אחת:
מגנוליה
אני לא אוהבת היפסטרים. פעם הם נמנו על סוג האנשים שהכי פחות אהבתי, אבל אז הם פינו את מקומם מראש הטבלה.
הם הוחלפו — כך ניתן לטעון — בתת־קבוצה של היפסטרים, גרועה יותר מקודמתה, כמו מוטציה של וירוס שהיא קוץ גדול יותר בתחת מזה המקורי. תת־הקבוצה הזו הרבה יותר מטונפת, ולמרבה הצער, גם לרוב עירומה למחצה. אני חושבת שהם היו מכנים את עצמם בעלי 'רוח חופשית'.
אני רואה אותם עומדים בשדות בלי חולצות, כנראה מסיגי גבול, כי אין סיכוי שהם יהיו בעלי נכסים עם ארבע שעות עבודה בשבוע בתור מוזגי קפה מיומנים. בדרך כלל זרועותיהם מונפות באוויר, שיערם המוזנח מלא קשרים, והם כנראה מחזיקים ביד זיקוקים כשהם משתמשים בפילטרים חשופים ומגורענים מדי, רק כדי לא להסגיר את העובדה שתמונותיהם צולמו, במה שאני יכולה רק לשער שהוא אייפון שבע סדוק, במקום במצלמה מיושנת שקיבלו תמורת שיר שכתבו.
כשאני רואה אותם, אני רוצה פשוט ללבוש כפפות לטקס, לתת להם חולצה וניעור טוב ולצעוק, "על מה יש לכם לחייך, לעזאזל? הג'ינס שלכם מ־H&M."
פגשתי הרבה אנשים כאלה בניו־יורק. יש הרבה נשמות חופשיות על הרכבת התחתית — שלעולם לא אסע בה. אבל יש תחנה ליד הדירה שלי, אז אני נתקלת בהרבה עבריינים חולפים על פניי.
בודד כאן יותר ממה שחשבתי, ובהחלט חשבתי שאסבול פה מבדידות.
זה לא יכול היה להיות אחרת, ידעתי את זה — כשעזבתי הכול מאחור. כשעזבתי אותו.
בלי לארוז, בלי להיפרד. רק הטיסה הראשונה מחוץ ללונדון כדי להתרחק מהכול, כמה שיותר מהר.
מאז עברה כמעט שנה. לא בדיוק, אבל כמעט.
והכול שונה עכשיו.
דפיקות חוזרות ונשנות נשמעות מדלת הכניסה.
אני גרה בקומה העליונה ב־995 בשדרה החמישית. בחרתי לגור פה כי זה נראה כמו לונדון, עד כמה שדירה בקומה השש־עשרה במנהטן יכולה להיראות כמו לונדון.
הדפיקות נעשות רועשות וחזקות יותר מהטוק — טוק האופייני שיעשה בן אדם רגיל. מדובר ברעש תוקפני, קצבי וחוזר. טוק־טוק־טוק. טוק, טוק. שוב ושוב.
ברור לי מי נמצאת מהצד השני של הדלת עוד לפני שאני פותחת אותה. מה שלא ברור זה למה היא פה או איך היא עלתה בלי שאפתח לה את הדלת למטה.
אני פותחת לרווחה את הדלת והנה היא שם — זרועות שלובות על חזה, גבות מכווצות מאחורי משקפי השמש החתוליות מדגם טריניטי של קארטייר עם המסגרת העשויה משריון צב, שהיא מעלה כעת על מצחה כדי לבהות בי.
"לקח לך המון זמן," טאורה סאקס נוהמת.
"הייתי למעלה," אני מושכת בכתפיי. "ולא ציפיתי לחברה." אני לוטשת עיניים אל כפות רגליה. "את באמת מעיזה לנעול את הזוועות האלה של בלנסיאגה בנוכחותי?"
"אני יודעת, אני יודעת," היא נאנחת.
אני מנידה בראשי בפראות לעברה." הן נראות כמו —"
"נעליים של זקנות," היא קוטעת אותי. "אני יודעת."
"אין לך שום בושה, טאורה? שום תחושת ערך עצמי?"
"בסדר —" היא מגלגלת את עיניה. "אני נועלת נעליים שאת לא אוהבת, זה לא שמכרתי את התינוק שלי..."
"הייתי מעדיפה שתעשי את זה."
"הן פשוט ממש נוחות." היא מושכת בכתפיה בתמימות מעושה.
"גם עירום מלא, טאוס, אבל לכל דבר יש זמן ומקום. והמקום בשביל אלה —" אני בוהה בכוונה בסניקרס הטריפל S, מעור נובאק ומבד רשת עם הסוליה השקופה והלוגו שעליהן. ״— הוא במרכז שיקום לקשישים אחרי נפילה קשה." אני משלבת את זרועותיי ובוחנת אותה בחשדנות. "מה את עושה כאן בכלל?"
היא מושכת אחריה את מזוודת הטרולי של בריקס והולכת בעקבותיי אל המטבח.
"חשבתי שאת זקוקה לי," היא מושכת בכתפיה.
אני מצמידה לגופי את קרדיגן הקשמיר הלבן מדגם ג׳ולייט של קייט. "זה מאוד מתחשב מצידך."
"כן." היא שולחת אליי חיוך זחוח. "אני די מתחשבת כשאת לא חושבת שאני זונה זועמת."
אני שולחת לה מבט. "אבל את כן קצת זנזונת."
היא צוחקת. "נכון, אני כזאת."
"הגעתי לכאן כדי לטוס איתך הביתה," היא אומרת לי.
אני מקמטת את מצחי לעברה. "למה?"
"ככה." היא מושכת בכתפיה. "לא היית בבית כבר שנה, ויש את החתונה, ואימא שלך הפכה את עצמה למתמודדת בגרסה האישית שלה לאי האהבה." אני מגלגלת את עיניי לעברה, אף על פי שאני יודעת שזו האמת. אימי מתייחסת לנישואים של אבי עם האומנת שלי כמו אלופה אמיתית, אם אנחנו מתייחסים כיום לאלופים כאלכוהוליסטים מופקרים מינית בתפקוד גבוה.
"את עדיין לא מדברת עם ג׳ונה. בי ג׳יי יוצא עכשיו עם מישהי." היא בוחנת אותי מקרוב כשהיא אומרת את זה ואני נמנעת ממבטה, משפילה את מבטי לעבר חזיית הספורט המשובצת של ברברי שאני לובשת. הוא יוצא עם מישהי חדשה. זו שכולם מודאגים לגביה. אני מותירה את פניי חתומות ולא מסגירה אף שמץ לרגש, ואתם יכולים להמר על הדולר האחרון שלכם שהחיה שהבסתי, קשרתי וקברתי במרבית השנה שחלפה כבר כל כך מאולפת, מאופקת ומורדמת שאף סממן לרגש אינו עולה על פניי הקטנות והשלוות.
אני זוקרת את הגבה שלי בהתרסה — היא קטנת אמונה, מחכה שהלב שלי יקרוס למשמע שמו.
לא עוד.
"מחכים לך שבועיים קשים," היא אומרת לי בזהירות. "אני פה כדי לקחת אותך הביתה כי זה מה שחברות הכי טובות עושות."
אני מציצה לעברה. "אנחנו החברות הכי טובות עכשיו?"
היא מתיישבת על האי במטבח ואני מושיטה לה כוס של פינו גרי.
האנס הרצוג 2014. גוון אפרסק סמוק. יבש אבל לא מדי. עפיצות מרעננת.
במשך חודש פה שכבתי עם בחור שמשפחתו בעלת יקבים בכל מקום — נאפה, בורגנדי, שמפיין, מרלבורו.
האלכוהול היה רכיב חשוב ביחסים בינינו.
במהלך אותה תקופה הפנמתי כמה תכונות דוחות של מלצרים שמתמחים ביינות, ואלה היו היתרונות האמיתיים היחידים ביחסים האלה.
"אנחנו לא?" היא מזדעפת. "מי עוד תהיה החברה הכי טובה שלך?"
אני מושכת בכתפיי. "לא יודעת. הנרי? אחותי?"
"אחיות לא נחשבות." היא מגלגלת את עיניה. מאוד כחולות. דומות מאוד לאבני ספיר. פעם שנאתי אותן אבל עכשיו אני די מחבבת אותן.
"למה?"
"כי אין לי אחות, אז זה לא הוגן."
"בסדר." אני מגלגלת את עיניי. "אחרי ברידג'ט והנרי, את החברה הנוספת הכי טובה שלי."
"אל תספרי להנרי." היא שולחת אליי מבט, ואני מתבוננת בה חזרה.
אין שום סיכוי בעולם שאספר לו.
הוא לא היה מפסיק להציק לי בנושא.
ביום בו הוא הופיע בניו יורק יחד עם טאורה סאקס, הייתי יכולה לדחוף אותו מתחת לגלגלי מכונית.
באותה תקופה כבר הייתי פה אולי חמישה חודשים.
הנרי ביקר אותי מדי כמה שבועות. עדיין ממשיך בכך. זה היה הביקור השביעי שלו, וכבר אז ידעתי שהם מחבבים זה את זו כי כשהיינו בקאן, הוא סיפר לי שהם שוכבים, ורבנו. עד אז מעולם לא רבנו, לא באמת. טוב, מלבד הפעם בה התרגז כשגילה שאני וכריסטיאן יחד, אבל זה היה ריב חד צדדי שנמשך רק במהלך הנסיעה הביתה, עד שסיפרתי לו מה בי ג׳יי עשה, ואז חזרנו ליחסים כרגיל — אז הריב בקאן היה סיפור גדול. באופן כללי, קאן הייתה סיפור גדול, בגלל סיבות אחרות ולא ממש אידיאליות, אז עזבתי מוקדם מהמתוכנן עם רָאש ובלי להיפרד מהנרי, וכעבור כמה ימים הוא הופיע בניו יורק יחד איתה. אתם יכולים להאמין לזה? הוא פשוט הביא אותה איתו.
לניו יורק.
לדירה שלי. לישון פה. בבית שלי!
בהיתי בו במבואה, ממצמצת בעיניי עד שיצאתי מההלם.
הוא ניגש לעברי מושיט ידיים מרגיעות.
"אל תתחרפני —" הוא החל לומר. "או תתנהגי כמו חראית."
שלחתי אליו מבט אפל. הוא הניד בראשו כשנתן לי חיבוק צמוד במיוחד.
"פשוט חשבתי... שתיכן יכולות להיות חברות עכשיו..." הוא זקר את גבותיו בציפייה מלאת תקווה. "עכשיו כשאת יודעת שהיא לא הבחורה שהזדיינה עם ביג׳."
חיוכים גדולים ונבוכים מצד שניהם.
בהיתי בה לכמה שניות — לא מתרשמת בעליל — ואז בחזרה להנרי.
"כן, אבל היא כן הזדיינה עם בי ג'יי, אז..."
"נכון." טאורה גלגלה את עיניה. "אבל מי לא?"
הנרי קפא.
בהיתי בה לכמה שניות.
ואז השמעתי נחרת צחוק. באופן סמלי, כמובן. אני לא באמת נוחרת.
וכך זה קרה. ככה הזדחלה טאורה סאקס לתוך ליבי ולתפקיד הרשמי של החברה הכי טובה שלי.
היא קופצת מהאי וניגשת לחטט לי במקרר.
יש שם בעיקר הרבה יין וזיתים כי אני עדיין לא מבשלת, אבל אני מכירה באופן אישי את כל נהגי האובר שעושים משלוחי אוכל בעיר הזאת.
טאורה מוציאה בחוסר התלהבות צנצנת חמוצים ונוגסת באחד.
"מה שלום טום?" היא שואלת ואני מזדעפת לעברה.
"איך אני אמורה לדעת?"
היא מושכת בכתפיה בתמימות. "אולי אתם מדברים, אני לא יודעת."
למקרה שאתם לא יודעים, הנה עיקרי האירועים של החודשים האחרונים: עזבתי את לונדון וטסתי הנה.
למחרת טום טס לפה כדי לפגוש אותי — רק כדי להיות כאן איתי כי הוא אדם כזה. ואז חזרנו להיות יחד. עד שכבר לא.
זה פגע בו. אני פגעתי בו. היחסים בינינו הפסיקו להיות מזויפים. הוא היה בשבילי יותר כמו שריון, רשת ביטחון, מוצץ להרגעה, פלסטר ותפר לליבי השבור.
לבשתי אותו כמו אפוד מגן. הוא סבל הרבה בגללי. אני יכולה להבין את זה בדיעבד. הוא ספג המון, המון כדורים. בעצם, אני חושבת שאחד הכדורים האלה פגע גם בליבו, אותו לב שמגיע לו הרבה יותר ממה שאוכל אי־פעם לתת לו.
הוא גמר את זה. זה היה פתאומי.
לא ראיתי את זה מגיע.
הוא טס לפה, שכבנו, רבנו, הוא עזב. זה היה גרוע וכל כך לא צפוי.
אני לא מסתדרת כל כך טוב לבד. מעולם לא הייתי טובה בזה. ובאותו הלילה — אחר הצוהריים, ליתר דיוק, כי אני זוכרת את רסיסי האור החודרים דרך התריסים שסגרנו כי אני לא אוהבת לעשות סקס באור יום — רבנו לגבי איזה סרט ואז הוא פשוט עזב. הוא לקח כמה דברים מהדירה, שמבחינה טכנית הייתה רק שלי אבל בעצם חלקנו אותה — מטען טלפון, שעון שהונח במגירה, הדרכון הרזרבי שלו — ואז נעלם מהתמונה.
העזיבה של טום הייתה כמו למצוא את עצמך באמצע הקוטב הצפוני עם סוודר קליל לגופך, ותו לא.
כאב מייסר, מכף רגל ועד ראש.
זה היה כמו להיות שוב במלון מנדרין.
לא יכולתי לראות בבהירות, לא יכולתי לנשום.
גוססת, כנראה רק באופן סמלי, אבל אולי גם באופן ממשי?
השכנה שלי לוסיה מצאה אותי. גררה אותי לבר, שם המשכתי לעשות המון, אבל המון טעויות עם רָאש אוונס במלתחה.
רָאש ואני המשכנו להיות יחד לסירוגין כשהוא היה בעיר.
אני לא יודעת אם זה היה דפוק יותר מצידי או מצידו. אני, האקסית של החבר הכי טוב שלו. הוא, החבר הכי טוב של האקס שלי.
"מבחינה טכנית, סאם היה החבר הכי טוב שלי," הוא היה אומר לפעמים, כדי שנרגיש יותר טוב אחרי ששכבנו. זה לעולם לא הצליח.
הוא נסע לחודש כדי להשתתף בצילומים לסרט, ואני מעדתי כשיכורה, פשוטו כמשמעו, היישר לזרועותיו של סטוורוס אונאסיס, בנו של איל הנפט. זה לא נמשך זמן רב, מה שהיה ממש בסדר מצידי כי עד אז רָאש כבר חזר. ואז הוא נסע שוב לעוד צילומים, ואני מצאתי את הבחור מהיקבים, דיטר ואן לורס.
אין הרבה יותר מה לומר. שרדנו בקושי חודש יחד.
לזמן קצר היה בחור מדרום אפריקה — גבר, צריך להגיד — אדינגטון ואן סקור, מורה בתיכון נייטינגל — באמפורדס. מאוד נאה, אבל לא הרבה יותר מזה. רק כימיה ומבוי סתום. אבל כולם מבוי סתום. אני משערת שזאת הנקודה.
רָאש ואני נסחפנו הלוך וחזור כידידים עם הרבה הטבות נלוות. הוא היה בבלגן עם עצמו, אני הייתי בבלגן עם עצמי, שנינו ידענו את זה ולא עשינו מזה עניין. אבל כן היינו שם אחד בשביל השנייה, לעיתים קרובות. למעשה, הוא הפך להיות אחד החברים הכי קרובים שלי, אבל זה גבה ממנו מחיר יקר. רָאש מעולם לא הזמין נגרוני איתי, הוא אמר פעם לבחורה ללכת להזדיין כי היא הריחה מפריחת תפוז, הוא נקלע לקטטה עם בחור מווארלי, כשסיפרתי לו שהוא הפיץ עליי שמועות בתקופת בית הספר, הוא לקח אותי לשופינג ונתן לי להלביש אותו והוא אפילו הביט לצד השני בלילות, מעמיד פנים שלא הייתי צריכה להתיז על עצמי את הבושם הגברי בנינוח רום של מלין + גוטץ כדי להירדם.
רָאש ואני סיימנו רשמית את יחסינו בסביבות אוגוסט, קצת בגלל שזה כבר היה אמור לקרות מזמן — היחסים החלו להסתבך. כנראה שיש זמן מוגבל עד שדברים מסוימים מתחילים לצוץ על פני השטח — רכושנות ורגשות ודברים מטופשים כאלה — אז הפסקנו עם זה. גם בגלל ג'ק־ג'ק.
ג'ק־ג'ק היה השותף שלו לדירה לפני זמן רב. נפגשנו דרך רָאש והתנשקנו בטעות לילה אחד כשרָאש לא היה בעיר. הוא סוג של כעס על כך, אבל לא ממש כי מבחינה טכנית היינו 'רק ידידים'. בכל מקרה, אחרי שזה קרה, רָאש אמר שאנחנו באמת חייבים להפסיק עם זה כי ג'ק־ג'ק הוא בחור רומנטי להפליא ורָאש יכול לראות שהוא כבר ממש בעניין שלי. למרבה צערו של ג'ק־ג'ק, לעולם לא אמצא את עצמי שוב מחויבת כל כולי למישהו.
"את מוכנה לספר לי מה קרה עם נער השעשועים שלך?" טאורה שואלת במבט בוחן.
"לא." אני חוטפת מידיה את היין, מטה את ראשי לאחור ושותה ממנו בנדיבות. "לא, ממש לא."
