פתח דבר
במסכת חגיגה (דף טו עמוד ב) מתואר דו שיח בין האמורא רבה בר שילא לבין אליהו הנביא, כדלהלן:
רבה בר שילא שאל את אליהו: מה עושה הקב"ה?
ענה לו אליהו הנביא, כי הקב"ה אומר דברי תורה בשם כל אחד ואחד מן התנאים, מלבד התנא רבי מאיר, שכן הלה למד את תורתו מפיו של אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות לרעה, ומכונה "אחר".
תמה על כך רבה בר שילא: מדוע? רבי מאיר מצא רימון, תוכו אכל וקליפתו זרק. כלומר, רבי מאיר למד את תורתו של אלישע, אך לא ספג את השפעתו הרעה, וממילא אין עילה שלא להגות בתורתו של התנא רבי מאיר (בעל הנס).
ביחס לתשובה זו תמה הרב יעקב יחיאל וינברג (מחבר שו"ת "שרידי אש"):
הטענה כלפי רבי מאיר לא היתה על כך שהושפע מפיו של "אחר" בכך שקיבל ממנו דברי כפירה, אלא על כך שלמד תורה מפיו, שהרי גם תורה אסור ללמוד ממי ששנה ופירש.
מה תשובה היא אפוא, כי רבי מאיר למד מ"אחר", כשתוכו אכל וקליפתו זרק? הן הטענה אינה על ה"קליפה" אלא על אכילת ה"תוך" ממי שאין תוכו כברו?
תמיהה זו מיישב הרב וינברג באופן מרהיב כדלהלן:
הגמרא במסכת קידושין (דף לט ע"ב) מבהירה מה גרם לאלישע בן אבויה להפוך ל"אחר" ולפרוש מאמונתו.
ביחס לשתי מצוות כתוב בתורה כי המקיימם יזכה להאריך ימים: מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן.
והנה, אלישע בן אבויה נכח במאורע, שבו אב ביקש מבנו, כי יעלה לגג הבניין ויביא לו גוזלים מן הקן. עלה הבן אל הגג, שילח את האם ונטל את הבנים — במצוות אביו. ובחזרתו — נפל מן הגג ומת.
הבן קיים אפוא שתי מצוות, כיבוד אב ושילוח הקן. מצוות אלו מתן שכרן בצידן — אריכות ימים, ובכל זאת מת הבן בדמי ימיו. על כך תמה "אחר": "היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה"? ומתוך הרהורים אלה כפר בעיקר והפך ל"אחר".
הגמרא מציינת שם כי "אחר" טעה בכך, שהיה עליו לדרוש את הפסוק "למען יטב לך" — לעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך" — לעולם שכולו ארוך. משטעה אלישע בן אבויה בפרושו לפסוק — בא לידי כפירה.
ביחס לכך מציין הרב וינברג:
"רק מי שאמונתו חיה בתוכו וממלאת את כל חדרי ליבו, יכול להפגע ע"י מחזה זה, מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא, וכי בורא עולם יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים (עבודה זרה דף ג ע"ב) וכי 'כל דרכיו משפט, א־ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא- (דברים לב, ד).
מי שהאמונה אצלו כ'צפצוף הזרזיר' ואינו חש בכל רמ"ח אבריו שהכול נהיה במאמרו של ה', אינו מזדעזע ממאומה, וגם מחזה זה, "בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג) — 'עובר לידו'.
אם אינו נפגע ממנו אין זה בהכרח מתוך ריבוי אמונה ובטחון, אלא מתוך שהוא מקטני אמונה".
הרב וינברג מבהיר אפוא כי אלישע בן אבויה כפר — משום שהזדעזע.
זעזוע שכזה — מאפיין אמונה חיה הנעדרת משנה אמונית סדורה.
על כן, כאשר נאמר בגמרא כי התנא רבי מאיר: "תוכו אכל" — אין הכוונה לדברי תורה, אלא לאותה אמונה גדולה שהביאה את אלישע להזדעזע מן המחזה. רגישות תבונית זו הפנים רבי מאיר.
ברם, "קליפתו זרק" — את המסקנות שהסיק "אחר" — זרק רבי מאיר. אדרבה, מתוך אותה התבוננות עמוקה בעולם שסביבו, הגיע רבי מאיר לאמונה יותר זכה, יותר מעמיקה, יותר טהורה, שהרי "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים — על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה". (קהלת ז, יד ורש"י שם).
ודוק, ישנם שני סוגי אמונה:
אמונה פשוטה ותמימה: המאמין בה' באמונה פשוטה ותמימה — השקפת עולמו יציבה, ראייתו צלולה, אמונתו זכה וברורה. למאמין זה — אין זעזועים, שכן מסורת אבותיו בידו בכל מצב, ואף אם רבו התמיהות, המכאובים או הפיתויים שהמקום והזמן גורמן, לא יסור חלילה מאמונתו ימין או שמאל.
אמונה תבונית של אדם רגיש ומעמיק רואי: לכאורה זוהי אמונה מושרשת יותר, הנובעת מתבונה ורגש עמוקים יותר. זוהי האמונה שרבי מאיר השכיל לשאוב מאלישע.
אבל, לעתים, דווקא מי שאמונתו עמוקה ותבונית, עלול להיתקל בקשיים ובשאלות, שאכן מטרידות אותו, על שום שניחן בעין בוחנת ובנפש רגישה. המציאות היא לעיתים קשה ושוחקת, ובהעדר משנה אמונית סדורה, הרי שנקודת המוצא השגויה — עלולה להביא לערעור האמונה, דווקא אצל מי שאמונתו תבונית היא ואשר אישיותו ניחנה ברגישות רבה. במקרה זה עלול תנא להפוך ל"אחר".
רבי מאיר בחר באמונה מן הסוג השני. אכן, אפשר להישאר אדיש וקהה חושים, לא לשאול ולא להיות ער לסביבה וקשייה. אין זו דרכו של רבי מאיר. "תוכו אכל" — רבי מאיר למד להפנים את רגשות האמונה הזכים והעמוקים של "אחר", שמחמתם הזדעזע כשראה דברים. הוא למד להיות ער למאורעות ולהביט בהם בעין פקוחה ובנפש רגישה. אלא, ש"קליפתו זרק" — המשנה האמונית שלו היתה סדורה ועל כן לא נסדקה במאומה.
משנה אמונית סדורה חיונית אפוא, כדי למנוע תמיהות וכפירה, אף בשעות קשות.
אמונה נבחנת דווקא בשעות הקשות ומתחשלת מתוך מה שמכונה "נסיון".
אברהם אבינו הוצב בפני עשרה נסיונות, שהקשה שבהם היה בלתי נתפס, לא רק על שום קושיו הרגשי אלא אף מבחינה הכרתית ואמונית.
אברהם חיכה מאה שנה לבן שימשיך את דרכו, ולאחר שה' בישר לו כי ביצחק ייקרא לו זרע, נולד לו בנו יחידו בנס גלוי. ביחס לבן זה הובטח לו כי זרעו יירש את הארץ הזאת. והנה, לאחר כל זאת בא ציווי העקידה, שמשמעו כי יסוכלו באבחה אחת, מאה שנות ציפייה ליורש שיירש את הארץ המובטחת וימשיך בדרכו המיוחדת של אברהם.
יתירה מכך, יעוד חייו של אברהם היה ללחום באלילות, שאחד מביטוייה הבולטים היה העלאת קרבנות אדם ל"מולך". והנה הוא עצמו נדרש להקריב קרבן אדם.
העקידה היא אפוא סיכול מוחלט של הבטחות אלוקיות, והיתה בה סתירה לכל משנתו של אברהם הנלחם במי שמקריבים מזרעם למולך. מה יאמר להם מכאן ואילך וכיצד יסביר להם את מעשהו, שבו הוא עצמו מקריב קורבן אדם, את בנו יחידו שהמתין מאה שנה להולדתו.
ובכל זאת, אברהם לא שואל ולא תמה, לא כופר ולא מערער, אלא משכים בבוקר, חובש את חמורו, נוטל את יצחק, עוקד אותו על מזבח ולבסוף — שולח את ידו אל המאכלת.
משעמד אברהם בניסיון זה, אמר לו ה': "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
אברהם היה בוודאי רגיש למאורע — ולו מכיוון שמדובר בצרתו שלו ובבנו יחידו אשר אהב.
אלא שמשנתו האמונית של אברהם היתה סדורה וברורה.
אברהם הכיר בכך שהאלוקות נשגבה ממנו. אין המדובר באליל, שהמאמין בו סבור כי זהו כוח עליון האמור לעשות את מה שהאדם רואה לנכון, ראוי וצודק, אלא מדובר באלוקות שדרכיה נשגבות מבינת אנוש, ודווקא על שום שאין חקר לתבונה האלוקית ולא יבין אותה האדם — זוהי אלוקות.
משנה אמונית סדורה, אינה נסדקת בשעת משבר, אלא רואה בו ניסיון ואירוע מחשל.
בעקבות אסון ח"ו — כמו אחרי כל משבר, צפויים לפרוץ מן האדם הכוחות, שהיו חבויים בו עד לאותה עת. מי שאמונתו לא היתה סדורה מלכתחילה, עלול להגיב בשעות מצוקה באופן של זניחת האמונה. לעומת זאת, אדם מאמין, אשר משנתו האמונית סדורה ובהירה, הניצב בפני צרה ויגון — עשוי דווקא להתחזק באמונתו ולדבוק באלוקיו. הנסיון מחשל אותו.
משנה אמונית סדורה חיונית אפוא דווקא למי שרגיש לסובב אותו, ואשר ניחן בנפש משכלת ובחושי צדק מפותחים1. טעות בודדת בפרשנות של פסוק הביאה את "אחר" לכפור. רבי מאיר הפנים את הרגישות, אך את הקליפה זרק — בכך שהיתה משנתו האמונית ברורה ובהירה.
לעיתים, יש במשנה אמונית סדורה וברורה כדי להוות את כל ההבדל בין אמונה הניצבת איתנה גם בשעת צרה ותמיהה, לבין כפירה ומשבר אמוני.
זהו ההבדל בין אלישע בן אבויה שהפך ל"אחר" — לבין התנא רבי מאיר.
חשיבות רבה יש, אפוא, לעיון בפרקי היסוד של האמונה והבנתם.
ודוק, הרמב"ם, בספר המצוות, מציין כי "נצטווינו להאמין באלוקות", ואילו בהלכות יסודי התורה פוסק הרמב"ם כי "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא". יש איפוא חובה של אמונה ובצידה מצויה גם החובה לדעת — באופן סדור וברור את יסודות האמונה. הרמב"ם אינו מסתפק בחובה להאמין וקובע גם את החובה לדעת, כאשר ברור כי ידיעה זו אינה בגדר ניסיון להבין את ה' — שהוא נשגב טמיר ונעלם, ובלשון הזוהר "לית מחשבתא דתפיסה ביה" (אין מחשבה התופסת ומשיגה את ה'). ידיעה זו משקפת איפוא את תודעת האמונה הנובעת מהשקפה אמונית סדורה. תודעה זו אינה נותרת בתחום החשיבה אלא מקיפה את כל הוויתו של האדם והופכת למציאות חיה, שהאדם אינו יכול להסיח ממנה את דעתו. ידיעה סדורה זו היא הבסיס והיסוד למחשבותיו, רעיונותיו ואף רגשותיו של האדם המאמין — בכל המצבים.
חשיבות יתירה יש למשנה האמונית הסדורה בכל הנוגע למצוות הביטחון, המהווה מישור הכרתי עם השלכות מעשיות בחיי היום יום, בכל הנוגע לאיזון הדרוש בין בטחון בה', לבין חובת האדם לעשות מצידו מעשים של השתדלות טבעית להשגת התוצאות המיוחלות, בבחינת "וברכתיך — בכל אשר תעשה".
בחרנו על כן, להביא בפני המעיין את המקורות העוסקים בסוגיה זו, של ביטחון בה' והשתדלות טבעית, כאשר ייאמר בבירור — בפתח דבר, חיבור זה אינו מתיימר לחדש דבר וחצי דבר.
בסוגיה זו, הרחבה מיני ים, נשתברו קולמוסים רבים וחכמי ישראל בכל הדורות התייחסו לדברים באופן רחב.
מטרתנו בחיבור זה אחת היא — לסדר את עקרונות היסוד, לנתחם, לנסחם, לסכמם ולהביאם בפני המעיין — כמשנה סדורה.

פתח דבר
במסכת חגיגה (דף טו עמוד ב) מתואר דו שיח בין האמורא רבה בר שילא לבין אליהו הנביא, כדלהלן:
רבה בר שילא שאל את אליהו: מה עושה הקב"ה?
ענה לו אליהו הנביא, כי הקב"ה אומר דברי תורה בשם כל אחד ואחד מן התנאים, מלבד התנא רבי מאיר, שכן הלה למד את תורתו מפיו של אלישע בן אבויה, שיצא לתרבות לרעה, ומכונה "אחר".
תמה על כך רבה בר שילא: מדוע? רבי מאיר מצא רימון, תוכו אכל וקליפתו זרק. כלומר, רבי מאיר למד את תורתו של אלישע, אך לא ספג את השפעתו הרעה, וממילא אין עילה שלא להגות בתורתו של התנא רבי מאיר (בעל הנס).
ביחס לתשובה זו תמה הרב יעקב יחיאל וינברג (מחבר שו"ת "שרידי אש"):
הטענה כלפי רבי מאיר לא היתה על כך שהושפע מפיו של "אחר" בכך שקיבל ממנו דברי כפירה, אלא על כך שלמד תורה מפיו, שהרי גם תורה אסור ללמוד ממי ששנה ופירש.
מה תשובה היא אפוא, כי רבי מאיר למד מ"אחר", כשתוכו אכל וקליפתו זרק? הן הטענה אינה על ה"קליפה" אלא על אכילת ה"תוך" ממי שאין תוכו כברו?
תמיהה זו מיישב הרב וינברג באופן מרהיב כדלהלן:
הגמרא במסכת קידושין (דף לט ע"ב) מבהירה מה גרם לאלישע בן אבויה להפוך ל"אחר" ולפרוש מאמונתו.
ביחס לשתי מצוות כתוב בתורה כי המקיימם יזכה להאריך ימים: מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן.
והנה, אלישע בן אבויה נכח במאורע, שבו אב ביקש מבנו, כי יעלה לגג הבניין ויביא לו גוזלים מן הקן. עלה הבן אל הגג, שילח את האם ונטל את הבנים — במצוות אביו. ובחזרתו — נפל מן הגג ומת.
הבן קיים אפוא שתי מצוות, כיבוד אב ושילוח הקן. מצוות אלו מתן שכרן בצידן — אריכות ימים, ובכל זאת מת הבן בדמי ימיו. על כך תמה "אחר": "היכן טובת ימיו של זה והיכן אריכות ימיו של זה"? ומתוך הרהורים אלה כפר בעיקר והפך ל"אחר".
הגמרא מציינת שם כי "אחר" טעה בכך, שהיה עליו לדרוש את הפסוק "למען יטב לך" — לעולם שכולו טוב, "ולמען יאריכון ימיך" — לעולם שכולו ארוך. משטעה אלישע בן אבויה בפרושו לפסוק — בא לידי כפירה.
ביחס לכך מציין הרב וינברג:
"רק מי שאמונתו חיה בתוכו וממלאת את כל חדרי ליבו, יכול להפגע ע"י מחזה זה, מפני שחש בכל נימי נפשו שהתורה תורת חיים היא, וכי בורא עולם יושב וזן את כל העולם כולו, מקרני ראמים ועד ביצי כינים (עבודה זרה דף ג ע"ב) וכי 'כל דרכיו משפט, א־ל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא- (דברים לב, ד).
מי שהאמונה אצלו כ'צפצוף הזרזיר' ואינו חש בכל רמ"ח אבריו שהכול נהיה במאמרו של ה', אינו מזדעזע ממאומה, וגם מחזה זה, "בבלע רשע צדיק ממנו" (חבקוק א, יג) — 'עובר לידו'.
אם אינו נפגע ממנו אין זה בהכרח מתוך ריבוי אמונה ובטחון, אלא מתוך שהוא מקטני אמונה".
הרב וינברג מבהיר אפוא כי אלישע בן אבויה כפר — משום שהזדעזע.
זעזוע שכזה — מאפיין אמונה חיה הנעדרת משנה אמונית סדורה.
על כן, כאשר נאמר בגמרא כי התנא רבי מאיר: "תוכו אכל" — אין הכוונה לדברי תורה, אלא לאותה אמונה גדולה שהביאה את אלישע להזדעזע מן המחזה. רגישות תבונית זו הפנים רבי מאיר.
ברם, "קליפתו זרק" — את המסקנות שהסיק "אחר" — זרק רבי מאיר. אדרבה, מתוך אותה התבוננות עמוקה בעולם שסביבו, הגיע רבי מאיר לאמונה יותר זכה, יותר מעמיקה, יותר טהורה, שהרי "גם את זה לעומת זה עשה האלוקים — על דברת שלא ימצא האדם אחריו מאומה". (קהלת ז, יד ורש"י שם).
ודוק, ישנם שני סוגי אמונה:
אמונה פשוטה ותמימה: המאמין בה' באמונה פשוטה ותמימה — השקפת עולמו יציבה, ראייתו צלולה, אמונתו זכה וברורה. למאמין זה — אין זעזועים, שכן מסורת אבותיו בידו בכל מצב, ואף אם רבו התמיהות, המכאובים או הפיתויים שהמקום והזמן גורמן, לא יסור חלילה מאמונתו ימין או שמאל.
אמונה תבונית של אדם רגיש ומעמיק רואי: לכאורה זוהי אמונה מושרשת יותר, הנובעת מתבונה ורגש עמוקים יותר. זוהי האמונה שרבי מאיר השכיל לשאוב מאלישע.
אבל, לעתים, דווקא מי שאמונתו עמוקה ותבונית, עלול להיתקל בקשיים ובשאלות, שאכן מטרידות אותו, על שום שניחן בעין בוחנת ובנפש רגישה. המציאות היא לעיתים קשה ושוחקת, ובהעדר משנה אמונית סדורה, הרי שנקודת המוצא השגויה — עלולה להביא לערעור האמונה, דווקא אצל מי שאמונתו תבונית היא ואשר אישיותו ניחנה ברגישות רבה. במקרה זה עלול תנא להפוך ל"אחר".
רבי מאיר בחר באמונה מן הסוג השני. אכן, אפשר להישאר אדיש וקהה חושים, לא לשאול ולא להיות ער לסביבה וקשייה. אין זו דרכו של רבי מאיר. "תוכו אכל" — רבי מאיר למד להפנים את רגשות האמונה הזכים והעמוקים של "אחר", שמחמתם הזדעזע כשראה דברים. הוא למד להיות ער למאורעות ולהביט בהם בעין פקוחה ובנפש רגישה. אלא, ש"קליפתו זרק" — המשנה האמונית שלו היתה סדורה ועל כן לא נסדקה במאומה.
משנה אמונית סדורה חיונית אפוא, כדי למנוע תמיהות וכפירה, אף בשעות קשות.
אמונה נבחנת דווקא בשעות הקשות ומתחשלת מתוך מה שמכונה "נסיון".
אברהם אבינו הוצב בפני עשרה נסיונות, שהקשה שבהם היה בלתי נתפס, לא רק על שום קושיו הרגשי אלא אף מבחינה הכרתית ואמונית.
אברהם חיכה מאה שנה לבן שימשיך את דרכו, ולאחר שה' בישר לו כי ביצחק ייקרא לו זרע, נולד לו בנו יחידו בנס גלוי. ביחס לבן זה הובטח לו כי זרעו יירש את הארץ הזאת. והנה, לאחר כל זאת בא ציווי העקידה, שמשמעו כי יסוכלו באבחה אחת, מאה שנות ציפייה ליורש שיירש את הארץ המובטחת וימשיך בדרכו המיוחדת של אברהם.
יתירה מכך, יעוד חייו של אברהם היה ללחום באלילות, שאחד מביטוייה הבולטים היה העלאת קרבנות אדם ל"מולך". והנה הוא עצמו נדרש להקריב קרבן אדם.
העקידה היא אפוא סיכול מוחלט של הבטחות אלוקיות, והיתה בה סתירה לכל משנתו של אברהם הנלחם במי שמקריבים מזרעם למולך. מה יאמר להם מכאן ואילך וכיצד יסביר להם את מעשהו, שבו הוא עצמו מקריב קורבן אדם, את בנו יחידו שהמתין מאה שנה להולדתו.
ובכל זאת, אברהם לא שואל ולא תמה, לא כופר ולא מערער, אלא משכים בבוקר, חובש את חמורו, נוטל את יצחק, עוקד אותו על מזבח ולבסוף — שולח את ידו אל המאכלת.
משעמד אברהם בניסיון זה, אמר לו ה': "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה".
אברהם היה בוודאי רגיש למאורע — ולו מכיוון שמדובר בצרתו שלו ובבנו יחידו אשר אהב.
אלא שמשנתו האמונית של אברהם היתה סדורה וברורה.
אברהם הכיר בכך שהאלוקות נשגבה ממנו. אין המדובר באליל, שהמאמין בו סבור כי זהו כוח עליון האמור לעשות את מה שהאדם רואה לנכון, ראוי וצודק, אלא מדובר באלוקות שדרכיה נשגבות מבינת אנוש, ודווקא על שום שאין חקר לתבונה האלוקית ולא יבין אותה האדם — זוהי אלוקות.
משנה אמונית סדורה, אינה נסדקת בשעת משבר, אלא רואה בו ניסיון ואירוע מחשל.
בעקבות אסון ח"ו — כמו אחרי כל משבר, צפויים לפרוץ מן האדם הכוחות, שהיו חבויים בו עד לאותה עת. מי שאמונתו לא היתה סדורה מלכתחילה, עלול להגיב בשעות מצוקה באופן של זניחת האמונה. לעומת זאת, אדם מאמין, אשר משנתו האמונית סדורה ובהירה, הניצב בפני צרה ויגון — עשוי דווקא להתחזק באמונתו ולדבוק באלוקיו. הנסיון מחשל אותו.
משנה אמונית סדורה חיונית אפוא דווקא למי שרגיש לסובב אותו, ואשר ניחן בנפש משכלת ובחושי צדק מפותחים1. טעות בודדת בפרשנות של פסוק הביאה את "אחר" לכפור. רבי מאיר הפנים את הרגישות, אך את הקליפה זרק — בכך שהיתה משנתו האמונית ברורה ובהירה.
לעיתים, יש במשנה אמונית סדורה וברורה כדי להוות את כל ההבדל בין אמונה הניצבת איתנה גם בשעת צרה ותמיהה, לבין כפירה ומשבר אמוני.
זהו ההבדל בין אלישע בן אבויה שהפך ל"אחר" — לבין התנא רבי מאיר.
חשיבות רבה יש, אפוא, לעיון בפרקי היסוד של האמונה והבנתם.
ודוק, הרמב"ם, בספר המצוות, מציין כי "נצטווינו להאמין באלוקות", ואילו בהלכות יסודי התורה פוסק הרמב"ם כי "יסוד היסודות ועמוד החוכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא". יש איפוא חובה של אמונה ובצידה מצויה גם החובה לדעת — באופן סדור וברור את יסודות האמונה. הרמב"ם אינו מסתפק בחובה להאמין וקובע גם את החובה לדעת, כאשר ברור כי ידיעה זו אינה בגדר ניסיון להבין את ה' — שהוא נשגב טמיר ונעלם, ובלשון הזוהר "לית מחשבתא דתפיסה ביה" (אין מחשבה התופסת ומשיגה את ה'). ידיעה זו משקפת איפוא את תודעת האמונה הנובעת מהשקפה אמונית סדורה. תודעה זו אינה נותרת בתחום החשיבה אלא מקיפה את כל הוויתו של האדם והופכת למציאות חיה, שהאדם אינו יכול להסיח ממנה את דעתו. ידיעה סדורה זו היא הבסיס והיסוד למחשבותיו, רעיונותיו ואף רגשותיו של האדם המאמין — בכל המצבים.
חשיבות יתירה יש למשנה האמונית הסדורה בכל הנוגע למצוות הביטחון, המהווה מישור הכרתי עם השלכות מעשיות בחיי היום יום, בכל הנוגע לאיזון הדרוש בין בטחון בה', לבין חובת האדם לעשות מצידו מעשים של השתדלות טבעית להשגת התוצאות המיוחלות, בבחינת "וברכתיך — בכל אשר תעשה".
בחרנו על כן, להביא בפני המעיין את המקורות העוסקים בסוגיה זו, של ביטחון בה' והשתדלות טבעית, כאשר ייאמר בבירור — בפתח דבר, חיבור זה אינו מתיימר לחדש דבר וחצי דבר.
בסוגיה זו, הרחבה מיני ים, נשתברו קולמוסים רבים וחכמי ישראל בכל הדורות התייחסו לדברים באופן רחב.
מטרתנו בחיבור זה אחת היא — לסדר את עקרונות היסוד, לנתחם, לנסחם, לסכמם ולהביאם בפני המעיין — כמשנה סדורה.