מכתב מאת אביגדור המאירי
(במקום הקדמה)
לכבוד העורך של ספרית «הבלש»,
תל-אביב.
בתשובה על בקשתך, לתת לך כעין הקדמה לספרית «הבלש», שאתה עומד להוציא לאור:
אינני מפקפק אף רגע קל בחשיבותה של ספריה זו בעברית ובארץ-ישראל. מדגיש אני את שתי העובדות: «עברית» ו«ארץ ישראל» – הדגשה בכונה משתי סבות.
א.–יודע אני את אנשי שלומנו–האיסתניסים השונים, שיקבלו את הספריה הזאת בעקימת חוטם יהודי: «נאט פינקרטון» – ואחרי עקימת החוטם תבוא אפילו המחאה: «חוסר ספרותיות, קלקול טעם, השחתת הנוער».
ואני אומר לך, דוקא בעברית אינה מיותרת ספריה ממין זה. הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף-סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי הענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר, שבמקום אבעיות פסידו-פסיחולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויית המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם רק לא עיקר העיקרים: ספור המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל ספור-מעשה מענין, שכל רוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה. ואם אין לזה ערך ספרותי כשהוא לעצמו, הרי יש בו משום אסכולה לאותו הספור המקווה, שהציוריות המשעממת שבו, תבוסס על העלילה הדרמתית, שבלעדיה אין יצירה ספרותית הגונה. –
וזה נחוץ לנו דוקא בעברית.
ב.–נחוצה לנו ספרית «הבלש» דוקא בארץ ישראל, לא רק מחמת שֶפֹּה בארץ הולכת השפה העברית ועוברת ממצב שפת-העין למצב שפת-האוזן, זאת אומרת, למצבה של שפה חיה באמת, אלא גם מטעם יותר חשוב מזה: חיינו האומללים פה הולכים ומעמידים אותנו על העובדה, שחיים אנו פה ביער קדמוני של רציחות ואנוסי נשים ולילדים, שאין כבר דוגמתן בכל העולם כלו. ויחד עם זה נוכחנו לדעת, שצבורנו פה בארץ הוא הצבור היחיד בעולם, שאין לו אף אחד משני סוגי-ההגנה המקובלים: לא הממשלה מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הצבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור.
ולפיכך: לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הצבור שלנו פה חנוך בלשי, העוזר לה למשטרה לגלות את עקבות הפושעים המועדים למינהם השונים.
וסימן היא לדבר, אם ספרית «הבלש» מתחילה את צאתה דוקא בעצם ימי הטרגדיה של סאליה זוהר ויוחנן סטאל, שאת מסתוריה עזרו לגלות דוקא אזרחים בני-הארץ.
אך יחד עם זה עלי להעריך, שספריה ממין זה סכנה כרוכה בה: סכנתה של ספרות «השונד». ועל זה צריך לעמוד: אין ספרות נעשית לשונד על ידי העלילה הפלילית וחוסר הציוריות הפסיחולוגית שבה. בלבד זאת היא טעות. השונד ספון ברדיפה אחרי היסודות הפסולים מטעם מוסרי: אחרי הפורנוגראפיה, הבאה במקום האירוטיקה ואחרי הזועה, המשמשת מטרה ולא אמצעי.
אין מבקר מחמיר בעולם, שידון את ספרות שרלוק הולמס של קונאן דויל לשונד. שני היסודות הללו: האירוטיקה והענין המושך, צריך שישמשו אמצעי ולא מטרה. המטרה היא: ההמצאות המחוכמות השונות, איך לגלות לא רק את הפושע, כי אם גם את החף מפשע. ולפיכך צריך שהבלש יהיה אישיות מוסרית גבוהה ומוחלטת. –
ובנידון זה היטבת לעשות בקחתך את השם דוד תדהר לשם הבלש. שם זה אין לו צורך בעדויות לא בתור בלש עברי מובהק בעל חריצות יוצאת מגדר הרגיל ולא בתור אישיות מוסרית, ששורה ארוכה של מעשי-בלשות קשורה בשמו, ושכל בלש בעולם יכל להתהדר בהם.
ואם את אלה תשוה לנגדך תמיד בספרית «הבלש» – תבוא על שכרך מכל הבחינות.
תל-אביב
1931
אביגדור המאירי
א.
הַחֲקִירָה
עתוני הבוקר הופיעו באותיות מאירות עינים:
רצח ע"י בני-ברק
"אתמול לפנות בקר בשעה 4 בערך, כשהערבים הלכו מהכפרים הסמוכים תל-אביבה, מצאו בין בני-ברק לעיר-גנים, ע"י הואדי, גוית אדם מת; הם הבהילו מיד את המשטרה שבאה למקום והתחילה לחקור. החקירה הוכיחה, שההרוג חיים שמעוני תושב עיר-גנים, יצא בלילה לפני הרצח מביתו, בלוית יוסף ארמון, חלבן מת"א. הם הלכו אל השדה לצד בני-ברק והתושבים ראו אותם מתהלכים ומשוחחים ביניהם, השיחה היתה לפי השערותיהם נסערת מאד, מפני שמרחוק ראום מתוכחים וקולם הגיע עד המושבה. בפעם האחרונה ראו את שניהם בשעה 9,15 בערך. המשטרה קבעה ששמעוני נרצח בהתנפלות מאחור, ע"י מכה חזקה בכלי קהה שנפצה את קרקפתו. המת היה מוטל על פניו והרופא שבדק את הגויה קבע, שהמיתה באה לפתע. המשטרה אסרה את יוסף ארמון באשמת הרצח".
הידיעה הזאת עשתה לה כנפים בעיר ושמועות שונות ומשונות התחילו לרחף מסביב לרצח. ספרו, שחיים שמעוני, המנוח, עלה ארצה לפני שש שנים ביחד עם אשתו חנה. אשר עזבה אותו לפני חצי שנה והלכה לגור אל יוסף ארמון. היו גם כאלה, שידעו פרטים על חיי הזוג. וספרו, שחיים שמעוני היה מכה את חנה אשתו ומתיחס אליה כאל שפחה שבימי הבינים.
אלה שהכירו את הנרצח מחו"ל ספרו, שיוסף ארמון וחיים שמעוני הם בני עיר אחת, ושניהם אהבו את חנה. אולם היא למרות רצונה נשאה לשמעוני, כי הוריה רצו בכך. לבסוף, אחרי שנות סבל וייסורים, החליטה לעזוב את בעלה וללכת אל זה שאהבה נפשה; ועוד כהנה וכהנה ספרו מפה לפה, מבלי שאיש ידע את הנכון בענין המסובך הזה. וכל אחד ספר דבר מה אחר ככוח דמיונו הטוב עליו.
ובו בזמן שבעיר עמדו כנופיות כנופיות, ספרו והתלחשו ופרשו את הידיעה שהובאה בעתון, התנהלה החקירה במשרד מפקח המשטרה.
יוסף ארמון ישב חור ועיניו אדומות מנדודי שנה. מראהו היה מדוכא מאד; זה היה אברך עדין פנים עם עינים כחולות ושער מסולסל. הוא ישב על כסא, כשפניו מופנים לצד החלון, ולאור השמש הובלט חורונו עוד יותר.
מפקד המשטרה, שישב ע"י השולחן ועיין כל הזמן בתיק התעודות בקשר עם הרצח, הצית את הסיגרה ופנה אל הנאשם:
– ובכן אתה מכחיש את האשמה? – מתי ראית את הנרצח בפעם האחרונה? ספר בסדר איך, מתי ולשם מה הלכת אל שמעוני?
– לשמע השם הזה רעד אחז את גופו של הנאשם ודקות אחדות עברו עד אשר ענה על השאלה:
– שלשום לפנות ערב, כשגמרתי את העבודה, אמרתי לארוסתי חנה...
– וכי ארוסתך היא?
הנאשם בא במבוכה ופניו קדרו.
– כלומר, אנחנו חשבנו להתחתן בקרוב. – הלכתי לעיר-גנים, בכדי לקחת דברים עם שמעוני בעלה של חנה. מצאתיו ע"י הערוגות בגינתו... יצאנו שנינו אל השדה כדי שלא יפריעו לנו בשיחתנו.
– באיזה שעה היה זה?
– זה היה בערך ב-7 לפנות ערב... הלכנו ודברנו...
– על מה דברתם?
– בקשתי משמעוני שיכתוב ספר כריתות לאשתו חנה, אשר עזבה אותו לפני חודשים אחדים ואינה יכולה להנשא לי, מפני שהוא מסרב לגרשה.
– האם שיחתכם התנהלה בשקט?.. האם לא הגעתם בזמן השיחה למצב של התרגשות יוצאת מהכלל – שאל מפקד המשטרה בנועצו את עיניו בפניו החורים של הנאשם.
– אמנם כן! – ענה הנאשם, – התרגשנו מאד, כי שאלת האשה הזאת שאלת-חיים היא לשנינו.
– מדוע סרב שמעוני להתגרש מאשתו?
– מפני שאהב אותה מאד, – ענה הנאשם בקול רפה בהשפילו את עיניו, – הוא אהב אותה מאד מאד, ולא היה יכול להסכים לאבד אותה לנצח.
– מדוע עזבה אותו אשתו?
– היא נשאה לו למרות רצונה, מתוך לחץ ההורים, ומעולם לא אהבה אותו.
– מאימתי אתה מכיר את חנה?
– זה שנים רבות, עוד טרם שהכיר אותה שמעוני.
– ההיו ביניכם איזה יחסים בטרם שנשאה ולאחר זה כאן בארץ?
– רק יחסי ידידות.
המפקד רשם דבר מה ואחר זה פנה שוב אל הנאשם.
– באיזה שעה נפרדת משמעוני?
– נפרדתי ממנו בשעה 10 בלילה.
– היכן נפרדתם?
– נפרדנו על גבול בני-ברק ועיר-גנים לצד הכביש.
– לאן הלכת אחרי שנפרדת ממנו?
– סרתי לבני-ברק לקנות סיגריות ואחר כך כונתי את פעמי כלפי הכביש והלכתי לתל-אביב.
– מדוע לא נסעת באוטו?
– הייתי יותר מדי נרגש. על כן החלטתי ללכת ברגל כדי להרגע.
– באיזה שעה באת הביתה?
– בשעה אחת אחרי חצות.
– האם הדרך ארכה 3 שעות? – שאל מפקד המשטרה, בהשענו על השולחן, מבלי לגרוע עין מפני הנשאל.
– לא. אולם בדרך ישבתי על אבן, לא רחוק מבני-ברק, ברחוק-מה מהכביש; ישבתי – והרהרתי במצב.
מפקד המשטרה הטיל את עצמו עמוק לתוך הכורסא ונעץ את עיניו, עיני-זעם בנאשם.
– ובמה אתה יכול להוכיח, שלא אתה הוא הרוצח? הלא בין שעה 10 – 1 היה לך די זמן לשוב ולרצוח את שמעוני; היכול אתה להוכיח בעדים, היכן היית במשך שלוש השעות?
הנאשם בא במבוכה, הרהר רגע, וענה בקול רפה:
– כשישבתי על האבן, עברו הרבה אוטומובילים. אמנם הם לא יכלו לראותני, כי היה חשך ושום עדים אין לי. אולם נכון אני להשבע, שדבר הרצח נודע לי רק אחרי שאסרוני.
מפקד המשטרה הדליק סיגריה, ובנשמו בחזה מלא את העשן, קם ממקומו והתהלך בחדר. רגעים אחדים שררה דומיה. פתאום נעצר אצל הנאשם, שם את ידו על כתפו, ויאמר:
– שמע ארמון! כל ההוכחות הן נגדך. ידוע שאתה אהבת את אשתו של הנרצח, ידוע גם כן שהנרצח סרב לתת לחנה גט. אתה הלכת אליו אור ליום 17 לאוגוסט שעה שבע. ביניכם מתקימת שיחה נרגשת, שניכם מתלהבים, רָבים, אתה הולך בעשר, חוזר הביתה ב-1 ובבקר מוצאים את שמעוני נרצח. אתה אין לך הוכחות, היכן היית במשך שלש השעות. הרופאים קובעים, ששמעוני מת ממכה חזקה בקרקפתו, מכה שבאה מאחור ושנגרמה ע"י דבר קהה והמות בא לפתע על המקום...
כאן הפסיק המפקד את דבריו והביט בפני הנאשם. כעבור רגעים אחדים המשיך:
– כשמצאו את גויתו, היתה קרה. מצאוה ב-4, ובכן המות יכול היה לבוא גם ב-10 וחצי או 11. – השערה: אתה עוזב אותו על יד בני-ברק, הולך לצד עיר-גנים, מסתתר בואדי, במקום שם צריך היה לחזור שמעוני, ובמה יכול אתה להוכיח, שלא אתה הפלת במכה את שמעוני על יד הואדי, מקום שם נח מאד להסתתר, וגרמת למותו?..
הנאשם, שישב כל הזמן חור ומדוכא מאד, קפץ ממקומו כנשוך נחש, ובעצבנות תפש את ידי מפקד המשטרה כשפניו התעוו כאב פנימי.
– אולם אדוני המפקד! הנני נשבע לו בכל הקדוש לי, שמעולם לא הרגתי רמש חי, מכל שכן לא רצחתי נפש, הנני חף מפשע!.. לעולם לא עולה על דעתי להפטר מיריבי על ידי מעשה אכזרי כזה!
הנאשם שאף אויר במלא פה, כאילו נחנק מרוב התרגשות. אחרי כן המשיך בקול רפה:
– כשישבתי על האבן והרהרתי במצב, באתי לידי החלטה לתבוע את שמעוני למשפט, אשר יכריח אותו לשחרר את אשתו, אולם לא עלה על דעתי לרצחו נפש – – –
ופתאום שמו הדמעות מחנק לגרונו ויפול אין אונים אל תוך הכסא.
התפרצות הדמעות זעזעה את כל גופו. הוא בכה כתינוק בקול רם. מפקד המשטרה לחץ את כפתור הפעמון ויפנה לשוטר שהופיע.
– הָבֵא מים והשיב את נפשו. אחרי כן החזירהו אל תאו. לכשירגע – אמשיך את החקירה.

מכתב מאת אביגדור המאירי
(במקום הקדמה)
לכבוד העורך של ספרית «הבלש»,
תל-אביב.
בתשובה על בקשתך, לתת לך כעין הקדמה לספרית «הבלש», שאתה עומד להוציא לאור:
אינני מפקפק אף רגע קל בחשיבותה של ספריה זו בעברית ובארץ-ישראל. מדגיש אני את שתי העובדות: «עברית» ו«ארץ ישראל» – הדגשה בכונה משתי סבות.
א.–יודע אני את אנשי שלומנו–האיסתניסים השונים, שיקבלו את הספריה הזאת בעקימת חוטם יהודי: «נאט פינקרטון» – ואחרי עקימת החוטם תבוא אפילו המחאה: «חוסר ספרותיות, קלקול טעם, השחתת הנוער».
ואני אומר לך, דוקא בעברית אינה מיותרת ספריה ממין זה. הגיע הזמן, שהשפה העברית תצא מבגדי הכהונה שלה ותהיה סוף-סוף שפת חולין. נחוצה לנו ספריה, הנותנת לנו ספרים מעוטי הכמות ורבי הענין, שהקורא יבלע אותם כבכורה בטרם קיץ ואחרי הקריאה – יזרוק את הספר וידרוש ספר שני. נחוץ לנו ספר, שבמקום אבעיות פסידו-פסיחולוגיות משעממות, במקום ציורי-העויית המלאים דקדוקי עניות ושהכל יש בהם רק לא עיקר העיקרים: ספור המעשה עצמו – נחוץ לנו במקומו ספר אנטיפודי מוחלט: ספר בעל ספור-מעשה מענין, שכל רוחו בפאבולה, בעלילה, במעשה שהיה. ואם אין לזה ערך ספרותי כשהוא לעצמו, הרי יש בו משום אסכולה לאותו הספור המקווה, שהציוריות המשעממת שבו, תבוסס על העלילה הדרמתית, שבלעדיה אין יצירה ספרותית הגונה. –
וזה נחוץ לנו דוקא בעברית.
ב.–נחוצה לנו ספרית «הבלש» דוקא בארץ ישראל, לא רק מחמת שֶפֹּה בארץ הולכת השפה העברית ועוברת ממצב שפת-העין למצב שפת-האוזן, זאת אומרת, למצבה של שפה חיה באמת, אלא גם מטעם יותר חשוב מזה: חיינו האומללים פה הולכים ומעמידים אותנו על העובדה, שחיים אנו פה ביער קדמוני של רציחות ואנוסי נשים ולילדים, שאין כבר דוגמתן בכל העולם כלו. ויחד עם זה נוכחנו לדעת, שצבורנו פה בארץ הוא הצבור היחיד בעולם, שאין לו אף אחד משני סוגי-ההגנה המקובלים: לא הממשלה מגינה עלינו ולא אנחנו בעצמנו מזוינים. בנוהג שבעולם: ממשלה המרגישה שאין בכחה או ברצונה להגן על איזו מושבה, הרי היא מוסרת את ההגנה לידי הצבור עצמו. ואנו מסורים להפקר גמור.
ולפיכך: לא מיותר הוא בהחלט לחנך את הצבור שלנו פה חנוך בלשי, העוזר לה למשטרה לגלות את עקבות הפושעים המועדים למינהם השונים.
וסימן היא לדבר, אם ספרית «הבלש» מתחילה את צאתה דוקא בעצם ימי הטרגדיה של סאליה זוהר ויוחנן סטאל, שאת מסתוריה עזרו לגלות דוקא אזרחים בני-הארץ.
אך יחד עם זה עלי להעריך, שספריה ממין זה סכנה כרוכה בה: סכנתה של ספרות «השונד». ועל זה צריך לעמוד: אין ספרות נעשית לשונד על ידי העלילה הפלילית וחוסר הציוריות הפסיחולוגית שבה. בלבד זאת היא טעות. השונד ספון ברדיפה אחרי היסודות הפסולים מטעם מוסרי: אחרי הפורנוגראפיה, הבאה במקום האירוטיקה ואחרי הזועה, המשמשת מטרה ולא אמצעי.
אין מבקר מחמיר בעולם, שידון את ספרות שרלוק הולמס של קונאן דויל לשונד. שני היסודות הללו: האירוטיקה והענין המושך, צריך שישמשו אמצעי ולא מטרה. המטרה היא: ההמצאות המחוכמות השונות, איך לגלות לא רק את הפושע, כי אם גם את החף מפשע. ולפיכך צריך שהבלש יהיה אישיות מוסרית גבוהה ומוחלטת. –
ובנידון זה היטבת לעשות בקחתך את השם דוד תדהר לשם הבלש. שם זה אין לו צורך בעדויות לא בתור בלש עברי מובהק בעל חריצות יוצאת מגדר הרגיל ולא בתור אישיות מוסרית, ששורה ארוכה של מעשי-בלשות קשורה בשמו, ושכל בלש בעולם יכל להתהדר בהם.
ואם את אלה תשוה לנגדך תמיד בספרית «הבלש» – תבוא על שכרך מכל הבחינות.
תל-אביב
1931
אביגדור המאירי
א.
הַחֲקִירָה
עתוני הבוקר הופיעו באותיות מאירות עינים:
רצח ע"י בני-ברק
"אתמול לפנות בקר בשעה 4 בערך, כשהערבים הלכו מהכפרים הסמוכים תל-אביבה, מצאו בין בני-ברק לעיר-גנים, ע"י הואדי, גוית אדם מת; הם הבהילו מיד את המשטרה שבאה למקום והתחילה לחקור. החקירה הוכיחה, שההרוג חיים שמעוני תושב עיר-גנים, יצא בלילה לפני הרצח מביתו, בלוית יוסף ארמון, חלבן מת"א. הם הלכו אל השדה לצד בני-ברק והתושבים ראו אותם מתהלכים ומשוחחים ביניהם, השיחה היתה לפי השערותיהם נסערת מאד, מפני שמרחוק ראום מתוכחים וקולם הגיע עד המושבה. בפעם האחרונה ראו את שניהם בשעה 9,15 בערך. המשטרה קבעה ששמעוני נרצח בהתנפלות מאחור, ע"י מכה חזקה בכלי קהה שנפצה את קרקפתו. המת היה מוטל על פניו והרופא שבדק את הגויה קבע, שהמיתה באה לפתע. המשטרה אסרה את יוסף ארמון באשמת הרצח".
הידיעה הזאת עשתה לה כנפים בעיר ושמועות שונות ומשונות התחילו לרחף מסביב לרצח. ספרו, שחיים שמעוני, המנוח, עלה ארצה לפני שש שנים ביחד עם אשתו חנה. אשר עזבה אותו לפני חצי שנה והלכה לגור אל יוסף ארמון. היו גם כאלה, שידעו פרטים על חיי הזוג. וספרו, שחיים שמעוני היה מכה את חנה אשתו ומתיחס אליה כאל שפחה שבימי הבינים.
אלה שהכירו את הנרצח מחו"ל ספרו, שיוסף ארמון וחיים שמעוני הם בני עיר אחת, ושניהם אהבו את חנה. אולם היא למרות רצונה נשאה לשמעוני, כי הוריה רצו בכך. לבסוף, אחרי שנות סבל וייסורים, החליטה לעזוב את בעלה וללכת אל זה שאהבה נפשה; ועוד כהנה וכהנה ספרו מפה לפה, מבלי שאיש ידע את הנכון בענין המסובך הזה. וכל אחד ספר דבר מה אחר ככוח דמיונו הטוב עליו.
ובו בזמן שבעיר עמדו כנופיות כנופיות, ספרו והתלחשו ופרשו את הידיעה שהובאה בעתון, התנהלה החקירה במשרד מפקח המשטרה.
יוסף ארמון ישב חור ועיניו אדומות מנדודי שנה. מראהו היה מדוכא מאד; זה היה אברך עדין פנים עם עינים כחולות ושער מסולסל. הוא ישב על כסא, כשפניו מופנים לצד החלון, ולאור השמש הובלט חורונו עוד יותר.
מפקד המשטרה, שישב ע"י השולחן ועיין כל הזמן בתיק התעודות בקשר עם הרצח, הצית את הסיגרה ופנה אל הנאשם:
– ובכן אתה מכחיש את האשמה? – מתי ראית את הנרצח בפעם האחרונה? ספר בסדר איך, מתי ולשם מה הלכת אל שמעוני?
– לשמע השם הזה רעד אחז את גופו של הנאשם ודקות אחדות עברו עד אשר ענה על השאלה:
– שלשום לפנות ערב, כשגמרתי את העבודה, אמרתי לארוסתי חנה...
– וכי ארוסתך היא?
הנאשם בא במבוכה ופניו קדרו.
– כלומר, אנחנו חשבנו להתחתן בקרוב. – הלכתי לעיר-גנים, בכדי לקחת דברים עם שמעוני בעלה של חנה. מצאתיו ע"י הערוגות בגינתו... יצאנו שנינו אל השדה כדי שלא יפריעו לנו בשיחתנו.
– באיזה שעה היה זה?
– זה היה בערך ב-7 לפנות ערב... הלכנו ודברנו...
– על מה דברתם?
– בקשתי משמעוני שיכתוב ספר כריתות לאשתו חנה, אשר עזבה אותו לפני חודשים אחדים ואינה יכולה להנשא לי, מפני שהוא מסרב לגרשה.
– האם שיחתכם התנהלה בשקט?.. האם לא הגעתם בזמן השיחה למצב של התרגשות יוצאת מהכלל – שאל מפקד המשטרה בנועצו את עיניו בפניו החורים של הנאשם.
– אמנם כן! – ענה הנאשם, – התרגשנו מאד, כי שאלת האשה הזאת שאלת-חיים היא לשנינו.
– מדוע סרב שמעוני להתגרש מאשתו?
– מפני שאהב אותה מאד, – ענה הנאשם בקול רפה בהשפילו את עיניו, – הוא אהב אותה מאד מאד, ולא היה יכול להסכים לאבד אותה לנצח.
– מדוע עזבה אותו אשתו?
– היא נשאה לו למרות רצונה, מתוך לחץ ההורים, ומעולם לא אהבה אותו.
– מאימתי אתה מכיר את חנה?
– זה שנים רבות, עוד טרם שהכיר אותה שמעוני.
– ההיו ביניכם איזה יחסים בטרם שנשאה ולאחר זה כאן בארץ?
– רק יחסי ידידות.
המפקד רשם דבר מה ואחר זה פנה שוב אל הנאשם.
– באיזה שעה נפרדת משמעוני?
– נפרדתי ממנו בשעה 10 בלילה.
– היכן נפרדתם?
– נפרדנו על גבול בני-ברק ועיר-גנים לצד הכביש.
– לאן הלכת אחרי שנפרדת ממנו?
– סרתי לבני-ברק לקנות סיגריות ואחר כך כונתי את פעמי כלפי הכביש והלכתי לתל-אביב.
– מדוע לא נסעת באוטו?
– הייתי יותר מדי נרגש. על כן החלטתי ללכת ברגל כדי להרגע.
– באיזה שעה באת הביתה?
– בשעה אחת אחרי חצות.
– האם הדרך ארכה 3 שעות? – שאל מפקד המשטרה, בהשענו על השולחן, מבלי לגרוע עין מפני הנשאל.
– לא. אולם בדרך ישבתי על אבן, לא רחוק מבני-ברק, ברחוק-מה מהכביש; ישבתי – והרהרתי במצב.
מפקד המשטרה הטיל את עצמו עמוק לתוך הכורסא ונעץ את עיניו, עיני-זעם בנאשם.
– ובמה אתה יכול להוכיח, שלא אתה הוא הרוצח? הלא בין שעה 10 – 1 היה לך די זמן לשוב ולרצוח את שמעוני; היכול אתה להוכיח בעדים, היכן היית במשך שלוש השעות?
הנאשם בא במבוכה, הרהר רגע, וענה בקול רפה:
– כשישבתי על האבן, עברו הרבה אוטומובילים. אמנם הם לא יכלו לראותני, כי היה חשך ושום עדים אין לי. אולם נכון אני להשבע, שדבר הרצח נודע לי רק אחרי שאסרוני.
מפקד המשטרה הדליק סיגריה, ובנשמו בחזה מלא את העשן, קם ממקומו והתהלך בחדר. רגעים אחדים שררה דומיה. פתאום נעצר אצל הנאשם, שם את ידו על כתפו, ויאמר:
– שמע ארמון! כל ההוכחות הן נגדך. ידוע שאתה אהבת את אשתו של הנרצח, ידוע גם כן שהנרצח סרב לתת לחנה גט. אתה הלכת אליו אור ליום 17 לאוגוסט שעה שבע. ביניכם מתקימת שיחה נרגשת, שניכם מתלהבים, רָבים, אתה הולך בעשר, חוזר הביתה ב-1 ובבקר מוצאים את שמעוני נרצח. אתה אין לך הוכחות, היכן היית במשך שלש השעות. הרופאים קובעים, ששמעוני מת ממכה חזקה בקרקפתו, מכה שבאה מאחור ושנגרמה ע"י דבר קהה והמות בא לפתע על המקום...
כאן הפסיק המפקד את דבריו והביט בפני הנאשם. כעבור רגעים אחדים המשיך:
– כשמצאו את גויתו, היתה קרה. מצאוה ב-4, ובכן המות יכול היה לבוא גם ב-10 וחצי או 11. – השערה: אתה עוזב אותו על יד בני-ברק, הולך לצד עיר-גנים, מסתתר בואדי, במקום שם צריך היה לחזור שמעוני, ובמה יכול אתה להוכיח, שלא אתה הפלת במכה את שמעוני על יד הואדי, מקום שם נח מאד להסתתר, וגרמת למותו?..
הנאשם, שישב כל הזמן חור ומדוכא מאד, קפץ ממקומו כנשוך נחש, ובעצבנות תפש את ידי מפקד המשטרה כשפניו התעוו כאב פנימי.
– אולם אדוני המפקד! הנני נשבע לו בכל הקדוש לי, שמעולם לא הרגתי רמש חי, מכל שכן לא רצחתי נפש, הנני חף מפשע!.. לעולם לא עולה על דעתי להפטר מיריבי על ידי מעשה אכזרי כזה!
הנאשם שאף אויר במלא פה, כאילו נחנק מרוב התרגשות. אחרי כן המשיך בקול רפה:
– כשישבתי על האבן והרהרתי במצב, באתי לידי החלטה לתבוע את שמעוני למשפט, אשר יכריח אותו לשחרר את אשתו, אולם לא עלה על דעתי לרצחו נפש – – –
ופתאום שמו הדמעות מחנק לגרונו ויפול אין אונים אל תוך הכסא.
התפרצות הדמעות זעזעה את כל גופו. הוא בכה כתינוק בקול רם. מפקד המשטרה לחץ את כפתור הפעמון ויפנה לשוטר שהופיע.
– הָבֵא מים והשיב את נפשו. אחרי כן החזירהו אל תאו. לכשירגע – אמשיך את החקירה.