזה.
בד בבד, משתמעת מכך הכרה במציאות כואבת במקצת: אמנם הטראומות הקטנות אינן באשמתכם, אך אתם היחידים שיכולים לעשות משהו בנוגע להן. עם זאת, חשוב שתבינו שעכשיו — כבר ברגע זה ממש — עשיתם את הצעד החיוני להתמודדות עם הקשיים השכיחים שאני פוגשת בכל שבוע, ואני אלווה אתכם במסע הזה. אתם לא לבד.
אתחיל אם כך עם קצת יותר מידע בנוגע לטראומות קטנות ולמה שעושה אותן משמעותיות, כצעד ראשון בתהליך הכולל שמתווה גישת מק"פ — העלאת מודעות.
