אחד: דייזי
אין אקדחים בשעת הסעודה. זה הכלל היחיד שלי. תגידו שאני מיושנת, לא יודעת. זה מה שתמיד אמרתי לבנים. לא אכפת לי טלפונים, לא אכפת לי אם הם שולחים הודעות, לא אכפת לי אם הם חובשים כובע על הראש ליד השולחן — אני פשוט לא רוצה אקדחים כשאני מגישה להם חזה בקר שבישלתי בבישול איטי במשך תשע וחצי שעות מזורגגות.
ג'וליאן מכריח אותנו לברך על האוכל (כאילו האל מקשיב לו ובאמת יברך אותנו), ואז משתררת דממת האכילה המשמחת את הטבחית.
הרעש חוזר ומתגבר אחרי כמה דקות — הם חיות אדם כשמדובר באוכל, הילדים האבודים שלי. אני קוראת להם כך כי זה מה שהם. אי אפשר לשהות בקרבת אחי זמן רב מדי בלי לסטות מדרך הישר, וכל הבנים האלה תעו בדרכם, באמת ובתמים. אף אחד מהילדים האלה לא באמת ילד, דרך אגב — לא בגיל, לא בהתנהגות. לכל אחד מהם יש אוסף ייחודי של יתרונות וחסרונות, דגלים אדומים, צווי בית משפט ואיסורי טיסה, ויחד הם מרכיבים את לב היחידה של אחי.
"היי, דייזי פייס." אחי מניד בסנטרו לעברי. "איך הלך לך במבחן באימונופתולוגיה?"
"אימונופרמקולוגיה," אני מתקנת אותו, והוא מגלגל את עיניו.
"עברת או לא?"
"בטח שהיא עברה," קֶקוֹאָה אומר לו בגאווה. אבי כבר מת, אבל כשהיה בחיים, אָלֶקִי קֶקוֹאָה היה החבר הכי טוב שלו.
"בהצלחה יתרה?" ג'וליאן שואל.
אני מזעיפה את פניי לעברו, נעלבת. "ברור."
אחי קורץ לעברי, מוזג לעצמו עוד יין. "מה הנושא הבא בתוכנית הלימודים?"
אני מושכת בכתפיי. "נראה לי שאנחנו עוברים למחלות ותרפויטיקה." סטודנטית לרפואה שנה ב' באימפריאל קולג'.
ג'ולס מנופף בידו. "את לא צריכה ללמוד את הח —"
"תחזור בך!" דֶקְלָן אֶלִיס צועק פתאום, קם בקפיצה מהשולחן ומביט בטי קיי היושב לצידי במבט מאיים.
אני מעבירה מבט זועף ביניהם. אין לי מושג מה קורה, לא הייתי מרוכזת.
"לא." טיקס מחייך.
דקלן שולח יד לאחור ושולף את הסטאר דגם בי. אם שלו. הוא אוהב אותו, אני לא. כבד מדי לאחיזה, עיכוב גדול מדי ברתיעה.
"דקס." ג'וליאן מגלגל את עיניו. "סלק את האקדח."
הוא קצת שתוי כרגע, דקס — אני מצליחה לראות את זה עליו, כי כשהוא שתוי או סובל מהנגאובר, אחת מעיניו קצת נסגרת.
אני מעיפה מבט בטי קיי ויודעת שהוא לא יוותר לדקלן — אני לא יודעת במה מדובר, אבל טי קיי חושב שזה מצחיק מכדי לחזור בו. על פניו מרוח חיוך רחב חלקלק וזחוח שמעצבן את דקס כי הוא מביע חוסר כבוד, ומבחינה טכנית דקלן נמצא בעמדה בכירה ממנו בשרשרת הפיקוד. הוא יד ימינו של אחי.
"תחזור בך לעזאזל." דקלן שב ומרים את האקדח, מכוון אותו עכשיו ישירות אל פניו של טי קיי.
"לא." טיקס מושך בכתפיו באדישות.
"לחזור בו ממה?" אני שואלת במבט זועף.
"שום דבר." דקלן ממהר להעיף בי מבט, אבל טי קיי ובּוּקֶר פורצים בצחוק.
חברים הכי טובים, אידיוטים ענקיים.
דקלן דורך את האקדח.
"דקלן, אל תהיה טיפש." אני מגלגלת את עיניי.
"אני לא טיפש, הוא טיפש."
אני מחליפה מבט למוד סבל עם מִיגֶל דֶל אוֹלְמוֹ, שומר הראש שלי מגיל ארבע־עשרה.
"אני לא טיפש." טי קיי מושך בכתפיו. "זה נכון."
"לא, זה לא נכון."
"מה לא נכון?" ג'וליאן מזעיף את פניו.
דקלן מכווץ את עיניו בשתיקה, כאילו קורא תיגר על הצעיר מבין חברי הצוות שלהם לדבר בלי רשות.
חיוך חצוף מתפשט על פניו של טי קיי "שדקס מסתובב עם זקפה תמידית בגלל דייז."
ואז...
ירייה.
אני ממצמצת כמה פעמים ומשפילה את מבטי. טישירט לבנה, ישנה מאוד ויקרה מאוד לליבי, שעד לפני חמש שניות מצבה היה מעולה, מוכתמת כעת בטיפת דם קליפורני.
טי קיי פולט קול קטן של כאב עמום — כמעט חרישי — כדי שדקס לא יזכה לראות אותו מתייסר.
"פשוט לא ייאמן." אני מטיחה את אגרופיי הקפוצים בשולחן. "מה הכלל היחיד שלי?" אני שואגת על כל הנוכחים.
דממה נופלת על החדר. אף אחד לא עונה.
"מה הכלל היחיד שלי?"
כל הנוכחים ממלמלים גרסה זו או אחרת של "בלי אקדחים ליד השולחן", כולל אחי וטי קיי המסכן (שדרך אגב, לא נשקפת סכנה לחייו).
"החולצה הזאת עלתה לי ארבעת אלפים פאונד."
סְמוֹקְשוֹאוּ10 מצמצם את עיניו לעברי. "נראה לי ששילמת עליה מחיר מופקע, דייז."
"אה, באמת?" אני בוהה בו. "אתה חושב ששילמתי מחיר מופקע על חולצה עם תמונת העטיפה המקורית של Butcher Cover של הביטלס משנת 1966?" אני זוקפת לעברו גבה. "בשבוע שעבר ראיתי אותך קונה באיביי צ'יטוס חריף בצורת אקדח ב־560 פאונד."
סְמוֹקְשוֹאוּ מעיף מבט בחברו הטוב, האפי, שדווקא מזעיף אליו פנים. סמוק מושך בכתפיו כאילו אין לו שליטה במצב. "הוא דמה לאקדח שלי."
ג'וליאן צד את עיני ומחווה בסנטרו לעבר טי קיי. "תעזרי לו."
אני מגלגלת את עיניי, מצביעה על דקלן. "תביא את הערכה שלי."
הוא מהנהן בביישנות מה.
מיגל עוזר לטיקס לעבור למטבח, מושיב אותו ליד שולחן ארוחת הבוקר.
הבית גדול. אבא שלי קנה דרך ללא מוצא בנייטסברידג' והפך אותה למעין מטה ראשי. המתחם, הם קוראים לו.
מיגל חושק את שפתיו ומעיף בדקלן מבט מסויג כשהוא מביא את ערכת העזרה הראשונה שלי.
"מצטער על החולצה שלך." הוא מביט בי בחרטה ורוכן לעברי, מן הסתם מעבר לראוי. "אני אשלח אותה לניקוי יבש."
אני מהנהנת לעברו, מנסה לחייך אליו חיוך קל הנע בין הרצון להיות דמות אימהית וסלחנית לבין חוסר הרצון למחול לו על התנהגותו הטיפשית.
טי קיי זוקף גבה למראה הקרבה שדקלן (לא) מציב בינינו, ודקס זוקף לעברו אצבע משולשת ויוצא מהחדר.
אני נועצת מבט בטי קיי "למה אמרת את זה?"
"כי זה נכון."
מיגל מטה את ראשו, ועיניו מביעות בשתיקה את הסכמתו. לא פטפטן גדול, מיגל שלי. ידוע בנוכחותו העקבית ובשורות המחץ המצחיקות שלו. הוא ואני מצאנו עם השנים את האיזון המושלם בין הקרבה שלו לבין שמירה על המרחב שלי... הוא מאוד מודע לעובדה שאני אף פעם לא לבד. ואני מודעת לעובדה שכתוצאה מכך, גם הוא אף פעם לא לבד. חוץ מזה, לא תמיד יש לי הרבה מה לומר לו, והוא ממילא רואה הכול.
"בכל מקרה —" אני מנגבת את הדם מהפצע ברפידות גזה ספוגות אלכוהול. "אתה באמת חושב שכדאי לך להתגרות בדוב?"
"הוא לא דוב." טי קיי מגלגל את עיניו. "הוא כלבלב עם תסביך נחיתות וזין קטן."
אני נועצת בו מבט. "לא כזה קטן..."
טי קיי פורץ בצחוק. "קדימה, תגידי בכנות, מי טוב יותר במיטה: אני או הוא?"
דקלן, מאה אחוז. חד־משמעית, מעולה, מומלץ בחום. כעסתי מאוד כשג'וליאן שם לזה סוף. זה היה לפני כמה שנים, ממש אחרי שאני והחבר שלי לשעבר נפרדנו, סיפור גדול וטראומטי, ואני הייתי צעירה. ג'וליאן גילה שאני שוכבת עם דקלן, שלא היה צעיר כל כך, ושהיה משוכנע שאני בת עשרים, אפילו שלא הייתי, ונראה לי שג'וליאן אמר לו שהוא חייב לעזור לו באיזו עבודה, אחרת הוא יפנה לבולשת, ואני לא יודעת מה קרה בעבודה הזאת, אבל מאז דקלן נשאר איתנו.
טיקס... תראו. זה היה קטע קצרצר שהתרחש במקביל לניסיונות של ג'וליאן לשכנע אותו ואת בּוּקר לעזוב את העמק. אנחנו לא מדברים על זה, אבל אני חושבת שתפקידי היה להמתיק את העסקה. אחי עושה מאמצים רבים לא לערב אותי בעבודה שלו, אבל הוא לקח אותי איתו לנסיעה ההיא לקליפורניה, ורוב הזמן בילינו עם טי קיי ובּוּקר באכילה ובשתייה.
הם בפער החבר'ה הכי צעירים שעובדים אצל ג'ולס. טי קיי בן עשרים ושש, בוקר בן עשרים ושבע. חברים מהקולג'. אנשי טכנולוגיה שסיימו את הלימודים בסטנפורד בהצטיינות. אנחנו קוראים להם 'אשפי הרשת'. ג'ולס מצא אותם ברשת האפלה, מאתרים כתובות מגורים של אנשים שצרכו פורנוגרפיה ש'החוקיות שלה מוטלת בספק' ושולחים את הפרטים לבולשת. הסגנון שלהם מצא חן בעינינו. ג'ולס מחבב אנשים עם תסביך מושיע, הוא סובל ממנו בעצמו. אני? אני מחבבת כל אדם שנתקל בעיוות ועושה מאמצים לתקן אותו.
הם בחורים כיפיים, ולטי קיי יש פנים כובשות; מתוק וצעיר מכפי שהוא באמת. יודע לנשק, עיניים נהדרות, ככה־ככה במיטה. אבל אין לי לב להגיד לו את זה. אני לא מסוגלת.
אני מזריקה לידוקאין לזרועו.
"לא יודעת." אני מושכת בכתפיי, מתחמקת. "אולי תצטרך לעורר את הזיכרון שלי." ההצעה נאמרת מהפה לחוץ, אבל הוא נראה מרוצה בכל זאת, עם הסנטר באוויר והכול.
"אולי אני אעשה את זה." הוא סתם מחרטט.
הוא לא יעשה את זה, שנינו יודעים את זה — כבר לא, כי —
מישהו מכחכח בגרונו מהפתח שמאחוריי.
אני מעיפה מבט מעבר לכתפי.
כריסטיאן המס נשען על מסגרת הדלת, זרועותיו שלובות על חזהו, עיניו מכווצות.
"עדיף שאלך?" הוא שואל ומרים גבה, ידיו תחובות בכיסיו.
אני מסתובבת במהירות, לחיי בוערות (אני לא יודעת למה). אני ממצמצת כמה פעמים, חוזרת להתמקד במשימה שלפניי, מתעלמת מגלגול העיניים המוגזם של מיגל, אותו אני מפרשת כבגידה בידידות הכפויה בינינו.
טי קיי מיישיר אליי מבט ומגחך בידענות, אבל הם לא יודעים דבר... אין להם מושג.
כריסטיאן המס מתקרב אלינו, נעמד מאחוריי וצובט את ישבני בעדינות, תוך כדי שהוא בוחן בעצמו את פצע הירי.
"מה קרה כאן?"
אני נושפת ברוגז. "דקלן."
"ירה בך?" הוא ממצמץ בהפתעה קלה.
טי קיי מהנהן.
"למה?"
אני מעבירה את מבטי ביניהם. "טיקס הפגין עוינות."
מיגל מכווץ את עיניו, מהרהר בנכונות הצהרתי.
"חשבתי שאסור להם לשבת בארוחה עם אקדחים?" כריסטיאן משלב את ידיו על חזהו.
"תעביר לי את המלקחיים," אני אומרת לו. "ובאמת אסור להם."
כריסטיאן מגיש לי זוג מספרי מאיו, ומיגל מגלגל עיניים.
אני מכחכחת בגרוני, מרימה את הכלי המתאים ומתחילה לחטט בזרועו של טי קיי, מיגל מכוון מעליי את האור.
"זה ייקח הרבה זמן?" כריסטיאן שואל בגסות.
"אוי — אני מתנצלת." אני מעיפה לעברו מבט. "אנחנו מעכבים אותך?"
"למען האמת, כן."
הוא רוכן מעליי, מתבונן שוב בפצע ביחד איתי, נצמד אליי. "היו לי כמה תוכניות בשבילך."
הבטן שלי קופצת לצניחה חופשית.
"אה." אני בולעת רוק, ואז ממקדת את מבטי בזרועו של חברי, מבחינה בבוהק הקליע הנעוץ בגבשושית הקטנה בעצם זרועו הימנית. "למען האמת, גם לי היו תוכניות בשבילך, אבל אז התבלבלת בין מלקחיים ומספריים, והחשק המיני שלי התפוגג."
מיגל מכווץ את המצח. ההסכם שלנו לא מוצא חן בעיניו — הוא לא אמר זאת מפורשות, אבל למיגל יש פני פוקר של פעוט.
"מה אתה מגחך?" כריסטיאן חובט בראשו של טי קיי.
טיקס פורץ בצחוק אבל אני נועצת בו מבט. "חדשות רעות." אני מקלפת את כפפת הלטקס שלי והוא גונח. "הוא תקוע חזק שם."
"פאק." הוא מרכין את ראשו.
"קח אותו למריק'ס." אני מחווה בראשי אל מיגל בשעה שאני חובשת את זרועו של טי קיי וקושרת את התחבושת מעל הפצע. "תגיד לו שלדעתי ייתכן שהכדור שבר את העצם, או לפחות סדק אותה." אני מחייכת אל טיקס בהתנצלות. "אתה כבר מצטער שהפקדת את חייך בידיו של אחי?"
"לא." טי קיי כובש חיוך. "כיף חיים."
אני מגלגלת עיניים.
"אם כבר מדברים על כיף חיים..." כריסטיאן מושך בידי ואני מעיפה לעברו מבט. "אנחנו מסיימים כאן?"
"כן." אני מביטה בפצע החבוש פעם אחת אחרונה. מהדקת את התחבושת אל זרועו של טי קיי פעם נוספת ליתר ביטחון. "אל תתגרה בדוב."
הוא מחייך אליי. "בלי הבטחות."
"טוב לראות אותך, אחי —" כריסטיאן חובט בחיבה (חלקית) בזרועו הפגועה של טי קיי, והוא מתכווץ. אני מגלגלת את עיניי, מיגל כובש חיוך לפני שהוא מהנהן לעברי ומשאיר אותי ואת כריסטיאן לבדנו.
לבד עם כריסטיאן. למען האמת, זה עדיין מופלא בעיניי — להישאר לבד עם מישהו. שנים לא הורשיתי להיות עם מישהו ביחידות.
"אתה שמוק," אני אומרת לו בעודנו עולים במדרגות.
הוא מגלגל את עיניו. "הוא בסדר."
אבל אני קצת מרחפת, נראה לי שהוא פעל מתוך רכושנות כלפיי. "אין בינינו קנאה, זוכר?"
"לא קינאתי." כריסטיאן מזעיף את פניו. "מה אכפת לי אם זיינת אותו פעם אחת לפני כמה חודשים?"
אני מעיפה בו מבט, מנסה לאזן בין הרצון לא לאבד שליטה לבין הקושי לשאת את האדישות בקולו למשמע הידיעה שמישהו אחר נגע בי.
"יותר מפעם אחת." אני ממשיכה לעלות במדרגות.
עיניו מתכווצות והוא עוצר לרגע, ואז ממשיך לעלות אחריי. "אבל זה די מדליק, בייבי הייטס."
בייבי הייטס. השם שהדביקו לי.
"מה מדליק?" אני נעמדת בראש המדרגות, ידיי על ירכיי.
"את." הוא בוחן את גופי. "זה שאת רופאה."
אני נועצת בו מבט. "אני לא רופאה."
"את בדרך לשם." הוא מסתכל עליי באי־אמון, כמעט כאילו מפריע לו שאני ממעיטה בערכי, אבל אני לא מרשה לעצמי לחשוב ככה. "בקרוב יהיה לך רישיון רופאה ונהגת."
אני מגלגלת את עיניי לעברו, ממשיכה ללכת, מנסה לרדוף אחרי הלב המטופש שלי, הרוכב אל השקיעה עם בחור שלא באמת כרוך אחריי.
הקשר שלי עם כריסטיאן אמור להיות פשוט וברור.
רק סקס. חברים טובים שעושים את זה. 'זבנג וגמרנו' כפי שאחי מתאר זאת בעדינותו הרבה...
הלוואי שזה היה ככה, זה מה שרציתי מהלילה הראשון. כבר היו לי קשרים כאלה, אני מסוגלת לעמוד בזה — כך היה עם טי קיי, כך היה עם דקלן. לא כך היה עם רומיאו, אבל שום דבר לא יהיה דומה לקשר שלי ושל רומיאו, כך שלא הוגן כל כך להשוות אותו לאחרים. בכל אופן, הפואנטה היא שאני יודעת איך לנהל קשר מיני וסתמי. כריסטיאן יודע איך לנהל קשר מיני וסתמי. הוא והחברים הכי טובים שלו מדליסטים אולימפיים בסקס סתמי, אבל הלילה הראשון שלנו יחד היה לא סתמי בעליל —
"ספרי לי," אמר כריסטיאן, רוכן לעברי בשעת לילה מאוחרת באחת השבתות, לפני כמה חודשים, במועדון שלו. "על חלום סודי, מטרה בחיים... איזה קשקוש בסגנון הזה."
הכרנו זה את זו במשך שנים דרך האחים שלנו. ג'ונה המס הוא בין החברים הכי טובים של ג'וליאן, אבל כנראה שבאותו לילה, לפני כארבעה חודשים, הפסקתי להיראות כמו אחותו הקטנה של החבר הכי טוב של אחיו. חולצת הסטרפלס חושפת הבטן של אורסונד אייריס עושה את זה.
העיתוי היה מושלם מבחינתי, כי רומיאו פשוט התחפף, והייתי עצובה, אני אף פעם לא יודעת מה לעשות כשהוא לא בסביבה.
הידקתי את שפתיי, מעמידה פנים שאני שוקעת במחשבות, כאילו התשובה לא עומדת לי על קצה הלשון, כאילו לא הייתה שם מאז ומתמיד, ומצאתי את עצמי מסמיקה מהקרבה שנוצרה בין הפנים שלו לפנים שלי. "אתה תחשוב שזה דבילי."
"נסי אותי." הוא הטה את ראשו. הוא היה יפה, ומעולם לא הבחנתי בכך בעבר, כאילו עד אותו רגע מעולם לא התבוננתי בו כראוי. שיער בלונדיני זהוב מסורק הצידה ומוסט לאחור בקפידה. עיני שקד גדולות. שפה תחתונה גדולה. צרות גדולות.
כיווצתי את עיניי לעברו מרגישה מעט חשופה. "הייתי ממש רוצה להיות רגילה." הוא הפנה אליי חיוך קטן ומבולבל, הנהן כמה פעמים.
"הייתי רוצה להסתובב בלי שומר ראש, הייתי רוצה להרגיש לבד לפעמים, הייתי רוצה ללכת ברחוב בלי לחשוש שהמכונית שעוברת לידי עומדת לחטוף אותי, הייתי רוצה שיסכימו לבטח אותי בביטוח כופר —"
"פאק." הוא הזעיף את פניו.
"הייתי רוצה לנהוג — בעצמי — לאנשהו. לא שיסיעו אותי, לעשות את זה בעצמי."
"את מסוגלת לזה, לא?"
הידקתי את שפתיי למראה פניו המהססות והמבולבלות, ונעצתי בו מבט מבויש. "את... לא יודעת לנהוג?" הוא הִטה את ראשו, מביט בי בזהירות.
זקפתי את סנטרי, ניסיתי להעמיד פנים שזה לא מטריד אותי. "לא."
"אה." הוא הנהן מספר פעמים. זווית פיו התרוממה, ועכשיו אני מנסה לחלץ ממנו חיוך כזה בכל פגישה שלנו.
"אני אלמד אותך," אמר לי.
הוא באמת עשה זאת. קיים את ההבטחה שלו, אבל נגיע לזה בהמשך.
בחזרה להווה, כעבור מספר שעות, השעה אחת בלילה והטלפון של כריסטיאן מצלצל בפעם השנייה בתוך פחות מעשר דקות. אני שולחת יד מעבר לגופו העירום — עליו רק שרשרת לב שהוא אף פעם לא מסיר — ומרימה את הטלפון שלו, המזמזם על שידת הלילה.
"קלסי בסוגריים בלונדית מתקשרת אליך," אני אומרת לו, ועיניו מהבהבות. הוא מתגלגל הצידה במהירות, חוטף ממני את הטלפון ומשתיק את הצלצול.
הוא מעיף בי מבט מתנצל משהו. שישים אחוז מתנצל, ארבעים אחוז משועשע.
שיערו המלאכי מזדקר לכל עבר מהמשיכות שלי ושפתיו ורודות במיוחד ממגען בשפתיי. הוא מותח זרוע שחומה לאחור ותוחב אותה מתחת לראשו.
אני מושיטה יד אל הטלפון שלו. "אפשר לקרוא את ההודעות שלך?"
הוא מצמצם עיניים, אפילו שהוא לא באמת מעוצבן. "למה?"
"אני פשוט רוצה לראות מה קלסי בסוגריים בלונדית וכל החברות השרלילות שלה רוצות ממך."
"השעה אחת בלילה." הוא נושף, משועשע. "אני חושב ששנינו יודעים מה הן רוצות."
"מכתב המלצה?" הוא נותן בי מבט אירוני. "שתחזיר להן את הכבוד שלהן?" הוא מחייך ומגלגל שוב עיניים. "סתם בצחוק —" אני מתלוצצת. "ברור שכבר מאוחר מדי לזה." הוא פולט צחוק ומושיט לי את הטלפון שלו. "סיסמה?"
"6969."
עיניי מצטמצמות. "תמיד הקלאסה בהתגלמותה."
216969 — למען האמת זה די מצחיק בעיניי, אבל מתחשק לי להיות קצת מגעילה אליו, כי הוא מקבל הזמנות לסקס בנוכחותי.
אני מנווטת בין ההודעות שלו. "עשרים ושתיים הודעות שלא נקראו. לפחות חמש־עשרה מנשים..." קולי גווע כשאני מעיינת ברשימה. "קלסי בסוגריים בלונדית. מלאני ווטסון. מליסה נַיי. נטלי למבורג. נטלי ציצים —" אני מרימה מבט אליו. "זה השם הרשמי שלה?" הוא מחניק חיוך. "עד כמה הציצים שלה גדולים כדי שהיא תירשם ככה בטלפון שלך?"
"לפחות דאבל די."
"הגיוני," אני מסכימה ומשפילה שוב את מבטי כדי להמשיך בקריאה. "איימי אטקינס. אוליביה אקס או —" אני מרימה אליו עיניים בגבות זקורות.
"הכוונה למועדון, לא לרגש."
"וטוב שכך." אני מעניקה לו חיוך חשוק־שפתיים נוטף שיפוטיות. אני מאמצת את הטלפון שלו לחזי. "אתה מקבל הרבה הודעות בשעות לילה מאוחרות." הוא מנסה להבליע חיוך ושולח יד אל היין שלו. "וואו." עיניי נקרעות לרווחה. "לקלסי בסוגריים בלונדית יש פה של מַלָּח."
הוא פולט נחרת צחוק. "נכון."
אני לוקחת ממנו את היין ולוגמת לגימה גדולה. "אתה אוהב את זה כשאתה מדבר עם בחורה, מה?"
הוא מעלה חיוך אך מנסה לשדר חרטה. הוא מנגב באגודלו קצת יין אדום שזלג על שפתי התחתונה התפוחה. כל תנועה שלו סקסית. "אנחנו לא ממש מדברים."
אני לא נרתעת מתגובתו — אני מזכירה לעצמי שלא אכפת לי — שני הכללים שלנו הם שאנחנו לא רבים ושאנחנו לא מקנאים, אז לא אכפת לי, אני אומרת לעצמי בפעם המי יודע כמה השבוע, ומתחמקת מעיניה של מפלצת הרגשות שלא מפסיקה להרים את ראשה ולנסות לשכנע אותי שאני מרגישה משהו כלפי אדם שאני לא יכולה שיהיו לי רגשות כלפיו, ואין לי, אבל גם לו יכולתי, אני בכל מקרה לא יכולה.
לכן אני נושמת עמוק, אוזרת אומץ ומביטה בפנים שאני מתחילה לחבב יותר מדי. "הנרי רוצה לדעת אם אתה חוזר הביתה הלילה," אני אומרת לו בגבות מורמות.
כריסטיאן שולח אליי מבט ארוך, מחכה שאענה במקומו. "אני לא יודע, בייבי הייטס. אני חוזר הביתה הלילה?"
אני מתרוממת לישיבה, פונה אליו ומושכת את השמיכות סביב גופי העירום למדי. אני מושכת בכתפיים בתנועה אדישה, אפילו שאני לא אדישה. "לא יודעת, כריסטיאן המס. אתה חוזר?"
הוא מכווץ עיניים לעברי בשעשוע. "תגידי לי את, בייבי."
ליבי מחסיר פעימה כשהוא קורא לי ככה, אבל הוא לא מתכוון לזה במשמעות המיוחלת.
"נראה לי שפה־מַלָּח מקווה שתקפוץ לבקר אותה..."
בעיניו מופיע המבט הזה. שופע ביטחון ומטריד במידה שווה. "לא רוצה לקפוץ לבקר אותה."
"באמת?"
הוא מחייך ומשפיל את עיניו במורד גופי בניד ראש.
"טוב לי כאן..." קולו גווע. "גם לך טוב כאן?"
״בינתיים,״ אני משקרת והוא צוחק.
לנצח נצחים, אני חוששת.
