פרק 1
שכונת צהלה
מילדות ולאורך חייו המתבגרים, ככל שהיה יכול לזכור את עצמו, איליי חלם את אותו החלום, והוא ידע שיום אחד החלום שלו יתגשם. תהיה לו ממלכה משלו, הוא יעמוד בראשה ויקראו לו המלך בלייד.
איליי ראה בעיני רוחו את הארמון הגדול והמפואר שבו יגור: את הארמון יקיף שטח גדול שכולו גן מרהיב ביופיו. הגן יהיה גן עדן, בו יגדלו פרחים צבעוניים יפים וספסלים שחורים מהודרים יהיו מפוזרים בכל פינה. משני צידי הארמון תהיינה ממוקמות בריכות דגים גדולות. בבריכה אחת יגדלו דגים נדירים ובשנייה דגים טורפים. איליי לא אהב לראות דגים סגורים בכלי זכוכית. אצלו הם יגדלו בטבע, באוויר החופשי. כל השטח הענק מסביב לארמון יהיה מגודר ויוכלו להיכנס אליו רק האנשים אותם יבחר בקפידה מתוך הממלכה שלו, רק הטובים ביותר יוכלו לשרת אותו. האנשים האלה יתייצבו למלא אחר הוראותיו בכל רגע ביממה. הם יטפלו בו וידאגו לכל צרכיו.
איליי תכנן בדמיונו שיהיו לו שומרי יום, שומרי לילה, מכוניות מפוארות ומטוס פרטי. יהיה לו גם צבא שלם שיסור לפקודותיו, ישמור עליו, ונתינים שיעריצו אותו ויסגדו לו. רחוק, בחלק האחורי של הגן אחרי חורשת עצים עבותה, מוסתרים מעיני כול, ייבנו מגורים לעובדים שלו.
איליי האמין בכל ליבו שחלומו יתגשם ומגיל צעיר תיכנן את הממלכה שלו לפרטי פרטים. באמצעות החומרים שהיו ברשותו בנה דגם שלה. קרטון גדול של מקרר שמצא מאחורי פח האשפה בחצר, גרר לחדרו, גזר לחצי ומיקם אותו לכל האורך תחת מיטתו, כמגירה. בתוכו סידר קרטון נוסף שהפך להיות גבעה שעליה מיקם קופסאות ממתקים צבעוניות שאביו קיבל באופן קבוע מלקוחות שלו, והן הפכו לחדרים בארמונו. קופסה גדולה במיוחד הקצה לשריו שאותם פיסל מניירות כסף.
לכל אחד ייעד תפקיד והם יהיו אחראים בבוא היום למימוש רעיונותיו. קוביות שיש שאסף כשעבר עם אימו ליד אתרי בניה היו לעובדיו ולחיילים בצבאו ושובצו במקומות שבחר להן. את האבנים הפשוטות אך היפות שמצא בגינה, שטף והן הפכו להיות הנתינים בממלכה. הוא פיזר אותם על הקרטון בקבוצות, לפי תפקידים.
היה ברור לו שימשול לבד ובשום שלב לא ראה ולא רצה אישה וילדים לצידו.
איליי היה בוגר בהרבה מכפי גילו. מרגע שלמד לדבר כל ספר שקיבל ביקש שיקריאו לו עד שידע אותו בעל פה. כבר בגיל ארבע, על דפים גדולים במקום לצייר העתיק אותיות מהספרים והתחיל להרכיב מילים. בזמן שדקלם את המילים מהר מאוד יצר משפטים. כך לימד את עצמו לכתוב.
על מחברת גדולה בעלת כריכה קשה שלקח מהמגירה של אימו הדביק תמונה של כדור הארץ ובה כתב את כל הרעיונות שקדחו במוחו על איך לבנות את הממלכה שלו ואת החוקים עליהם החליט שישמשו אותו בניהול אותה. כדי שאף אחד לא ימצא ויגנוב לו את הרעיונות הוא דחף את המחברת היקרה מתחת "החדר הגדול" של השרים בקרטון שתחת המיטה.
כשילדים אחרים בגילו התחילו לקרוא ספרים נאיביים עם ניקוד, איליי כבר התחיל לדפדף בעיתונים. גם משם שאב מידע ודפי המחברת התמלאו במילים קטנות וצפופות.
חייו של איליי התחלקו לשניים: הוא תמרן בין העולם המציאותי, החיים בבית והסבל הכמעט יום יומי, לחיים שבנה לעצמו בחלומותיו שבהם היה המלך בלייד. המושל החזק והחכם.
חייו השתנו, או יותר נכון התפוצצו לרסיסים, כשהיה בן תשע. ברגע ששמע שאביו, שאול ה"גדול", כך כונה, נאשם ברצח בטי סגלי, אימו האהובה. כל הארץ רעשה. במהדורות החדשות פתחו בדיווחים שוטפים ופאנל של כתבים התווכחו והסיקו מסקנות על מה שקרה בתוך הבית המפואר בשכונת צהלה.
בבתי הקפה המלאים, ליד שולחנות רבים אפשר היה לשמוע אנשים שדיברו ותהו האם שאול יימצא אשם ברצח. קבוצות דיון שונות במחשב ניתחו וניסו לנחש האם בטי היפה לקחה את נפשה בידה או שבעלה, שנחשב לאדם כול יכול, גרם למותה. האם האסון תוכנן בכוונה או הייתה זו טעות מצערת?
כולם עקבו בנשימה עצורה דרך הטלוויזיה אחר שאול הגדול, פעיל הציבור הידוע, הנדבן, האיש שעזר לכל כך הרבה אנשים ובמיוחד לנשים במצוקה, מובל אזוק לכלא.
בבית המשפט שאול הגדול כפר בכל האשמה. הוא טען בצורה משכנעת כי לא הייתה לו יד במותה של אשתו. הוא הביא עדים רבים אשר סיפרו שבטי חיה לצידו בשלום, תמיד דאג לה לחיי שפע והם היו מאושרים יחד. לא היה לו הסבר לְמה שקרה לה. הוא התעקש שאין סיכוי שהתאבדה וטען כי כנראה קרתה לה תאונה.
הייתה זאת תעלומה. החוקרים לא מצאו תשובה לשאלה אחת גדולה: האישה המתה אומנם נמצאה בכיסא נוח כמנמנמת בשלווה בחצר ביתה, לבושה בבגד יקר ומאופרת למשעי. אך כשהופשטה, התמונה השתנתה. הגופה הייתה מכוסה כולה בסימני פגיעות קשות, חלקן טריות וחלקן צלקות ישנות.
בשביל איליי, הכול התחיל בזה ששוטר ואישה, שהוצגה כעובדת סוציאלית, הגיעו לבית הספר. הם הסתגרו בחדר המנהלת ואחרי שעה קלה איליי נקרא גם הוא להצטרף. שם סיפרו לו על האסון ולקחו אותו הביתה.
הוא עדיין לא האמין ומייד כשנכנס, רץ לחפש את אימו, לבדוק בעצמו כדי לגלות שהכול טעות. אך האֵם כבר לא הייתה שם. בבית הסתובבו אנשים זרים רבים, איבקו כל מקום, הרימו דברים וחיטטו במגירות. כשעלו לחפש בחדר של אימו עלה אף הוא למעלה, הסתגר בחדרו ולא פתח את דלת החדר גם ששמע את הצעדים מתרחקים.
בטנו התהפכה. הוא היה רעב אבל הרגיש גם בחילה. שעה ארוכה ישב מנסה להבין איך יכול להיות שלא יראה את אימו יותר. אחרי ששמע את דלת הבית נסגרת הציץ החוצה וראה כי אין אף אחד, ירד במדרגות.
הבית היה שקט מאוד אך הוא שמע דפיקות. היה זה ליבו שדפק בקצב מהיר כרוצה לפרוץ מבית החזה. איליי מעולם לא נשאר בבית לבד. גוש גדול חסם את גרונו, הוא הרגיש כי הוא הולך להיחנק ורץ למטבח לקחת מים. במטבח, ליד השולחן הקטן, חיכתה לו דבורה, המזכירה של אביו. רק פעמים ספורות פגש אותה, כשאביו לקח אותו עימו למשרדו. תמיד הייתה שמחה לקראתו וממגירה בשולחנה הייתה מוציאה מתנות קטנות שהכינה עבורו מראש.
דבורה קמה והושיטה את ידיה לחבק אותו. הוא נרתע לאחור והיא הבינה לליבו, התיישבה חזרה וסימנה לו לבוא לשבת לידה. על צלחת שהייתה מונחת מולה היו שני כריכים, היא העבירה לו אחד ובזמן שכרסם בו הסבירה כי אביו נמצא בשעה זו במשטרה, מדבר עם השוטרים, ויש סיכוי שלא יחזור באותו לילה הביתה. היא הרגיעה אותו שתישאר ולא תעזוב אותו לבד. איליי הנהן בראשו כמבין ועלה לחדרו שם הסתגר בשקט, חצי ער חצי ישן. הוא פתח את הדלת רק כשדבורה דפקה כדי להכניס לו אוכל ושתייה. לאחר יומיים בשעות הצוהריים, השוטרים החזירו את אביו והם יצאו יחד ללוויה.
כשחזרו הביתה התחילה ההמולה. שבוע שלם אנשים נכנסו ויצאו מהבית. איליי, שנפשו נפצעה, המשיך להסתגר רוב הזמן בחדרו ורק כשאביו קרא לו ודרש ממנו לרדת, הסתובב בין האנשים כהלום רעם. בשנייה שראה את אביו שקוע בשיחה עם אנשים ולא שם לב אליו, חזר למעלה לשקט שלו.
לאחר שבוע חזרו השוטרים ולקחו אותו ואת אביו לחקירה.
הוא הוכנס לחדר קטן והתיישב על כיסא שעמד מול שולחן אפור וריק. שוטרת נחמדה נכנסה לחדר, התיישבה מולו והתנצלה כי היא חייבת לדבר איתו על כמה דברים. בקול נמוך, בעדינות, שאלה על נושאים כלליים מחיי היום יום. איליי ענה על הכול בתשובות קצרות מבלי להיכנס לפרטים. אחרי שחשבה שהוא מרגיש נוח, שאלה שאלות אישיות יותר על הקשר שלו עם הוריו ואז הגיעה השאלה הקשה מכול: האם התעללו בו בבית והאם קיבל מכות מאימו או מאביו.
בשאלה הזו איליי נתקע. הוא ישב זמן מה מהורהר ובוהה לתוך החלל. למעשה חיפש דרך לנסח את התשובה שלו כדי שיבינו לְמה הוא מתכוון. יותר מכול פחד שיצאו מפיו מילים שיצטער עליהן מאוחר יותר. לנגד עיניו העביר כסרט תמונות מחייו ולא החליט באיזו מהן יכול לשתף אותה. תהה איך יסביר שהתעללות היא לא תמיד רק מכות.
השוטרת חיכתה ולא הבינה את שתיקתו. היא תהתה האם זה בגלל ההלם או הפחד. היא ריחמה על הילד הקטן שרק עכשיו איבד את אימו ושאביו גם הוא לא נמצא לידו כדי לתמוך בו. למרות כי ידעה שזהו השלב שבו תוכל לקבל הכי הרבה מידע, לא הייתה מסוגלת ללחוץ עליו. בשקט קמה ויצאה להביא לו שתייה.
בזמן שנעדרה נכנס שוטר לחדר והאווירה השתנתה בן רגע. השוטר לא התיישב מולו אלא עמד מעליו. הוא שאל וחזר על אותן שאלות שהשוטרת שאלה, אך הפעם בתקיפות. כשאיליי היסס, השוטר דרש ממנו לענות על כולן מהר יותר, הוא גם הזהיר כי איליי חייב להגיד רק אמת. כשהגיעו לנושא האלימות והמכות לא הייתה לו ברירה ולכן ענה במילה אחת - לא! זאת הייתה האמת, הוא מעולם לא קיבל מהוריו מכות.
בבת אחת התגבשו הדברים במוחו והוא ידע כבר מה הוא רוצה להוסיף. הוא רצה להסביר כי מכות זה לא הכול, שיש לו לספר על דברים אחרים הרבה יותר קשים ממכות שקרו בבית. כן, פתאום היה לו הרבה מה להגיד לחוקר. אבל אחרי שענה לא, השוטר לא שאל יותר שאלות אלא הסתובב ויצא מהחדר.
לאחר כמה דקות השוטרת הנחמדה חזרה עם כוס שוקו חם ושבלול עוגת שמרים מדיף ריח קינמון. בעדינות ליטפה את ראשו וכשראתה אותו ממלא את פיו בהתלהבות, יצאה. הוא עדיין ליקט את הפירורים האחרונים, ושניהם חזרו. הם הסבירו לו שאביו עדיין מוחזק במשטרה, יש להם עוד הרבה שאלות לשאול אותו ולכן בינתיים על האב להישאר איתם.
אחר יצאו שלושתם יחד לחנייה, העלו אותו על רכב והוא נשלח הביתה.
בבית חיכתה לו גילה, המטפלת החדשה שגויסה מלשכת הסעד. גילה, אישה בודדה שכל חייה טיפלה בילדים, הייתה אישה גדולה מאוד, כולה חום ואהבה. מיד בכניסתו לבית כמעט חנקה אותו בחיבוקה העוטף. היא ריחמה על הילדון שרק איבד את משפחתו והחליטה לפנק אותו כדי לנסות לפצות על האובדן ועל כל המהומה סביבו. בכדי שלא יפחד וכדי שיחשוב שהכול בסדר, הכריחה את עצמה לחייך כל הזמן וכשהיה לה נדמה שהוא מרגיש טוב, ניסתה להאכיל אותו מאכלים מתוקים ומנחמים.
תמיד לפני השינה איליי היה מסדר את מחשבותיו ורושם לעצמו רשימות על דף נייר. אותו לילה נרדם מייד אך ישן שינה טרופה והתעורר כמה פעמים. בבוקר קם מוקדם ולא רצה ללכת לבית הספר, אך גם לשבת בבית לא רצה. הוא רצה מאוד לחזור למשטרה.
כשהבין כי גילה לא מתכוונת לעזוב את הבית ניסה לשכנע אותה ללוות אותו אל תחנת המשטרה אך היא הצהירה שבשום אופן לא תיקח אותו לשם. כשלא שמה לב נכנס לחדרו של אביו ומצא כמה שטרות של כסף בכיס המכנס שהיה זרוק על כיסא. איליי ברח מהבית, עצר מונית וניסה להיכנס לבדו לתחנת המשטרה. היה חשוב לו לשמוע מה אומרים השוטרים וכמה הם באמת יודעים. הוא גם קיווה שכשיראו אותו הם יזמינו אותו שוב להיחקר. הפעם ידע בדיוק מה להגיד להם, הרבה דברים התכוון לספר. הוא רצה לראות את אביו אחרי החקירה, להסתכל לו עמוק לתוך העיניים ולראות האם יש שם פחד. יותר מכל דבר הוא השתוקק לראות את הפחד.
בפתח תחנת המשטרה עמדו שומרים ולא נתנו לו להיכנס. הוא הלך וחזר אחרי זמן מה בתקווה ששומרים אחרים שהתחלפו בינתיים כן ייתנו לו, אך גם אלה סירבו.
איליי חיכה והאמין כי יפגוש עורכי דין או שוטרים בכניסה, יצטרף אליהם וכשיכנס איתם יאפשרו לו להמשיך בלי שאלות. אך כשאלה הגיעו הוא ניסה לפתוח את פיו לבקש שיעזרו לו להיכנס ועוד לפני שהצליח לבקש או להסביר, השתיקו אותו. אם לא זז מהם והתעקש להיכנס איתם הגיעה גערה בסגנון "מה בעצם אתה עושה פה לבד? לך הביתה, זה לא מקום לילדים".
כל בוקר מאותו היום היה יוצא כרגיל לבית הספר, אך ברגע שהיה מתרחק מעינה הצופה של גילה היה מסתובב והולך אל תחנת המשטרה. הוא חיזר אחרי כל מי שהתכוון להיכנס. כולם כבר הכירו אותו וידעו למי הוא רוצה להגיע. היו ביניהם כאלה שהתעלו על עצמם וניסו לדבר על ליבו שלא יסתובב שם, בסגנון של "גם ככה אביך סובל. אל תוסיף לו דאגות".
איליי רצה לצעוק, אולי ככה מישהו יסכים לשמוע אותו ויקשיב לדברים שצריכים להישמע. הרי בלי לשמוע מפיו איך הם יידעו מי באמת הוא אביו? איך יידעו כי המוות של אימו היה בעצם הדבר הכי קל שנעשה לה?
מי שהסכים לשמוע חלק קטן מסיפוריו ולדבר איתו על הנושא היו שניים מחבריו ללימודים והמטפלת גילה. אותם אומנם הצליח לשכנע שגם הוא צריך להיות נוכח בחקירה אך הם הרי לא יכלו להשפיע.
איליי רצה לספר למישהו שיבין הכול על החיים בבית. על בטי, אימו היפיפייה, שהייתה החברה הטובה שלו, למעשה החברה האמיתית היחידה שלו.
המשך הפרק בספר המלא

פרק 1
שכונת צהלה
מילדות ולאורך חייו המתבגרים, ככל שהיה יכול לזכור את עצמו, איליי חלם את אותו החלום, והוא ידע שיום אחד החלום שלו יתגשם. תהיה לו ממלכה משלו, הוא יעמוד בראשה ויקראו לו המלך בלייד.
איליי ראה בעיני רוחו את הארמון הגדול והמפואר שבו יגור: את הארמון יקיף שטח גדול שכולו גן מרהיב ביופיו. הגן יהיה גן עדן, בו יגדלו פרחים צבעוניים יפים וספסלים שחורים מהודרים יהיו מפוזרים בכל פינה. משני צידי הארמון תהיינה ממוקמות בריכות דגים גדולות. בבריכה אחת יגדלו דגים נדירים ובשנייה דגים טורפים. איליי לא אהב לראות דגים סגורים בכלי זכוכית. אצלו הם יגדלו בטבע, באוויר החופשי. כל השטח הענק מסביב לארמון יהיה מגודר ויוכלו להיכנס אליו רק האנשים אותם יבחר בקפידה מתוך הממלכה שלו, רק הטובים ביותר יוכלו לשרת אותו. האנשים האלה יתייצבו למלא אחר הוראותיו בכל רגע ביממה. הם יטפלו בו וידאגו לכל צרכיו.
איליי תכנן בדמיונו שיהיו לו שומרי יום, שומרי לילה, מכוניות מפוארות ומטוס פרטי. יהיה לו גם צבא שלם שיסור לפקודותיו, ישמור עליו, ונתינים שיעריצו אותו ויסגדו לו. רחוק, בחלק האחורי של הגן אחרי חורשת עצים עבותה, מוסתרים מעיני כול, ייבנו מגורים לעובדים שלו.
איליי האמין בכל ליבו שחלומו יתגשם ומגיל צעיר תיכנן את הממלכה שלו לפרטי פרטים. באמצעות החומרים שהיו ברשותו בנה דגם שלה. קרטון גדול של מקרר שמצא מאחורי פח האשפה בחצר, גרר לחדרו, גזר לחצי ומיקם אותו לכל האורך תחת מיטתו, כמגירה. בתוכו סידר קרטון נוסף שהפך להיות גבעה שעליה מיקם קופסאות ממתקים צבעוניות שאביו קיבל באופן קבוע מלקוחות שלו, והן הפכו לחדרים בארמונו. קופסה גדולה במיוחד הקצה לשריו שאותם פיסל מניירות כסף.
לכל אחד ייעד תפקיד והם יהיו אחראים בבוא היום למימוש רעיונותיו. קוביות שיש שאסף כשעבר עם אימו ליד אתרי בניה היו לעובדיו ולחיילים בצבאו ושובצו במקומות שבחר להן. את האבנים הפשוטות אך היפות שמצא בגינה, שטף והן הפכו להיות הנתינים בממלכה. הוא פיזר אותם על הקרטון בקבוצות, לפי תפקידים.
היה ברור לו שימשול לבד ובשום שלב לא ראה ולא רצה אישה וילדים לצידו.
איליי היה בוגר בהרבה מכפי גילו. מרגע שלמד לדבר כל ספר שקיבל ביקש שיקריאו לו עד שידע אותו בעל פה. כבר בגיל ארבע, על דפים גדולים במקום לצייר העתיק אותיות מהספרים והתחיל להרכיב מילים. בזמן שדקלם את המילים מהר מאוד יצר משפטים. כך לימד את עצמו לכתוב.
על מחברת גדולה בעלת כריכה קשה שלקח מהמגירה של אימו הדביק תמונה של כדור הארץ ובה כתב את כל הרעיונות שקדחו במוחו על איך לבנות את הממלכה שלו ואת החוקים עליהם החליט שישמשו אותו בניהול אותה. כדי שאף אחד לא ימצא ויגנוב לו את הרעיונות הוא דחף את המחברת היקרה מתחת "החדר הגדול" של השרים בקרטון שתחת המיטה.
כשילדים אחרים בגילו התחילו לקרוא ספרים נאיביים עם ניקוד, איליי כבר התחיל לדפדף בעיתונים. גם משם שאב מידע ודפי המחברת התמלאו במילים קטנות וצפופות.
חייו של איליי התחלקו לשניים: הוא תמרן בין העולם המציאותי, החיים בבית והסבל הכמעט יום יומי, לחיים שבנה לעצמו בחלומותיו שבהם היה המלך בלייד. המושל החזק והחכם.
חייו השתנו, או יותר נכון התפוצצו לרסיסים, כשהיה בן תשע. ברגע ששמע שאביו, שאול ה"גדול", כך כונה, נאשם ברצח בטי סגלי, אימו האהובה. כל הארץ רעשה. במהדורות החדשות פתחו בדיווחים שוטפים ופאנל של כתבים התווכחו והסיקו מסקנות על מה שקרה בתוך הבית המפואר בשכונת צהלה.
בבתי הקפה המלאים, ליד שולחנות רבים אפשר היה לשמוע אנשים שדיברו ותהו האם שאול יימצא אשם ברצח. קבוצות דיון שונות במחשב ניתחו וניסו לנחש האם בטי היפה לקחה את נפשה בידה או שבעלה, שנחשב לאדם כול יכול, גרם למותה. האם האסון תוכנן בכוונה או הייתה זו טעות מצערת?
כולם עקבו בנשימה עצורה דרך הטלוויזיה אחר שאול הגדול, פעיל הציבור הידוע, הנדבן, האיש שעזר לכל כך הרבה אנשים ובמיוחד לנשים במצוקה, מובל אזוק לכלא.
בבית המשפט שאול הגדול כפר בכל האשמה. הוא טען בצורה משכנעת כי לא הייתה לו יד במותה של אשתו. הוא הביא עדים רבים אשר סיפרו שבטי חיה לצידו בשלום, תמיד דאג לה לחיי שפע והם היו מאושרים יחד. לא היה לו הסבר לְמה שקרה לה. הוא התעקש שאין סיכוי שהתאבדה וטען כי כנראה קרתה לה תאונה.
הייתה זאת תעלומה. החוקרים לא מצאו תשובה לשאלה אחת גדולה: האישה המתה אומנם נמצאה בכיסא נוח כמנמנמת בשלווה בחצר ביתה, לבושה בבגד יקר ומאופרת למשעי. אך כשהופשטה, התמונה השתנתה. הגופה הייתה מכוסה כולה בסימני פגיעות קשות, חלקן טריות וחלקן צלקות ישנות.
בשביל איליי, הכול התחיל בזה ששוטר ואישה, שהוצגה כעובדת סוציאלית, הגיעו לבית הספר. הם הסתגרו בחדר המנהלת ואחרי שעה קלה איליי נקרא גם הוא להצטרף. שם סיפרו לו על האסון ולקחו אותו הביתה.
הוא עדיין לא האמין ומייד כשנכנס, רץ לחפש את אימו, לבדוק בעצמו כדי לגלות שהכול טעות. אך האֵם כבר לא הייתה שם. בבית הסתובבו אנשים זרים רבים, איבקו כל מקום, הרימו דברים וחיטטו במגירות. כשעלו לחפש בחדר של אימו עלה אף הוא למעלה, הסתגר בחדרו ולא פתח את דלת החדר גם ששמע את הצעדים מתרחקים.
בטנו התהפכה. הוא היה רעב אבל הרגיש גם בחילה. שעה ארוכה ישב מנסה להבין איך יכול להיות שלא יראה את אימו יותר. אחרי ששמע את דלת הבית נסגרת הציץ החוצה וראה כי אין אף אחד, ירד במדרגות.
הבית היה שקט מאוד אך הוא שמע דפיקות. היה זה ליבו שדפק בקצב מהיר כרוצה לפרוץ מבית החזה. איליי מעולם לא נשאר בבית לבד. גוש גדול חסם את גרונו, הוא הרגיש כי הוא הולך להיחנק ורץ למטבח לקחת מים. במטבח, ליד השולחן הקטן, חיכתה לו דבורה, המזכירה של אביו. רק פעמים ספורות פגש אותה, כשאביו לקח אותו עימו למשרדו. תמיד הייתה שמחה לקראתו וממגירה בשולחנה הייתה מוציאה מתנות קטנות שהכינה עבורו מראש.
דבורה קמה והושיטה את ידיה לחבק אותו. הוא נרתע לאחור והיא הבינה לליבו, התיישבה חזרה וסימנה לו לבוא לשבת לידה. על צלחת שהייתה מונחת מולה היו שני כריכים, היא העבירה לו אחד ובזמן שכרסם בו הסבירה כי אביו נמצא בשעה זו במשטרה, מדבר עם השוטרים, ויש סיכוי שלא יחזור באותו לילה הביתה. היא הרגיעה אותו שתישאר ולא תעזוב אותו לבד. איליי הנהן בראשו כמבין ועלה לחדרו שם הסתגר בשקט, חצי ער חצי ישן. הוא פתח את הדלת רק כשדבורה דפקה כדי להכניס לו אוכל ושתייה. לאחר יומיים בשעות הצוהריים, השוטרים החזירו את אביו והם יצאו יחד ללוויה.
כשחזרו הביתה התחילה ההמולה. שבוע שלם אנשים נכנסו ויצאו מהבית. איליי, שנפשו נפצעה, המשיך להסתגר רוב הזמן בחדרו ורק כשאביו קרא לו ודרש ממנו לרדת, הסתובב בין האנשים כהלום רעם. בשנייה שראה את אביו שקוע בשיחה עם אנשים ולא שם לב אליו, חזר למעלה לשקט שלו.
לאחר שבוע חזרו השוטרים ולקחו אותו ואת אביו לחקירה.
הוא הוכנס לחדר קטן והתיישב על כיסא שעמד מול שולחן אפור וריק. שוטרת נחמדה נכנסה לחדר, התיישבה מולו והתנצלה כי היא חייבת לדבר איתו על כמה דברים. בקול נמוך, בעדינות, שאלה על נושאים כלליים מחיי היום יום. איליי ענה על הכול בתשובות קצרות מבלי להיכנס לפרטים. אחרי שחשבה שהוא מרגיש נוח, שאלה שאלות אישיות יותר על הקשר שלו עם הוריו ואז הגיעה השאלה הקשה מכול: האם התעללו בו בבית והאם קיבל מכות מאימו או מאביו.
בשאלה הזו איליי נתקע. הוא ישב זמן מה מהורהר ובוהה לתוך החלל. למעשה חיפש דרך לנסח את התשובה שלו כדי שיבינו לְמה הוא מתכוון. יותר מכול פחד שיצאו מפיו מילים שיצטער עליהן מאוחר יותר. לנגד עיניו העביר כסרט תמונות מחייו ולא החליט באיזו מהן יכול לשתף אותה. תהה איך יסביר שהתעללות היא לא תמיד רק מכות.
השוטרת חיכתה ולא הבינה את שתיקתו. היא תהתה האם זה בגלל ההלם או הפחד. היא ריחמה על הילד הקטן שרק עכשיו איבד את אימו ושאביו גם הוא לא נמצא לידו כדי לתמוך בו. למרות כי ידעה שזהו השלב שבו תוכל לקבל הכי הרבה מידע, לא הייתה מסוגלת ללחוץ עליו. בשקט קמה ויצאה להביא לו שתייה.
בזמן שנעדרה נכנס שוטר לחדר והאווירה השתנתה בן רגע. השוטר לא התיישב מולו אלא עמד מעליו. הוא שאל וחזר על אותן שאלות שהשוטרת שאלה, אך הפעם בתקיפות. כשאיליי היסס, השוטר דרש ממנו לענות על כולן מהר יותר, הוא גם הזהיר כי איליי חייב להגיד רק אמת. כשהגיעו לנושא האלימות והמכות לא הייתה לו ברירה ולכן ענה במילה אחת - לא! זאת הייתה האמת, הוא מעולם לא קיבל מהוריו מכות.
בבת אחת התגבשו הדברים במוחו והוא ידע כבר מה הוא רוצה להוסיף. הוא רצה להסביר כי מכות זה לא הכול, שיש לו לספר על דברים אחרים הרבה יותר קשים ממכות שקרו בבית. כן, פתאום היה לו הרבה מה להגיד לחוקר. אבל אחרי שענה לא, השוטר לא שאל יותר שאלות אלא הסתובב ויצא מהחדר.
לאחר כמה דקות השוטרת הנחמדה חזרה עם כוס שוקו חם ושבלול עוגת שמרים מדיף ריח קינמון. בעדינות ליטפה את ראשו וכשראתה אותו ממלא את פיו בהתלהבות, יצאה. הוא עדיין ליקט את הפירורים האחרונים, ושניהם חזרו. הם הסבירו לו שאביו עדיין מוחזק במשטרה, יש להם עוד הרבה שאלות לשאול אותו ולכן בינתיים על האב להישאר איתם.
אחר יצאו שלושתם יחד לחנייה, העלו אותו על רכב והוא נשלח הביתה.
בבית חיכתה לו גילה, המטפלת החדשה שגויסה מלשכת הסעד. גילה, אישה בודדה שכל חייה טיפלה בילדים, הייתה אישה גדולה מאוד, כולה חום ואהבה. מיד בכניסתו לבית כמעט חנקה אותו בחיבוקה העוטף. היא ריחמה על הילדון שרק איבד את משפחתו והחליטה לפנק אותו כדי לנסות לפצות על האובדן ועל כל המהומה סביבו. בכדי שלא יפחד וכדי שיחשוב שהכול בסדר, הכריחה את עצמה לחייך כל הזמן וכשהיה לה נדמה שהוא מרגיש טוב, ניסתה להאכיל אותו מאכלים מתוקים ומנחמים.
תמיד לפני השינה איליי היה מסדר את מחשבותיו ורושם לעצמו רשימות על דף נייר. אותו לילה נרדם מייד אך ישן שינה טרופה והתעורר כמה פעמים. בבוקר קם מוקדם ולא רצה ללכת לבית הספר, אך גם לשבת בבית לא רצה. הוא רצה מאוד לחזור למשטרה.
כשהבין כי גילה לא מתכוונת לעזוב את הבית ניסה לשכנע אותה ללוות אותו אל תחנת המשטרה אך היא הצהירה שבשום אופן לא תיקח אותו לשם. כשלא שמה לב נכנס לחדרו של אביו ומצא כמה שטרות של כסף בכיס המכנס שהיה זרוק על כיסא. איליי ברח מהבית, עצר מונית וניסה להיכנס לבדו לתחנת המשטרה. היה חשוב לו לשמוע מה אומרים השוטרים וכמה הם באמת יודעים. הוא גם קיווה שכשיראו אותו הם יזמינו אותו שוב להיחקר. הפעם ידע בדיוק מה להגיד להם, הרבה דברים התכוון לספר. הוא רצה לראות את אביו אחרי החקירה, להסתכל לו עמוק לתוך העיניים ולראות האם יש שם פחד. יותר מכל דבר הוא השתוקק לראות את הפחד.
בפתח תחנת המשטרה עמדו שומרים ולא נתנו לו להיכנס. הוא הלך וחזר אחרי זמן מה בתקווה ששומרים אחרים שהתחלפו בינתיים כן ייתנו לו, אך גם אלה סירבו.
איליי חיכה והאמין כי יפגוש עורכי דין או שוטרים בכניסה, יצטרף אליהם וכשיכנס איתם יאפשרו לו להמשיך בלי שאלות. אך כשאלה הגיעו הוא ניסה לפתוח את פיו לבקש שיעזרו לו להיכנס ועוד לפני שהצליח לבקש או להסביר, השתיקו אותו. אם לא זז מהם והתעקש להיכנס איתם הגיעה גערה בסגנון "מה בעצם אתה עושה פה לבד? לך הביתה, זה לא מקום לילדים".
כל בוקר מאותו היום היה יוצא כרגיל לבית הספר, אך ברגע שהיה מתרחק מעינה הצופה של גילה היה מסתובב והולך אל תחנת המשטרה. הוא חיזר אחרי כל מי שהתכוון להיכנס. כולם כבר הכירו אותו וידעו למי הוא רוצה להגיע. היו ביניהם כאלה שהתעלו על עצמם וניסו לדבר על ליבו שלא יסתובב שם, בסגנון של "גם ככה אביך סובל. אל תוסיף לו דאגות".
איליי רצה לצעוק, אולי ככה מישהו יסכים לשמוע אותו ויקשיב לדברים שצריכים להישמע. הרי בלי לשמוע מפיו איך הם יידעו מי באמת הוא אביו? איך יידעו כי המוות של אימו היה בעצם הדבר הכי קל שנעשה לה?
מי שהסכים לשמוע חלק קטן מסיפוריו ולדבר איתו על הנושא היו שניים מחבריו ללימודים והמטפלת גילה. אותם אומנם הצליח לשכנע שגם הוא צריך להיות נוכח בחקירה אך הם הרי לא יכלו להשפיע.
איליי רצה לספר למישהו שיבין הכול על החיים בבית. על בטי, אימו היפיפייה, שהייתה החברה הטובה שלו, למעשה החברה האמיתית היחידה שלו.
המשך הפרק בספר המלא