פתח דבר
ימים נעלים
מרוץ החיים כרוך ברעש ובשאון פנימי.
במרוצתו מתקשה אדם לחשוב בשקט.
הלב גואה ושועט בניסיון להפיק הישגים, סיפוקים ומעמד חברתי.
צריך לשהות קמעה כדי להשיג ריכוז פנימי ולהשקיט את הלמות הלב.
שקט נפשי חיוני לאדם כדי לחשוב על עצמו. על דרכו. על אושרו. על תכלית חייו. על עתידו.
קשה לאדם לערוך חשבון נפש כשהוא מצוי ברחוב סואן ואת אוזניו מחרישה המולת פעמי פסיעות של הרצים להספיק לבצע מטלות שוטפות.
אבל, יש ימים וזמנים נדירים שבהם הרעש החיצוני נרגע.
בימים מיוחדים אלה הנפש עורגת והנשמה כמהה וכוספת.
אלו זמנים שעליהם כתב "החזון איש" בספרו "אמונה ובטחון", כי "האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני".
כזה הוא חודש אלול.
בחודש זה מסוגל אדם לערוך חשבון נפש. רבי ישראל מסלנט נהג לומר: "כל השנה צריכה להיראות כמו אלול. אבל אלול עצמו - הרי הוא אלול"!
כאלה הם במיוחד "הימים הנוראים".
נוראים הם. ימי דין. אך נעלים ומרוממים הם. זמני תשובה.
בזמנים נעלים אלה אדם עוצר את מרוץ חייו ומבקש על חייו. בימים אלו הוא פנוי נפשית לעשות חשבון נפש. הוא מחפש דרך להיות רוחני יותר. נאצל. טוב יותר. הוא חפץ לעלות גבוה מכל עליון ולהתעמק במעמקי הנפש, אף באלו הנסתרים מכל חביון.
אלו ימים הנעלים מכל עליון ועמוקים מכל חביון.
הגות והשראה לימי התשובה
בימים מרוממים אלה, כשרוח טהרה עוברת ממרום, תר האדם אחר דברים המאירים את הנפש, יוצרים השראה ומספקים כלים להשתנות. בעת שהאוזן כרויה והנפש חפצה, העיון ברעיונות מרהיבים העוסקים בתשובה ובתפילה הם כמים חיים לנפש עייפה. ימים נוראים עם עיונים מעוררי השראה עשויים לחולל שינוי.
תכליתו של חיבור זה להביא בפני המעיין מלוא הטנא מן הדברים שנכתבו על אלול, ראש השנה, שבת שובה, יום הכיפורים, תשובה, תפילה ולימוד זכות.
הדברים נכתבו לאור דבריהם של שבעה מגדולי ההגות:
מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) בן בצלאל (המאה ה-16) פראג;
רבי חיים בן עטר (המאה ה-18, מרוקו, איטליה וירושלים) בספרו "אור החיים";
רבי לוי יצחק מברדיטשב (המאה ה-18, פולין ואוקרינה) בספרו "קדושת לוי";
רבי צדוק הכהן רבינוביץ'-רובינשטיין מלובלין (המאה ה-19, פולין) בספרו "פרי צדיק";
רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור (המאה ה-19, פולין) בספרו "שפת אמת";
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (המאה 19 והמאה ה-20, פולין) בספרו "שם משמואל";
רבי שלמה הכהן רבינוביץ מרדומסק (המאה ה-19, פולין) בספרו "תפארת שלמה".
הדברים מרהיבים ומושכים את הנפש לפסגות רוחניות. לאחר העיון במקורות אלו שורה גדלות המוחין ואדם ניצב ביום הדין כשהוא נשגב יותר. התפילה עשויה להיות מרוממת יותר.
תובנות גדולות בשעות נשגבות אף עשויות לשמש השראה וסיוע למעיין, עת שיבקש לחולל בנפשו שינוי. ולו שינוי פעוט אך תמידי.
אחי הרב ד"ר יעקב וינרוט ז"ל בשיעורו האחרון עסק בגדלות המוחין והדגיש את גדולתו של שינוי בדבר אחד קטן אך משמעותי, וכך סיים את דבריו: "לא מהפילוסופיות הגדולות אנחנו נקום, ולא מתוכן נחיה. אלא מתוך הדברים הקטנים, התורות הקטנות, הדברים הפשוטים, שהם כל כך מובנים לנו. באיזשהו שלב אנחנו נלכדים בשיגעון של התבונה ומנסים להוכיח אותה. אי־אפשר להוכיח אותה והדברים לא חצובים בשום מקום. כל מה שאדם צריך ויכול לעשות, זה לא לרוץ לפני חברו, ולא להישאר אחריו. אלא ללכת איתו יד ביד. כשאנשים הולכים יד ביד, כשאנשים נוגעים זה בזה, כשאנשים חיים זה עם זה, שם נולדת המשמעות".
ספר זה מבקש למזג בין שעות רצון שבהן הלב פתוח, לבין עיון מעמיק ברעיונות נפלאים העוסקים בתשובה ובמהותם של הימים הנוראים. שילוב זה עשוי להביא את המעיין לפקוח עיניים, לקום מן הספר ולקבל על עצמו משהו מעשי, שיחולל בנפשו את אותו שינוי "קטן" אך תמידי ונשגב. שינוי שיש בו כדי לשנות את כל האדם!
אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שהאדם יהפוך לטוב יותר - מרומם מכל עליון ועמוק מכל חביון.
אברהם וינרוט
אלול תשפ"ג
מבוא - מהותה של תשובה
"מכל עליון ומכל חביון" ("שיר הייחוד" ליום חמישי)
כוחו של שינוי פעוט אך תמידי
תשובה היא דבר נשגב. בגמרא במסכת יומא (דף פ"ו, עמ' א') מצינו: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שנאמר (הושע י"ד, ב'): 'שובה ישראל - עד ה' אלהיך'". בספר "אורחות צדיקים" מובאים דברי חז"ל אודות שבעת הרקיעים שראה משה בעת שעלה למרום, ועולם התשובה נמצא ברקיע הגבוה מכולם "ללמדך שתשובה מגעת עד כיסא הכבוד".
לכאורה, דבר כה נאצל וגבוה, שמגיע עד כיסא הכבוד, יכול אדם לחולל רק ע"י מעשים נשגבים מאוד. מעשים שירימו אותו לדרגות עילאיות של רוממות הרוח והתפשטות מן החומר.
לא היא.
המדרש אומר (שיר השירים רבה פרשה ה', ג'): "אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי פִתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בהם".
די במעשה אחד קטן כדי לחולל שינוי גדול.
הכיצד יכול מעשה קטן כפתחו של מחט, לחולל שינוי גדול?
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ב') כי הגדרת התשובה היא תיקון מעשי האדם לצמיתות עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". אם שב אדם מחטאו ואחר כך חזר לסורו הראשון, אע"פ שמקבל שכר על הפרישה, אין זו חזרה בתשובה ועדיין עוונותיו הקודמים רובצים עליו. מה יעשה אפוא האדם החושש שמא תשובתו אינה תשובה?
שאלה זו נשאלה בכל הדורות.
הרב אליהו כי טוב ב"ספר התודעה" (עמ' מב'-מג') מציין כי "משום כך נהגו אנשים כשרים מישראל, שלא עברו עליהם עשרת ימי תשובה בכל ימיהם, שלא תקנו בהם חטא אחד תיקון גמור - ולא שבו לזה החטא לעולם. וכן בכל שנה ושנה גדרו עצמם בדבר נוסף ולא פרצו בו כל ימיהם. אפילו קל הוא אותו הדבר, ותיקונו אף הוא קל היה עליהם. ואולם עניין התשובה שהשיגו באותו דבר קל, נכבד הוא מאוד. מפני שקל הוא הדבר הזה שקיבלו עליהם לתקנו, לפיכך בטוחים היו שיוכלו לעמוד בניסיונו לכל ימיהם. ונמצאים כל ימיהם יש להם אחיזה בתשובה שלמה. מנהג זה הגון הוא וראוי לכל אדם כגדול וכקטן שלא יהיו עוברים עשרת ימי התשובה של שנה אחת שלא גידר עצמו בהם בדבר אחד - גדר הקיימת לעולם".
כלומר, אדם צריך לקבל על עצמו מידי שנה לתקן את עצמו בנקודה אחת, שבה ישתנה לנצח.
אם עשה כן, וקיבל על עצמו דבר אחד, אף אם דבר זה קל הוא עד מאוד, כבר השתנה אותו אדם לגמרי. אין התשובה תלויה במהות העניין שבו תיקן האדם את מעשיו ובקושי הטמון בכך, אלא ביכולת של האדם להשתנות ולו בדבר אחד - מן היסוד ולהתמיד בשינוי.
אכן הכתוב אומר (איוב ל"ג, כ"ג - כ"ד): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. וַיְחֻנֶּנּוּ ויאמר פְּדָעֵהוּ מרדת שחת מצאתי כופר". ודרשו חז"ל במסכת שבת (דף ל"ב, עמ' א'): "אלו הן פרקליטיו של האדם - תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות - ניצול. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות - ניצול, שנאמר: 'מליץ אחד מני אלף'". כלומר, אף אם יש פרומיל אחד טוב במעשי האדם, די בכך כדי להצילו. כל מה שנדרש הוא: צד זכות ולו קלוש ומזערי.
הדברים טעונים ביאור:
למה חשוב שהאדם יקבל עליו "קבלה" אחת קלה לנצח, ולא עדיף לקבל עליו עשרה דברים קשים, גם אם יתמיד בהם רק במשך עשרה ימים למשל? מדוע אומרים אנו כי אם התשובה לא עוקרת את החטא לתמיד אין לומר כי האדם השתנה? הן האדם הוא דינמי. לעיתים האישיות משתנה בכל רגע ורגע. ה"אני" של היום אינו ה"אני" של אתמול. אם כן, לכאורה חשוב שהאדם יהיה כרגע מאוד אחר. מאוד טוב. מדוע חשוב ששינוי זה יהיה לתמיד? מדוע העובדה שבעוד כמה ימים שוב ישתנה אותו אדם מורידה מן העובדה שכרגע היה מאוד שונה ומאוד טוב? במה עוזר הדבר שבדבר אחד קל השתנה האדם לתמיד, אם בשאר המצוות לא השתנה כלל?
דברי הרמח"ל
הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" (פרק ד') מבאר כי תשובה היא חסד ה' עם האדם ומחמתה "עקירת הרצון כעקירת המעשה". כלומר, האדם המתחרט מכל לב ומצטער צער עמוק על מעשיו עוקר בכך את החטא מתחומי הווייתו. "עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו".
מקור הדברים בגמרא במסכת נדרים (דף כ"א, עמ' ב'), שם מסופר כי אדם בא לרב הונא וביקש להתיר את נדרו. שאל אותו רב הונא: "ליבך עלך"? כלומר, האם היית מיושב בדעתך בעת שנדרת את הנדר? ענה לו אותו אדם: לא, והתיר רב הונא את נדרו.
תשובה על חטא דומה אפוא להתרת נדרים. היא מבטלת את כוחו של הרצון התאווני למפרע.
ברם, שלכאורה אין הנדון דומה לראיה.
בגמרא במסכת נדרים עוסקים אנו בנדר, שהוא מציאות רוחנית, שכל כולה בתחום הרצון וההפשטה. אבל, כיצד יכולה עקירת הרצון לעקור מעשה שהיכה שורש במציאות?
האם אפשר לחפור בור בתנאי? הרי הבור חפור ועומד גם אם התנאי לא התקיים.
בדומה לכך, עקירת הרצון אינה עוקרת את המציאות הפיסית.
אם כן, איך יכול אדם לשוב בתשובה, שעה שאת המעשה שעשה אין להשיב?
אם חטא אדם ורצח נפש מישראל, הן לא יוכל להשיב את המת לתחייה.
מה אם כן מועילה התשובה שעשה?
תשובת הרמח"ל היא, כי אכן, את המעשה לא ניתן לשנות. אבל, אפשר לשנות את האדם שעשה את המעשה. התשובה מנתקת את הקשר שבין המעשה שנעשה ע"י ה"אני" של אתמול, לבין ה"אני" של היום, שהינו שונה מן הקצה אל הקצה. מי שעשה את המעשה הוא ה"אני" של אתמול. אין זה "אני" של היום. "אני" חדש זה מנותק מקודמו. נולד מחדש. הוא לא עשה דבר.
כך מבהיר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ד'): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר איני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה".
אך עדיין הדברים טעונים ביאור, שכן העתקת הנושא מן ה"חפצא" של מעשה החטא, ל"גברא" של עושה החטא, אינה משנה את העובדה שבשני המקרים עסקינן בשינוי מציאות. לכאורה, כשם שלא ניתן לשנות את מעשי האדם, כך לא ניתן לשנות את המציאות עת שעסקינן באדם שעשה את המעשים האלה. האם ראובן מפסיק להיות אחראי לרצח, מכיוון ששינה את אופיו מכאן ואילך? הוא אכן השתנה והתנתק מעברו, אך כיצד מתנתק עברו ממנו? מה ניתק את הקשר בין העושה למעשה שכבר נעשה? איך מתקנים מעשה עשוי? איך משנים עבר?
נראה כי האדם אינו נתבע בגלל המציאות שיצרה העבירה, אלא בגלל המצב הרוחני שלו עצמו וזיהום האישיות שלו בעקבות העבירה שעבר. כך למשל, מי שבא על הערווה אינו חייב בדין בגלל שמסתובב בינינו ממזר, אלא בגלל שהוא השפיל את נפשו שלו לתהומות של סחי והתבהם. לעיתים אף לא נעשה כלל מעשה ועם זאת הנפש הזדהמה, שכן "הרהורי עבירה קשים מעבירה".
במסכת יומא (דף פ"ו, עמ' ב') מצינו את דברי רב הונא כי "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו". שואלת הגמרא הכיצד ייתכן כי העבירה הותרה רק מכיוון שנעשתה שוב ושוב? הגמרא משיבה כי משחוזר אדם על המעשה הרי שהוא "נעשה לו כהיתר". כלומר, הוא מפסיק לראות בכך מעשה בלתי נסבל שלא יעלה על הדעת שייעשה על ידו. אדרבה, הוא מתרגל למחשבה שהוא והמעשה הנורא סובלים זה את זה וחיים בצוותא בשלום. הוא משלים עם העובדה שאינו צדיק, אלא שרוי בחטא והדבר מפסיק לזעזע אותו. העבירה משתרשת בנפשו ובתדמיתו העצמית. על כן הורו חז"ל כי "עבירה גוררת עבירה", שכן לאחר שעבר אדם עבירה, הרי שהוא הגדיר בכך את עצמו כמי שרמתו המוסרית שפלה וירודה. זו דמותו בעיני עצמו וממילא הוא מוּעָד לעשות את אותו מעשה שוב.
הווי אומר כי השאלה אינה איזה מעשה עשה האדם אלא מה המעשה עשה לו.
מעתה נבין את דברי הרמח"ל כי תשובה על החטא היא בגדר של "עקירת הרצון" והשבת קומתו של האדם למכונה. מי ששב בתשובה מתחרט מעומק ליבו על מעשיו וחרטה זו משיבה אותו לדרגה הרוחנית והמוסרית שבה היה לפני החטא. תכלית התשובה היא אפוא תיקון של מה שהחטא עשה לאדם עצמו מבחינה רוחנית. אכן, מעשים שנעשו אי אפשר לשנות. הם בתחום העבר ואפשר לשנות רק את ההווה ואת העתיד. אף את מציאותו הפיסית של האדם אי אפשר לשנות. אבל, את הדרגה הרוחנית של האדם בהחלט ניתן לתקן. המבחן הוא לא מבחן התוצאה אלא מבחן האישיות ו"רחמנא ליבא בעי".
הנה כי כן, התשובה, בדיוק כמו בהפרת נדר, אינה צריכה לשנות את המציאות הפיסית רטרואקטיבית. היא צריכה לשנות את האדם. להחזירו לקומתו האישית והמוסרית ולטהר את ליבו לעבוד את ה' באמת.
כך מבאר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ד') כי בעל התשובה "משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה".
ודוק, אין זה מצב של אדם הממשיך להתאוות לחטא, אך מתגבר על רצונותיו. מדובר בהליך נפשי עמוק יותר שבו האדם משתנה ואינו רוצה יותר את החטא בכלל.
בלשון הרמב"ם (שם, שם, הלכה א'): "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד: הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה".
כלומר, תשובה גמורה היא כשאדם עוקר מעצמו את התאווה. הוא לא רק לא עושה את המעשה הזה, אלא כבר לא רוצה לעשות אותו.
האמנם יכול אדם לעקור מעצמו תאוות באופן מוחלט?
האם לאחר שטעם אדם טעמו של חטא וחווה ירידה מוסרית, יכול הוא להבטיח כי לא ישוב לתשוקותיו הקודמות והאפלות ברגעים של שפל וקטנות המוחין?
אכן, ברגע הנוכחי אין הוא תאב לעבור עבירה, שהרי הוא שקוע "בשקו ותעניתו" ונפשו רוחנית ומרוממת. אבל האם אין הוא דומה לחתול המאולף אשר אם אך יראה עכבר, יסורו ממנו כל הגינונים וכל העכבות, ויפרוץ החוצה ה"אני" האמיתי שלו שבו משתוללות תאוותיו?
כן אני יכול
האדם בהחלט יכול להביא לשינוי מסוג זה. אכן, מעשה שעשה האדם חורץ חריץ עמוק בנפשו. לא ניתן לשנות זאת. אבל, האדם יכול בהחלט לחרוץ בנפשו חריץ עמוק עוד יותר - ע"י התשובה.
האדם יכול להתחרט חרטה שהיא עמוקה מרגש העונג והשפלות שהביא את החטא.
אם החריץ שחרץ בנפשו תהליך התשובה הוא יותר עמוק מן הירידה הרוחנית שהשרה החטא והוא מטביע בעצמו חותם של רצון יותר חזק מן הרצון הראשון, הרי שבפנינו "עקירת הרצון" הראשון, שהיא כ"עקירת המעשה".
על כן, חשוב כל כך לשנות דבר אחד קל, לתמיד - מאשר לשנות הכול לרגע. דבר ששינה אדם לרגע לא שינה את האישיות והחטיא את מהותה של תשובה. גדרה של תשובה אמיתית נמדד אפוא במידת היות השינוי מושרש, כיתד שלא יימוט לעולם. דבר ששינה האדם לתמיד, מלמד כי שינה את האישיות וטבע בה חריץ יותר עמוק מזה שגרם החטא קודם לכן. משום כך פסק הרמב"ם שם, כי תשובה שלמה נמדדת בכך ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". שינוי של דבר פעוט, לצמיתות, הוא שינוי שיש בו כדי לשנות את הגדרת האדם. אכן, האדם שינה רק שבריר מאישיותו ויש לו רק מלאך מליץ אחד מיני אלף וכל השאר נותר מסואב. אבל, מי שמשתנה וצועד לקראת אלוקיו, כבר בחר בחירה לדבוק בחיים ובמקור החיים. משדבק אדם באלוקיו סופו שישוב לקומתו המוסרית הכוללת וישנֶה את כל שאר אורחות חייו.
ב"ספר חרדים" (פרק ס"א) נאמר: "אף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכוח גדול ובהתמדה שלא יעבור עליה כל ימי חייו. לפי שכללות התורה, שהם תרי"ג (613) המצוות נקראים 'עץ חיים', כפי שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג', י"ח) והאוחז היטב ענף אחד מן האילן- אוחז בעץ כולו, שכן כל שאר הענפים נמשכים אחר אותו הענף שכולם גוף אחד. אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כולם". הנה כי כן, אם יש ולו מצווה אחת שאדם דבוק בה בכל נפשו ולתמיד - הוא אוחז בעץ החיים כולו.
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (חלק ב' דף פ"ג, ע"ב), מביא את דברי ה"בעל שם טוב" כי פתח של תשובה יכול להיות קטן וצר כ"פתחה של מחט", אך עליו להיות "נקב מפולש מצד לצד עד חלל הלב". מעשה קטן משנה את האדם, ובלבד שהוא כובש את כל אישיותו של האדם, ומנקב את "קליפתו" מצד לצד. טהרת הלב מושגת ע"י כך שהאדם ניצב בפני בוראו ומחליט להשתנות באופן מוחלט ותמידי. אכן, הוא פוסע רק פסיעה אחת לקראת אלוקיו. אך פסיעה זו היא בבחינת "אל חזור".
את הפסיעה הזאת יש לעשות במיוחד בזמני התשובה.
בימים נשגבים אלו מוטל על האדם לשוב בתשובה על כל מעשיו, גם אם זו תשובה לשעה שלא תחזיק מעמד לנצח. אך בעיקר מוטל על האדם לתור אחר דבר אחד, ואפילו קל, שבו ישנֶה את התנהגותו אחת ולתמיד, כך שיוכל לומר כי חל בו שינוי קבוע, שהוא עמוק ויסודי יותר מן החטא.
שינוי "קטן" זה עשוי ללמד על שינוי מהותי ויסודי שהתחולל בהשקפת העולם של האדם על חייו. צעד קטן זה במעשי האדם עשוי לבשר על מפנה גדול שהתחולל באישיותו, כאדם שעבר מנתיב חיים של ריצה אחר הישגים וסיפוקים, לאורח חיים של מי שמחפש משמעות. יחי ההבדל הקטן!

פתח דבר
ימים נעלים
מרוץ החיים כרוך ברעש ובשאון פנימי.
במרוצתו מתקשה אדם לחשוב בשקט.
הלב גואה ושועט בניסיון להפיק הישגים, סיפוקים ומעמד חברתי.
צריך לשהות קמעה כדי להשיג ריכוז פנימי ולהשקיט את הלמות הלב.
שקט נפשי חיוני לאדם כדי לחשוב על עצמו. על דרכו. על אושרו. על תכלית חייו. על עתידו.
קשה לאדם לערוך חשבון נפש כשהוא מצוי ברחוב סואן ואת אוזניו מחרישה המולת פעמי פסיעות של הרצים להספיק לבצע מטלות שוטפות.
אבל, יש ימים וזמנים נדירים שבהם הרעש החיצוני נרגע.
בימים מיוחדים אלה הנפש עורגת והנשמה כמהה וכוספת.
אלו זמנים שעליהם כתב "החזון איש" בספרו "אמונה ובטחון", כי "האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חופשי מרעבון תאווני".
כזה הוא חודש אלול.
בחודש זה מסוגל אדם לערוך חשבון נפש. רבי ישראל מסלנט נהג לומר: "כל השנה צריכה להיראות כמו אלול. אבל אלול עצמו - הרי הוא אלול"!
כאלה הם במיוחד "הימים הנוראים".
נוראים הם. ימי דין. אך נעלים ומרוממים הם. זמני תשובה.
בזמנים נעלים אלה אדם עוצר את מרוץ חייו ומבקש על חייו. בימים אלו הוא פנוי נפשית לעשות חשבון נפש. הוא מחפש דרך להיות רוחני יותר. נאצל. טוב יותר. הוא חפץ לעלות גבוה מכל עליון ולהתעמק במעמקי הנפש, אף באלו הנסתרים מכל חביון.
אלו ימים הנעלים מכל עליון ועמוקים מכל חביון.
הגות והשראה לימי התשובה
בימים מרוממים אלה, כשרוח טהרה עוברת ממרום, תר האדם אחר דברים המאירים את הנפש, יוצרים השראה ומספקים כלים להשתנות. בעת שהאוזן כרויה והנפש חפצה, העיון ברעיונות מרהיבים העוסקים בתשובה ובתפילה הם כמים חיים לנפש עייפה. ימים נוראים עם עיונים מעוררי השראה עשויים לחולל שינוי.
תכליתו של חיבור זה להביא בפני המעיין מלוא הטנא מן הדברים שנכתבו על אלול, ראש השנה, שבת שובה, יום הכיפורים, תשובה, תפילה ולימוד זכות.
הדברים נכתבו לאור דבריהם של שבעה מגדולי ההגות:
מהר"ל (מורנו הגדול רבי ליווא) בן בצלאל (המאה ה-16) פראג;
רבי חיים בן עטר (המאה ה-18, מרוקו, איטליה וירושלים) בספרו "אור החיים";
רבי לוי יצחק מברדיטשב (המאה ה-18, פולין ואוקרינה) בספרו "קדושת לוי";
רבי צדוק הכהן רבינוביץ'-רובינשטיין מלובלין (המאה ה-19, פולין) בספרו "פרי צדיק";
רבי יהודה אריה לייב אלתר מגור (המאה ה-19, פולין) בספרו "שפת אמת";
רבי שמואל בורנשטיין מסוכטשוב (המאה 19 והמאה ה-20, פולין) בספרו "שם משמואל";
רבי שלמה הכהן רבינוביץ מרדומסק (המאה ה-19, פולין) בספרו "תפארת שלמה".
הדברים מרהיבים ומושכים את הנפש לפסגות רוחניות. לאחר העיון במקורות אלו שורה גדלות המוחין ואדם ניצב ביום הדין כשהוא נשגב יותר. התפילה עשויה להיות מרוממת יותר.
תובנות גדולות בשעות נשגבות אף עשויות לשמש השראה וסיוע למעיין, עת שיבקש לחולל בנפשו שינוי. ולו שינוי פעוט אך תמידי.
אחי הרב ד"ר יעקב וינרוט ז"ל בשיעורו האחרון עסק בגדלות המוחין והדגיש את גדולתו של שינוי בדבר אחד קטן אך משמעותי, וכך סיים את דבריו: "לא מהפילוסופיות הגדולות אנחנו נקום, ולא מתוכן נחיה. אלא מתוך הדברים הקטנים, התורות הקטנות, הדברים הפשוטים, שהם כל כך מובנים לנו. באיזשהו שלב אנחנו נלכדים בשיגעון של התבונה ומנסים להוכיח אותה. אי־אפשר להוכיח אותה והדברים לא חצובים בשום מקום. כל מה שאדם צריך ויכול לעשות, זה לא לרוץ לפני חברו, ולא להישאר אחריו. אלא ללכת איתו יד ביד. כשאנשים הולכים יד ביד, כשאנשים נוגעים זה בזה, כשאנשים חיים זה עם זה, שם נולדת המשמעות".
ספר זה מבקש למזג בין שעות רצון שבהן הלב פתוח, לבין עיון מעמיק ברעיונות נפלאים העוסקים בתשובה ובמהותם של הימים הנוראים. שילוב זה עשוי להביא את המעיין לפקוח עיניים, לקום מן הספר ולקבל על עצמו משהו מעשי, שיחולל בנפשו את אותו שינוי "קטן" אך תמידי ונשגב. שינוי שיש בו כדי לשנות את כל האדם!
אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שהאדם יהפוך לטוב יותר - מרומם מכל עליון ועמוק מכל חביון.
אברהם וינרוט
אלול תשפ"ג
מבוא - מהותה של תשובה
"מכל עליון ומכל חביון" ("שיר הייחוד" ליום חמישי)
כוחו של שינוי פעוט אך תמידי
תשובה היא דבר נשגב. בגמרא במסכת יומא (דף פ"ו, עמ' א') מצינו: "גדולה תשובה שמגעת עד כיסא הכבוד, שנאמר (הושע י"ד, ב'): 'שובה ישראל - עד ה' אלהיך'". בספר "אורחות צדיקים" מובאים דברי חז"ל אודות שבעת הרקיעים שראה משה בעת שעלה למרום, ועולם התשובה נמצא ברקיע הגבוה מכולם "ללמדך שתשובה מגעת עד כיסא הכבוד".
לכאורה, דבר כה נאצל וגבוה, שמגיע עד כיסא הכבוד, יכול אדם לחולל רק ע"י מעשים נשגבים מאוד. מעשים שירימו אותו לדרגות עילאיות של רוממות הרוח והתפשטות מן החומר.
לא היא.
המדרש אומר (שיר השירים רבה פרשה ה', ג'): "אמר הקב"ה לישראל: בָּנַי פִתחו לי פתח אחד של תשובה, כחודה של מחט, ואני פותח לכם פתחים שיהיו עגלות וקרוניות נכנסות בהם".
די במעשה אחד קטן כדי לחולל שינוי גדול.
הכיצד יכול מעשה קטן כפתחו של מחט, לחולל שינוי גדול?
הרמב"ם כותב בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ב') כי הגדרת התשובה היא תיקון מעשי האדם לצמיתות עד ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". אם שב אדם מחטאו ואחר כך חזר לסורו הראשון, אע"פ שמקבל שכר על הפרישה, אין זו חזרה בתשובה ועדיין עוונותיו הקודמים רובצים עליו. מה יעשה אפוא האדם החושש שמא תשובתו אינה תשובה?
שאלה זו נשאלה בכל הדורות.
הרב אליהו כי טוב ב"ספר התודעה" (עמ' מב'-מג') מציין כי "משום כך נהגו אנשים כשרים מישראל, שלא עברו עליהם עשרת ימי תשובה בכל ימיהם, שלא תקנו בהם חטא אחד תיקון גמור - ולא שבו לזה החטא לעולם. וכן בכל שנה ושנה גדרו עצמם בדבר נוסף ולא פרצו בו כל ימיהם. אפילו קל הוא אותו הדבר, ותיקונו אף הוא קל היה עליהם. ואולם עניין התשובה שהשיגו באותו דבר קל, נכבד הוא מאוד. מפני שקל הוא הדבר הזה שקיבלו עליהם לתקנו, לפיכך בטוחים היו שיוכלו לעמוד בניסיונו לכל ימיהם. ונמצאים כל ימיהם יש להם אחיזה בתשובה שלמה. מנהג זה הגון הוא וראוי לכל אדם כגדול וכקטן שלא יהיו עוברים עשרת ימי התשובה של שנה אחת שלא גידר עצמו בהם בדבר אחד - גדר הקיימת לעולם".
כלומר, אדם צריך לקבל על עצמו מידי שנה לתקן את עצמו בנקודה אחת, שבה ישתנה לנצח.
אם עשה כן, וקיבל על עצמו דבר אחד, אף אם דבר זה קל הוא עד מאוד, כבר השתנה אותו אדם לגמרי. אין התשובה תלויה במהות העניין שבו תיקן האדם את מעשיו ובקושי הטמון בכך, אלא ביכולת של האדם להשתנות ולו בדבר אחד - מן היסוד ולהתמיד בשינוי.
אכן הכתוב אומר (איוב ל"ג, כ"ג - כ"ד): "אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו. וַיְחֻנֶּנּוּ ויאמר פְּדָעֵהוּ מרדת שחת מצאתי כופר". ודרשו חז"ל במסכת שבת (דף ל"ב, עמ' א'): "אלו הן פרקליטיו של האדם - תשובה ומעשים טובים. ואפילו תשע מאות ותשעים ותשעה מלמדים עליו חובה, ואחד מלמד עליו זכות - ניצול. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: אפילו תשע מאות ותשעים ותשעה באותו מלאך לחובה ואחד לזכות - ניצול, שנאמר: 'מליץ אחד מני אלף'". כלומר, אף אם יש פרומיל אחד טוב במעשי האדם, די בכך כדי להצילו. כל מה שנדרש הוא: צד זכות ולו קלוש ומזערי.
הדברים טעונים ביאור:
למה חשוב שהאדם יקבל עליו "קבלה" אחת קלה לנצח, ולא עדיף לקבל עליו עשרה דברים קשים, גם אם יתמיד בהם רק במשך עשרה ימים למשל? מדוע אומרים אנו כי אם התשובה לא עוקרת את החטא לתמיד אין לומר כי האדם השתנה? הן האדם הוא דינמי. לעיתים האישיות משתנה בכל רגע ורגע. ה"אני" של היום אינו ה"אני" של אתמול. אם כן, לכאורה חשוב שהאדם יהיה כרגע מאוד אחר. מאוד טוב. מדוע חשוב ששינוי זה יהיה לתמיד? מדוע העובדה שבעוד כמה ימים שוב ישתנה אותו אדם מורידה מן העובדה שכרגע היה מאוד שונה ומאוד טוב? במה עוזר הדבר שבדבר אחד קל השתנה האדם לתמיד, אם בשאר המצוות לא השתנה כלל?
דברי הרמח"ל
הרב משה חיים לוצאטו (הרמח"ל) בספרו "מסילת ישרים" (פרק ד') מבאר כי תשובה היא חסד ה' עם האדם ומחמתה "עקירת הרצון כעקירת המעשה". כלומר, האדם המתחרט מכל לב ומצטער צער עמוק על מעשיו עוקר בכך את החטא מתחומי הווייתו. "עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו".
מקור הדברים בגמרא במסכת נדרים (דף כ"א, עמ' ב'), שם מסופר כי אדם בא לרב הונא וביקש להתיר את נדרו. שאל אותו רב הונא: "ליבך עלך"? כלומר, האם היית מיושב בדעתך בעת שנדרת את הנדר? ענה לו אותו אדם: לא, והתיר רב הונא את נדרו.
תשובה על חטא דומה אפוא להתרת נדרים. היא מבטלת את כוחו של הרצון התאווני למפרע.
ברם, שלכאורה אין הנדון דומה לראיה.
בגמרא במסכת נדרים עוסקים אנו בנדר, שהוא מציאות רוחנית, שכל כולה בתחום הרצון וההפשטה. אבל, כיצד יכולה עקירת הרצון לעקור מעשה שהיכה שורש במציאות?
האם אפשר לחפור בור בתנאי? הרי הבור חפור ועומד גם אם התנאי לא התקיים.
בדומה לכך, עקירת הרצון אינה עוקרת את המציאות הפיסית.
אם כן, איך יכול אדם לשוב בתשובה, שעה שאת המעשה שעשה אין להשיב?
אם חטא אדם ורצח נפש מישראל, הן לא יוכל להשיב את המת לתחייה.
מה אם כן מועילה התשובה שעשה?
תשובת הרמח"ל היא, כי אכן, את המעשה לא ניתן לשנות. אבל, אפשר לשנות את האדם שעשה את המעשה. התשובה מנתקת את הקשר שבין המעשה שנעשה ע"י ה"אני" של אתמול, לבין ה"אני" של היום, שהינו שונה מן הקצה אל הקצה. מי שעשה את המעשה הוא ה"אני" של אתמול. אין זה "אני" של היום. "אני" חדש זה מנותק מקודמו. נולד מחדש. הוא לא עשה דבר.
כך מבהיר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ד'): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר איני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה".
אך עדיין הדברים טעונים ביאור, שכן העתקת הנושא מן ה"חפצא" של מעשה החטא, ל"גברא" של עושה החטא, אינה משנה את העובדה שבשני המקרים עסקינן בשינוי מציאות. לכאורה, כשם שלא ניתן לשנות את מעשי האדם, כך לא ניתן לשנות את המציאות עת שעסקינן באדם שעשה את המעשים האלה. האם ראובן מפסיק להיות אחראי לרצח, מכיוון ששינה את אופיו מכאן ואילך? הוא אכן השתנה והתנתק מעברו, אך כיצד מתנתק עברו ממנו? מה ניתק את הקשר בין העושה למעשה שכבר נעשה? איך מתקנים מעשה עשוי? איך משנים עבר?
נראה כי האדם אינו נתבע בגלל המציאות שיצרה העבירה, אלא בגלל המצב הרוחני שלו עצמו וזיהום האישיות שלו בעקבות העבירה שעבר. כך למשל, מי שבא על הערווה אינו חייב בדין בגלל שמסתובב בינינו ממזר, אלא בגלל שהוא השפיל את נפשו שלו לתהומות של סחי והתבהם. לעיתים אף לא נעשה כלל מעשה ועם זאת הנפש הזדהמה, שכן "הרהורי עבירה קשים מעבירה".
במסכת יומא (דף פ"ו, עמ' ב') מצינו את דברי רב הונא כי "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה - הותרה לו". שואלת הגמרא הכיצד ייתכן כי העבירה הותרה רק מכיוון שנעשתה שוב ושוב? הגמרא משיבה כי משחוזר אדם על המעשה הרי שהוא "נעשה לו כהיתר". כלומר, הוא מפסיק לראות בכך מעשה בלתי נסבל שלא יעלה על הדעת שייעשה על ידו. אדרבה, הוא מתרגל למחשבה שהוא והמעשה הנורא סובלים זה את זה וחיים בצוותא בשלום. הוא משלים עם העובדה שאינו צדיק, אלא שרוי בחטא והדבר מפסיק לזעזע אותו. העבירה משתרשת בנפשו ובתדמיתו העצמית. על כן הורו חז"ל כי "עבירה גוררת עבירה", שכן לאחר שעבר אדם עבירה, הרי שהוא הגדיר בכך את עצמו כמי שרמתו המוסרית שפלה וירודה. זו דמותו בעיני עצמו וממילא הוא מוּעָד לעשות את אותו מעשה שוב.
הווי אומר כי השאלה אינה איזה מעשה עשה האדם אלא מה המעשה עשה לו.
מעתה נבין את דברי הרמח"ל כי תשובה על החטא היא בגדר של "עקירת הרצון" והשבת קומתו של האדם למכונה. מי ששב בתשובה מתחרט מעומק ליבו על מעשיו וחרטה זו משיבה אותו לדרגה הרוחנית והמוסרית שבה היה לפני החטא. תכלית התשובה היא אפוא תיקון של מה שהחטא עשה לאדם עצמו מבחינה רוחנית. אכן, מעשים שנעשו אי אפשר לשנות. הם בתחום העבר ואפשר לשנות רק את ההווה ואת העתיד. אף את מציאותו הפיסית של האדם אי אפשר לשנות. אבל, את הדרגה הרוחנית של האדם בהחלט ניתן לתקן. המבחן הוא לא מבחן התוצאה אלא מבחן האישיות ו"רחמנא ליבא בעי".
הנה כי כן, התשובה, בדיוק כמו בהפרת נדר, אינה צריכה לשנות את המציאות הפיסית רטרואקטיבית. היא צריכה לשנות את האדם. להחזירו לקומתו האישית והמוסרית ולטהר את ליבו לעבוד את ה' באמת.
כך מבאר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ד') כי בעל התשובה "משנה שמו, כלומר אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולן לטובה ולדרך ישרה".
ודוק, אין זה מצב של אדם הממשיך להתאוות לחטא, אך מתגבר על רצונותיו. מדובר בהליך נפשי עמוק יותר שבו האדם משתנה ואינו רוצה יותר את החטא בכלל.
בלשון הרמב"ם (שם, שם, הלכה א'): "אי זו היא תשובה גמורה, זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה. לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד: הרי שבא על אישה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר זהו בעל תשובה גמורה".
כלומר, תשובה גמורה היא כשאדם עוקר מעצמו את התאווה. הוא לא רק לא עושה את המעשה הזה, אלא כבר לא רוצה לעשות אותו.
האמנם יכול אדם לעקור מעצמו תאוות באופן מוחלט?
האם לאחר שטעם אדם טעמו של חטא וחווה ירידה מוסרית, יכול הוא להבטיח כי לא ישוב לתשוקותיו הקודמות והאפלות ברגעים של שפל וקטנות המוחין?
אכן, ברגע הנוכחי אין הוא תאב לעבור עבירה, שהרי הוא שקוע "בשקו ותעניתו" ונפשו רוחנית ומרוממת. אבל האם אין הוא דומה לחתול המאולף אשר אם אך יראה עכבר, יסורו ממנו כל הגינונים וכל העכבות, ויפרוץ החוצה ה"אני" האמיתי שלו שבו משתוללות תאוותיו?
כן אני יכול
האדם בהחלט יכול להביא לשינוי מסוג זה. אכן, מעשה שעשה האדם חורץ חריץ עמוק בנפשו. לא ניתן לשנות זאת. אבל, האדם יכול בהחלט לחרוץ בנפשו חריץ עמוק עוד יותר - ע"י התשובה.
האדם יכול להתחרט חרטה שהיא עמוקה מרגש העונג והשפלות שהביא את החטא.
אם החריץ שחרץ בנפשו תהליך התשובה הוא יותר עמוק מן הירידה הרוחנית שהשרה החטא והוא מטביע בעצמו חותם של רצון יותר חזק מן הרצון הראשון, הרי שבפנינו "עקירת הרצון" הראשון, שהיא כ"עקירת המעשה".
על כן, חשוב כל כך לשנות דבר אחד קל, לתמיד - מאשר לשנות הכול לרגע. דבר ששינה אדם לרגע לא שינה את האישיות והחטיא את מהותה של תשובה. גדרה של תשובה אמיתית נמדד אפוא במידת היות השינוי מושרש, כיתד שלא יימוט לעולם. דבר ששינה האדם לתמיד, מלמד כי שינה את האישיות וטבע בה חריץ יותר עמוק מזה שגרם החטא קודם לכן. משום כך פסק הרמב"ם שם, כי תשובה שלמה נמדדת בכך ש"יעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החטא לעולם". שינוי של דבר פעוט, לצמיתות, הוא שינוי שיש בו כדי לשנות את הגדרת האדם. אכן, האדם שינה רק שבריר מאישיותו ויש לו רק מלאך מליץ אחד מיני אלף וכל השאר נותר מסואב. אבל, מי שמשתנה וצועד לקראת אלוקיו, כבר בחר בחירה לדבוק בחיים ובמקור החיים. משדבק אדם באלוקיו סופו שישוב לקומתו המוסרית הכוללת וישנֶה את כל שאר אורחות חייו.
ב"ספר חרדים" (פרק ס"א) נאמר: "אף על פי שחייב אדם להיזהר בכל המצוות, מכל מקום יש לו להחזיק באחת מכל המצוות בכוח גדול ובהתמדה שלא יעבור עליה כל ימי חייו. לפי שכללות התורה, שהם תרי"ג (613) המצוות נקראים 'עץ חיים', כפי שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה' (משלי ג', י"ח) והאוחז היטב ענף אחד מן האילן- אוחז בעץ כולו, שכן כל שאר הענפים נמשכים אחר אותו הענף שכולם גוף אחד. אבל אם בא לאחוז בכל הענפים יחדיו לא יוכל לאחוז כולם". הנה כי כן, אם יש ולו מצווה אחת שאדם דבוק בה בכל נפשו ולתמיד - הוא אוחז בעץ החיים כולו.
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "פרי צדיק" (חלק ב' דף פ"ג, ע"ב), מביא את דברי ה"בעל שם טוב" כי פתח של תשובה יכול להיות קטן וצר כ"פתחה של מחט", אך עליו להיות "נקב מפולש מצד לצד עד חלל הלב". מעשה קטן משנה את האדם, ובלבד שהוא כובש את כל אישיותו של האדם, ומנקב את "קליפתו" מצד לצד. טהרת הלב מושגת ע"י כך שהאדם ניצב בפני בוראו ומחליט להשתנות באופן מוחלט ותמידי. אכן, הוא פוסע רק פסיעה אחת לקראת אלוקיו. אך פסיעה זו היא בבחינת "אל חזור".
את הפסיעה הזאת יש לעשות במיוחד בזמני התשובה.
בימים נשגבים אלו מוטל על האדם לשוב בתשובה על כל מעשיו, גם אם זו תשובה לשעה שלא תחזיק מעמד לנצח. אך בעיקר מוטל על האדם לתור אחר דבר אחד, ואפילו קל, שבו ישנֶה את התנהגותו אחת ולתמיד, כך שיוכל לומר כי חל בו שינוי קבוע, שהוא עמוק ויסודי יותר מן החטא.
שינוי "קטן" זה עשוי ללמד על שינוי מהותי ויסודי שהתחולל בהשקפת העולם של האדם על חייו. צעד קטן זה במעשי האדם עשוי לבשר על מפנה גדול שהתחולל באישיותו, כאדם שעבר מנתיב חיים של ריצה אחר הישגים וסיפוקים, לאורח חיים של מי שמחפש משמעות. יחי ההבדל הקטן!